ביקורת ספרותית על קיץ אחד ביחד מאת ליאת רוטנר
ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 19 במרץ, 2014
ע"י no fear


אני קרועה בתוכי כרגע.
למה, אתם שואלים? בגלל סיבה פשוטה.
הספר הזה.
ותקשיבו, זה לא שזו הפעם הראשונה שאני קוראת אותו. הפעם הראשונה הייתה בגיל 11.
והנה! עכשיו אנחנו מגיעים לסיבה שאני קרועה בתוכי.
כי המוח אומר לי לתת לספר הזה כוכב אחד. אבל הלב מתעקש על חמישה. המוח אומר שזו זוועה שנראית כאילו נכתבה ע"י ילד בן 12, ואילו הלב אומר שזה הספר המושלם.
למי להקשיב?
קראתי את הספר הזה בגיל 11.
זה לא היה הספר הראשון שאהבתי. שהתמכרתי אליו. ששאב אותי. ששינה בי משהו, בצורת החשיבה שלי.
זה לא היה הספר הראשון שממש אהבתי.
אבל זה...
זה היה הראשון שנכתב ע"י מישהי ישראלית.
זה היה הראשון שנכתב ע"י מישהי שגילה קטן מעשרים.
זה היה הראשון שדמה לסיפורים שאני עצמי כתבתי, לסגנון שאני עצמי אהבתי, שתאם בדיוק להרגשתי.
זה היה הספר הראשון שהראה לי שהחלום - חלום שלא העזתי לבטא בקול - יכול להיות יותר מסתם חלום.

אולי יהיה קשה לכם להאמין, אבל למרות שפחות או יותר נולדתי תולעת ספרים, למרות שיש לי עד היום תמונות שלי בתור תינוקת קוראת ספרי תינוקות - האלה עם ציור של כדור שמתחתיו כתוב "כדור" וציור של שמש שמתחתיה כתוב "שמש" - ולמרות שבערך מהרגע שלמדתי לקרוא היו לי ספרים על הברכיים - אני לא אהבתי לכתוב. לפחות לא מההתחלה.
בכיתה ג' הכול התחיל. אני, ילדה בת 9 שבאותה שנה קראה בפעם הראשונה ספר שהיא ממש אהבה - ע"ע "הספר הראשון" - התחלתי ללמוד לשון עם מורה חדשה, שנתנה לנו כל הזמן מטלות כתיבה. מהסיפורים האלה, שהיא אמרה לנו לכתוב, אני צמחתי.
התחלתי לכתוב גם בבית כעבור שנה אחת, במחשב, סיפור שעם השנים גדל והתארך והסתבך והפך לסיפור של מאה עמודים עם ספר המשך ועוד מליון סיפורים אחרים שעדיין שמורים במחשב הקודם שלי.
עד מהרה התפתח חלום.
כמו כל ילד או ילדה שכותבים, גם אני כתבתי מתוך מחשבה שיום אחד מישהו יקרא את זה. שמעתי פעם משפט שאומר "סיפורים נועדו שיקראו אותם".
אבל באותה תקופה, אני, הילדה בת ה-10-11, התביישתי. כי להפוך לסופרת היה חלום רחוק, רחוק מדי, וידעתי שאם אגיד את זה למישהו הוא יצחק עליי. כששאלו אותי אם ארצה לפרסם את הסיפורים האלה יום אחד, השתוקקתי לצרוח "כן!" אבל רק משכתי בכתפי ואמרתי שלא, אני סתם כותבת בשביל הכיף, זה לא רציני.
אבל זה היה רציני. בשבילי.
כיום אני יודעת שהסיפורים שכתבתי אותה תקופה היו חרא- כלומר לא משהו. אבל אז לא חשבתי ככה. באמת קיוויתי שיום יבוא ואני אהיה סופרת מפורסמת.
רק מה? התקווה הזאת שכנה עמוק מאוד, מדי, בלב. לא סיפרתי לאף אחד, גם לא לעצמי. פחדתי מדי להתאכזב.
ואז באה ליאת רוטנר.
היא כתבה ספר שנראה בדיוק כמו הטעם שלי, כמו הכתיבה שלי, והיא הייתה בת 15, וישראלית, והחלום היה פתאום קרוב, קרוב כל כך.
ושוב העזתי לחלום.
עד היום אני מעיזה.

אבל כמו הסיפורים שכתבתי בגיל 11, שנראו כל כך טובים והיום נראים כל כך ילדותיים, גם את הספר הזה, שקראתי אתמול שוב - קראתי אותו בגלל שהייתי מיואשת. נגמרו כל הספרים בספרייה כנראה, ובסטימצטקי כלום לא נראה מושך, ואני הייתי נואשת לקרוא משהו, כבר עברו שלושה ימים מאז הספר האחרון, צריכהספרצריכהספרצריכהספר!!! - פתאום ראיתי באור חדש.
עכשיו, שנים אחרי ובוגרת יותר, אני רואה שהספר הזה רחוק שנות אור משלמות.
ואני רוצה להיות אובייקטיבית. כל הביקורת הזאת אני מנסה. ולכן - טאם טאם טאם טאם!

~רשימת פגמים בספר~
*הגזמה בסימני קריאה. כשאתה עושה סימן שאלה פלוס שבעה סימני קריאה הדמות יוצאת היסטרית, גם אם הסיטואיצה לא אמורה לצאת סיטואציה שמצדיקה היסטריה.
*דמויות מעט פלקטיות. כל אחת מקבלת תפקיד, סטיגמה לשחק - ומשחקת אותה.
*שפה לא תואמת. הילדים - בני נוער, כאלה שנכשלים בבית הספר, כאלה שאומרים "מותק", "סחבק", "נשמה", "חיים" וגם (משום מה) "עשר" - אומרים "מדוע", "כיצד", "הביטו!", "כמה נפלא יהיה זה שאת תהיי זו שתלמד אותי", "איני מבין" ועוד מלא משפטים הזויים שאני לא מסוגלת לזכור, לפעמים גם באותו משפט - "איני מבין מדוע, אחי."
התוצאה הזויה, וצורמת במקצת. אני לא אומרת שבני נוער לא מדברים בשפה גבוהה אבל... לא יודעת. זה היה יותר מדי.
*הסיפור לא אמין כל כך.
וזהו, בעצם. אני מקווה שיהיה לכולנו סבבה ושנעבור את החודש הזה עם כמה שפחות סבל! (ציטוט מהספר. נועה, במהלך שיחת היכרות.)

אבל גם יש הרבה יתרונות לספר ודברים טובים בו.
העלילה זורמת ואין רגע דל, כל הזמן קורה משהו חדש. גם הקצב מעולה. מתחיל באטיות, ולאט לאט מתגבר עד שאנחנו מגיעים למערכה האחרונה, לרגע השיא.
לדמויות, למרות הכול, הצלחתי להתחבר, וקיוויתי שלא יקרה להן שום רע (חיחי כן בטח).
הדמות האהובה עליי (איתי XD) מעוצבת היטב יחסית. נראה לי שזו גם הדמות האהובה על ליאת, גם כי היא נותנת לו הרבה במה, גם כי הוא המשיך איתה למיני סדרת המשך, וגם כי הוא פשוט דמות די מושקעת, יחסית לאחרים הוא קצת פחות פלקטי.
אבל הוא חתיכת ערס. ^_^
יש בספר גם הרבה רגעים מצחיקים, שמצאתי את עצמי מתגלגלת מצחוק בקול רם, באמת. אולי הייתי בת 11, אבל גם אז היה לי חוש הומור, או.קיי?
למרות שהקטעים שאמורים להיות מרגשים התפקששו טיפה.

הילדה שהייתי, בת ה-11, מתעקשת על חמישה כוכבים.
הילדה שאני, בת ה-14, יודעת שמגיע לו אחד, הכי הרבה שניים.
בואי נתפשר, אני אומרת לעצמי, או שעצמי לאני?
בואי נתפשר.
שלושה כוכבים.
שלושה כוכבים על שני ימים של הנאה צרופה לילדה בת 11 חסרת ביטחון.
שלושה כוכבים על ערב אחד של נוסטלגיה מוצפת בהבנה קשה לילדה בת 14 בעלת ביטחון.
שלושה כוכבים בגלל שלעולם לא אשכח את החום בליבי כשמצאתי את הספר הכחול, כשראיתי את הכתובת הקטנה עליו: "ההמשך של רב המכר קיץ אחד ביחד". בגלל הצורה בה קפצתי וחטפתי אותו אל בין זרועותי, מגוננת עליו כאילו ינסה מישהו לחטוף אותו, ואותה מחשבה מתנגנת בראשי כשאני קוראת מהר לאמא שלי. יש המשך. יש המשך. יש המשך. על אותה שמחה - שלושה כוכבים.

שלושה כוכבים על אותה ילדה, שהעיזה שוב לחלום.
להתראות לכם.
18 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
no fear (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
תודה רבה מירה :)
Mira (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
ביקורת מקסימה, גם אני בזמנו הייתי בדילמה על הספר ונראה לי שהוא הטוב בסידרה. מירה
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
אני דווקא כן...
no fear (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
חחח יש בזה משהו, רץ. אבל אני ממש לא מסוגלת לדמיין אותי בגיל מאה :0
no fear (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
לא, לא נשמעת היסטרי כל כך, האמת. תודה XD
רץ (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
ממש התבגרת, כול החיים לפנייך ומעניין עוד כמה השוואות יהיו לך בין חוסר הביטחון לביטחון, ומה יהייה מצבו של הביטחון שלך שתגיעי לגיל מאה ?
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
המוח שלי אמר כן, הלב שלי אמר כן אז... אהבתי את הביקורת (:

היא גאונית ומושלמת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
איך אפשר להטיל בזה ספק?????????????????

האמת, אני נשמע קצת היסטרי אבל תאמת אני הכי רגוע שיש XD
no fear (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
תודה רבה! *מסמיקה*
עדי (לפני 5 שנים ו-2 חודשים)
את אחת המקסימות! אחרי שקראתי את הביקורת הזו הייתי חייבת לקרוא עוד כמה ביקורת- ככה גיבשתי את המסקנה הזו.

תמשיכי להעז ולחלום.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ