"יארמה וקיילה" הוא הרומן השלישי והאחרון העוסק בענייני העולם התחתון וכיו"ב של ב"ז. (הראשון זה "חלאה").

הוא פורסם בהמשכים בעיתון פארווערטס, ובלהה רובינשטיין היא הראשונה לאסוף אותו לכדי רומן מסודר ומתורגם.
על פניו סיפור מצוין, ב"ז מצליח לשטוח עלילה מפולפלת וטובה שעוסקת ביהודי ורשא: ההגונים ואלה שפחות, ועוקבת אחריהם, אפילו מוארשה לניו יורק.
הדמויות מעניינות ועמוסות, החל מהזוג שעל שמם קרוי הספר: יארמה הסכינאי וקיילה הזונה, ועד לתושבים התמימים של וארשה וניו יורק, אה וגם בונם. מי זה בונם? בונם הוא בן של רב, שהקשר שלו עם היצאנית מהווה את עיקר הספר.
ובכן, מוכר?
אז גם פה, ב"ז בעצם מתאר אחד לאחד את הדמות של אח שלו - ישראל יהושע! ולא רק אותו, אלא את כל המשפחה שלו, בשינוי שמות. את אביו הקפדן, את אימו, ואת אחותו (עם כל המחלות שלה וכל הדרמה שקרתה איתה בצעירותה). את אחיו (בונם) הוא מבסס בהתחלה כמו מי שאני הכרתי, לפחות דרך האוטוביוגרפיה שב"ז עצמו כתב, אבל לגבי כל הקורה איתו ועם היצאנית לאחמ"כ, מתחילת הקשר ועד לבריחה איתה לאמריקה, זה אני לא מכיר, ואני חושב שב"ז היה צריך אותו רק לדמות, שמן הסתם הכיר טוב מאוד, וכן היטיב לתאר אותו.
מעניין, כי בד"כ בספרים שלו כשהוא מערב את המשפחה שלו, הדמות הראשית היא שלו, ופה הוא ממש כתב ספר בכיכוב אחיו.
אה ועוד דבר, כמו שציינתי זה השלישי (3/3) מבין ספריו שעוסק בנושא הזה, ואני אציין שקראתי את הראשון "חלאה" (שאגב מספרים שב"ז לא היה מרוצה ממנו, ואת הספר השני בסדרה הזאת כתב כי רצה לגנוז את הראשון) והדמויות שם מוזכרות גם בספר הזה השלישי, כמו מקס, רועה הזונות מארגנטינה, וצירלה בת הרב (שפה מזכירה את אחותו) ויכול להיות מעניין לקרוא את שניהם בסמיכות, לראות אם יש קווים מקשרים).

ואציין לטובה גם את הסוף הלא גמור, שדווקא הפתיע אותי.


בכל אופן, חומר גולמי מצוין, מכותב אמן.
אבל! ואבל גדול.
בלהה רובינשטיין אמונה על עבודת התרגום. פעם שנייה שאני מודה לה מאוד על הנגשה של תוכן שבלעדיה אולי היה נעלם (כמו בחזקים וחלשים שלמרבה הפלא היחיד שתירגמה ולא כזה נהרס) רק שבמקרה הזה אני חייב לציין את איכות התרגום.
זה לא סוד ולא פעם ראשונה שאני כותב על בלהה רובינשטיין, ואין מה לעשות. אני חושב שהיא מתרגמת, סליחה, בצורה גרועה מאוד. אני מרגיש לא נעים להגיד את זה כי בכל זאת, אני הקטן, אבל אני גם לא שוכח שאני הצרכן.
משהו בצורת התרגום שלה מפספס את זה בענק. ואת זה אני אומר כשאני קורא בסמיכות ספר אחר שמתורגם מיידיש, וזה כלכך אחרת. נראה שהיא מנסה להעביר את הספר והשפה בצורה מונגשת יותר, אולי מודרנית, כזאת של שיחה רגילה בין בני אדם כיום. וזה לא זה, מהסיבה הפשוטה שהספר, על אף שנכתב בניו יורק, כתוב בתקופה של פעם. מה לעשות? בנוסף לשפה ה"עתיקה" והעמוסה משמעויות ורגשות, יש גם את התקופה ההיא, ולתרגם שפה ותקופה כזאת לעברית מדוברת כמו של סתם ספר שנכתב היום - מאבד מהרומן חלק ניכר מהחן שלו.
וזאת לא רק איזו הצהרה שרירותית שאני הצהרתי, ניכר גם מהכוכביות שהיא משרבבת מדי פעם (ולא הרבה, הייתי מצפה מספר שנכתב ביידיש להיות עמוס בכוכביות של תרגום הסברתי של הביטויים אבל שוין) שההחלטות שהיא בחרה כשהיא תרגמה, קצת מאכזבות. וזה גם בנוסף לשיח העברייני שהיא תירגמה, שאני בספק בכלל אם זהה למקור.
אני עוד מחפש בגוגל ראיונות שלה או משהו כזה, כדי לנסות להבין את האג'נדה התרגומית שלה.

אבל בסדר, עם כל זה, אני עדיין מודה לה. לא יודע מה אני חושב על זה שאני מעדיף לקרוא את זה ככה, מאשר לא לקרוא בכלל. אולי גם כי נחמד להתלונן?
(ובאמת בחזקים וחלשים היא לא תירגמה כזה נורא, אולי זה אישיו שלה עם ב"ז?)

היֹה היה לפני שנים רבות עולם יהודי שחרב. אך לפני שחרב, היה. חי ונשם ושפע הוויה. רובע עני בוורשה הקפואה היה בית לקהילה גדולה, צבעונית ושוקקת.
הייתה לו המוזיקה שלו – פיוטי החג והתפילות שבקעו מהסוכות ובתי הכנסת אך גם קריאות הרוכלים, טרטור גלגלי כרכרות, צעקות העגלונים, צחוקן הפרוע של נערות ברחוב.
היו לו הריחות שלו – ריחות אפייה של כעכים בתנורים בוערים, נזידי בשר מתבשלים, בצל מטוגן וכיסנים ממולאים פירות יער, אבל גם בירה ויי"ש וגללי סוסים.
היו לו השפה שלו, הבגדים שלו, הקודים שלו. בתי קפה ובתי מרזח, שטריימל וקפוטה וכובעי קטיפה, הצגות תיאטרון ועיתונים ביידיש. היו לו החוקים שלו, התנועות הפוליטיות שלו, הוויכוחים שלו.

הבית הוא המקום שבו הכול מוּכר לך, הכול נוגע לך, הכול שייך אליך, גם הטוב וגם הרע. הבית הוא המקום שממנו אתה עוקר, אבל הוא ממשיך ללכת איתך. את עלילת הספר הזה פותח יצחק בשביס-זינגר במולדתו הנושנה ברחוב קְרוֹכְמַלְנָה בוורשה של לפני מאה שנה. הוא מגולל את סיפורם של שני הפכים: קיילה, זונה יפהפייה, פרועה ואדומת-שיער, שניחנה בלב רגיש, תמימות ויִראת־שמיים; ושל בּוּנם, גבר צעיר ומלומד, בן למשפחה מהוגנת, שכופר באלוהיו ומטיל ספק בכול. זאת מתאהבת בעדינותו, נועם הליכותיו ובקיאותו בכתבי הקודש; וזה נמשך אל חיוניותה, מחשבותיה הגדולות, המבוכים האפלים שבנפשה וניצוץ החיים שמתעקש להאיר אותם.

זינגר פשוטו כמשמעו מחיה את הרחוב היהודי בוורשה, על יופיו וכיעורו, בכתיבה קולחת שמסמרה אותי אל הספר. הוא חשף בפניי עולם יהודי שנדהמתי להכיר – עולם תחתון מלא אכזריות ורוע. הוא מתואר בקול בוטה, מיואש, פסימי ומפוקח, אך הדמויות שנאבקות לפלס בו את דרכן שופעות תשוקה, סקרנות, חלומות, הרהורים וזיכרונות. זה סוד הקסם של הספר הזה: הכנות לצד החמלה. הוא עשיר בכל כך הרבה ממנה, שהוא לא מדכא.

נחמד ותו לא. הכשרון של הסופר לא בא לידי ביטוי בספר הבינוני הזה, מי שמחפש ספר טוב שלו שיקרא את העבד

בשביס זינגר מכה שוב וגם הפעם בסיפור אהבה-תאוה-טרגי קומי מבית היוצר המופלא והמוכשר הזה, עם ביטויים עסיסיים באידיש ודמויות ספק מציאותיות ספק תלושות, צבעוניות, מעניינות ומיוחדות.
הפעם מתמקד הסופר המשובח ושובה-לב הזה בעולם המאפיה היהודית בורשה, פולין ימי טרום מלחמת העולם השניה.
ולא אינני מתכווונת למאפיה שבה אופים בייגלעך פריכים חמים וטעימים שאפשר למרוח עליהם חמאה וגבינה עם קצת דג מלוח או מעושן בצד וכמה ירקות טריים חתוכים
על ליד, בלווית איזה קפה בחלב מרגיע או כוסית יי"ש
מחממת לב וקרביים.
זאת היתה קצת היסחפות קולינארית ואיתכם קוראי חוות דעתי
הסליחה למרות שחלק מהתיאורים האלו מופיעים גם בספר.
איפה היינו, תזכירו לי, אה, כן בעולם התחתון של יהודי ורשה, מסתבר שבשביס-זיגר היטיב לתאר דמויות מהשוליים של
העולם התחתון, של גנבים נוכלים קטנים רמאים, סרסורים ו..זונות.
היו בורשה בין יהודים למדנים בתורה וישיבות יראי שמים
פשוטים צנועים ההולכים בתלם גם עולם מלא עם חוטאים.
וכשנפגשים שני הקצוות האלו מה קורה?
טוב אף אחד לא מצפה ממני כאן לגלות את כל הסיפור.
מה שמותר לי לגלות הוא שקריאת הספר גרם לי הנאה פשוטה ורבה, צחקתי אפילו בקול (טוב אני קצת מוזרה) לקטעים מסוימים, גם בטרגדיה ישנם מצבים קומיים, אהבתי את הדיאלוגים המצחיקים מגוחכים עסיסיים מתורגמים מאידיש
בין אנשי ה"למטה" (הסיפור הופיע בעיתון אידי בניו יורק
בהמשכים).
התעצבתי יחד עם גיבורי האהבה הבלתי אפשרית המתוארת בין דפיו של הספר, ונשארתי הלומת-מחשבות (יש ביטוי כזה בכלל?) בסופו הפתוח של הסיפור.
בשביס זינגר הבטיח לקוראיו בעתון אפילוג, אז הבטיח.
האפילוג לא נכתב מעולם.
הסוף נשאר לדימיונו העשיר של הקורא.
כוחו של הסופר הוא בעיקר ביצירת דמויות מורכבות באופין
היוצרות מערכות יחסים משונות ובלתי אפשריות בינן לבין עצמן עם הרבה תיאורי סקס שקרים וחלומות באספמיא.

אותי הוא תמיד משכנע. מקווה שאיכשהו שיכנעתי גם אתכם.
למי שקרא אי פעם ספר או יותר של הסופר הנהדר הזה מובטחת הנאה חוזרת.
ולמי שטרם התנסה - מומלץ להתנסות, אפילו פעם אחת.

כמה חיכיתי לקרוא את הספר הזה, כמה זמן הוא ציפה לי על המדף כמו יין טוב שנשמר לאירוע מיוחד. והנה הגיע ראש השנה חג ומועד ולחיי נכנסת קיילה.
קיילה היא אחת הדמויות הטרגיות ביותר שיצא לי להכיר בעולם הספרות, מארקס והזונות העצובות שלו או האשה השבורה של דה - בובואר מתכתבות עם היגון שלה , אבל באנו לדבר פה על קיילה.
לפני כמה חודשים התאבדה בתלאביב זונה שלא נותר לה כלום בעולם מלבד היכולת למכור את גופה והיא החליטה לסיים את ייסוריה ולהמית את עצמה. גם קיילה זונה, אין לה טיפה של הערכה עצמית, אמון ביכולותיה או אפשרות ממשית לשנות לטובה את חייה ועדיין היא נאחזת בציפורניה בחיים הארורים שלה.
לעיתים זה הרגיש לי כמו לראות סרט טבע בנשיונאל ג'אוגרפיק על איילה נטרפת בידי להקת צבועים.

קיילה נכנסה לתעשיית הזנות בגיל 15. וניצלת לכאורה ממנה בעזרת בעלה יארמה גנב בטלן והומוסקסואל בארון, שמעדיף לסרסר באשתו בעוד היא נאחזת בצפורניה בתפקיד עקרת הבית החסודה כדי אולי לחפש לעצמה טיפת כבוד והתחלה חדשה.
די מהר צבוע חדש מופיע לנעוץ בה את שניו והיא נקלעת לזרועותיו של מקס שהוא גם סרסור גם אנס וגם פדופיל.
לשום אשה בוורשה של אותה תקופה אין סיכוי להינצל ממלתעותיו , אך הגורל משתעשע בקיילה ומעביר אותה לזרועות של בן הרב השכונתי העונה לשם בונם, בונם בשל גילו הצעיר מתנהג כמו גור צבועים ומחזיק אותה כמאהבת ומוציא ממנה כל טיפה של תקווה או שמחת חיים .
בשביס לא עושה הנחות, אין פה לטעמי טיפת רומנטיקה, העצבות של קיילה , הרוע המתחלף בטמטום של הגברים בחייה לא נותן לה מנוח לא בוורשה ובטח שלא בניו יורק .
מה שכו קיבלתי ובשפע היא מנה יפה של פסימיזם מפוכח בכל הנוגע לגורלן של נשים בתעשיית הזנות /קורבנות אונס ואלימות או סתם נשים מוחלשות במצוקה.
נתראה בשמחות.

וארשה היא עולמם של ישיבות, מזמורים ורבנים עבדקנים,
ביתם של ברל'ה, איצקה והרשלה.
כך תמיד לימדו אותנו הזקנים.

בשביס זינגר פותח צוהר לוורשה אחרת . וורשה של עולם תחתון.
עולם של עוני, זנות, סחיטות וגניבות. מאה קבין של טומאה.
אולם בל נתבלבל, העולם התחתון היידי הוורשאי הינו כשר למהדרין כדת וכדין.
בעולם הזה הזונות גונחות ביידיש ומקללות בשפת הגמרא
הגנבים לא מפספסים שחרית, מנחה וערבית.
הסרסורים שוחטים תרנגול לכפרות ומרבים בצדקה.

קיילה, הזונה הכשרה מתאווה לחיים אחרים, טהורים יותר, מכובדים.
היא נשואה ליארמה, הגנב המוכשר שהוציא אותה מבית הבושת ויחד הם מתגוררים ברחוב קרוכמאלנה 8 הידוע כשוק היהודים.
יחד הם רוקמים מזימות, מרמים יהודים עשירים, מפתים גבירים וחולמים על ימים אחרים, מקומות רחוקים.
יארמה מואסת בחיי הרפש ומבקשת מפלט אצל בונם טומאשובר בן ישיבה הפוזל "החוצה"
מפה לשם היא מלמדת אותו את רזי הגוף והוא בתמורה מאפשר לה לחלום על חיים ישרים והגונים.

כשנופל על בן הישיבה פחדם של השלטונות הוא ממהר לאסוף את הזונה שלו ויחד הם בורחים : הוא מחיילי הצאר והיא מהבעל השיכור- בדרכם לאמריקע.
שם באמריקה המציאות טופחת על פניהם והפערים ביניהם מקבלים גוון חד וחזק. הם נאבקים יחד בקשיי הפרנסה, מנסים לשמור על השפיות ועל הזוגיות הלא שגרתית עד הסוף (המר?)
העלילה רבת פיתולים, פסגות ושפל.

הימים הם ימי טרום מלחמת העולם הראשונה. ווארשה היא עיר יהודית תוססת. יהודים יודעי ספר דרים בכפיפה אחת עם רוכלים ופושטי יד ומתפללים יחד במניין.
כולנו יהודים, הביוב הזורם ברחובות הוא של כולם ואיש לא כופה את דרכו על האחר.
דווקא באמריקה הנאורה מגלה צמד הפולנים המוזר את חומת הדחייה מהאוסט-יודן ואת שנאת העניים/חרדים/עובדי הכפיים.
על רקע פסל החירות ניו יורק נדמתה לי אפורה, מסוגרת וקרה לעומת הבירה הפולנית מוכת הגורל אך רבת הגוונים והדעות.

הדמויות בספר מלאות חן- הזונה, הסרסור, הבעל הלא יוצלח, תלמיד הישיבה- קשה לא להתאהב בהם, לרחם, לגחך.
הם שייכים לתחתית החברה אבל כשמציצים לתוכם רואים אנשים עוצמתיים שלא מפחדים לשאול שאלות ולהתפתח.

נהניתי מכל עמוד.

אלוהים והשטן דרים בספר הזה בכפיפה אחת.
איזו פתיחה מפוצצת, אה? אבל עם כמה שהמשפט הזה נשמע יומרני, אני באמת חושבת שהוא ממצה את יצירת המופת הזו. כך תפסתי וחוויתי את הספר הזה. דואליות - זה מה שהדהד לי בראש במהלך הקריאה. דואליות ששזורה כחוט השני לאורך כל הספר, ומתבטאת במלוא עוצמתה באפיון הדמויות:
קיילה הקדשה הקדושה, בונם שמתנדנד בין הדת לחילוניות, מקס הדו-מיני, יארמה שרגע לאחר שהתחבב עלינו הופך את פרצופו, סאלטשה האנרכיסטית הבורגנית, שמפיה בחר הסופר להשמיע משפט שמעלה את כל עניין הדואליות על פני השטח: "מדוע שלא יהיו גם חורף נצחי וגם אביב נצחי? אם ה' הוא אכן כל יכול, כפי שהרבנים והכמרים טוענים, הוא יכול לגרום לכך שחנוכה ופסח יתקיימו יחד, שבני האדם יהיו גם גברים וגם נשים, ושוורשה תהיה גם לונדון או פריז".
ואם נמשיך את עניין הדואליות: מהספר הזה עולים שני ריחות שמתערבבים זה בזה - אדי צחנה של ריקבון וניחוחות דאודורנט רעננים שמצליחים להפיג לפרקים את הסירחון.
ומה שנותר לנו זה לסתום את האף ולהמשיך לקרוא, כי פשוט אי אפשר להוריד מהידיים את הספר הגאוני הזה.

ספר נהדר. העולם התחתון של וארשה היהודית כפי שבשביס-זינגר כותב עליו. דמויות צבעוניות ובעיקר הגיבורה קיילה האדומה - הזונה לשעבר ובעלה העבריין-זוטא יארמה קוץ.ואז נכנס לחייהם מקס -סרסורה לשעבר של קיילה וסוחר נשים להעברה לדרום אמריקה.מכאן העלילה מתפתחת לגיבורים נוספים ועוברת בשלב מסוים לניו יורק והטיפוסים היהודיים שם. מאבקה של קיילה בעברה והניסיון לחיים מהוגנים יותר, סיפורו של בונם בן הרב שעובר לחיות עם קיילה והתפתחות חוסר האמונה שלו באלוהים ובדת. ספר מקסים ביותר.

טוב, קודם כל קריאת ספרים שמקורם ביידיש זאת תמיד חגיגה בשבילי, שמחת החיים, הדרך המיוחדת להתבונן על האדם והסביבה וכמובן הוירטואוזיות של בשביס זינגר כבר גרמו ללב שלי לעלות תאוצה כששמעתי שספרו החדש יצא לאור
הספר אכן נוגע ללב ורגיש לדמויות שהוא מתאר אותן, כאן תפגשו את כל אותם אבותינו בפולין שלוא דווקא מישהו רצה שתפגשו, קיילה הזונה שמנסה בכל כוחה לעזוב את חייה הקודמים ולצאת מהבוץ, יארמה חצי סרסור וחצי גנב, בונם איש צעיר שצפוי לו עתיד מזהיר כרב או כמורה מלמד ומתחיל לשאול את עצמו שאלות על החיים ועל משמעותם וכל אותם התושבים הנפלאים של רחוב קרוכמאלנה

ניסיתי למשוך את התענוג כמה שיותר, אבל לצערי הספר נגמר
ספר מצויין