****


אבא שלי היה חרט במוסך של אגד. בין השאר, ירשתי ממנו נטייה לעבודה עם הידיים, חיבה ללהסתובב בבית עם תחתונים, פדנטיות, חריצות, סיפור סיפורים והומור (למרות שאצלו זה מתבטא בבדיחות שנשמעות יותר טוב באידיש ואצלי בסרקזם מר ועוקצני). אבא של ג'ו היל הוא סופר אימה ומסתורין בשם סטיבן קינג. ג'ו ירש ממנו יכולת כתיבה מופלאה, אהבה למקצוע והומור שחור, מרושע ומשעשע לאללה.

נכנסתי ל"צומת ספרים" מתוך אימפולס. טוב, נו, רציתי לקנות את הדיוויד פוסטר וואלאס החדש. והיה לי אוטובוס חמש דקות אחר כך, והייתי צריך למצוא בזריזות את הספר הנוסף (ב-19.90 - בסטימצקי זה 1+1 - יותר משתלם!!). צ'יק צ'ק ריפרפתי על הערמה שם, אהבתי את העטיפה של "קרניים", עם כל השטנים האלה, ולקחתי.

לא היכרתי את ג'ו היל לפני כן, אני לא פריק של סטיבן קינג ולא ידעתי על קשר-הדם ביניהם עד שקראתי עליו כאן. אז לא הייתי משוחד. אבל התחלתי לקרוא, ומאה עמודים מאוחר יותר הבנתי שיש כאן סיטואציה נדירה למדי - יש פה ספר שאני אשכרה נהנה ממנו. לא עסוק בלחשוב עליו ולפענח אותו, אלא רק בלקרוא. הוא פשוט, הוא כיפי, הוא כתוב מצויין, אני צוחק, אני מרותק - יופי. מה צריך יותר? העדפתי לשמור את פוסטר וואלאס לאחר כך. כשיהיה לי זמן להתרכז (וכמובן שלא היה לי את הלאקשרי הזה בסוף).

הסיפור בספר הוא לא-לגמרי סטיבן קינג, אבל אפשר לראות כמה טריקים חביבים של האבא. אין שם את האימה המצמיתה של קינג, ולא את הגועל נפש המסוייט האופייני לו, אלא מין סיפור, ריאליסטי בחלקו ופנטסטי בחלקו האחר - קומבינציה מצויינת אם תשאלו אותי, המשלב סיפור מתח סטנדרטי-כמעט עם תיאולוגיה, מיסתורין, וביקורת חברתית מסויימת וכל זאת בהומור במינון מושלם לספר כזה - בלי להתפקע מצחוק (מי אמר "עד דמעות"?) ובלי גיחי-גיחי סטייל לינווד ברקלי. זה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע, המינונים האלה. רבים וטובים נופלים בעניין הזה.

"אתה... נדרת לשמור על טוהרה," אמר איג לכומר. "טוהרה שמוהרה. נראה לי שאלוהים שמח שאני שומר אותו בתוך המכנסיים כשאני בחברתם של נערי המזבח."

על מה הספר? על איג פריש, בחור צעיר שמתעורר בוקר אחד עם האנג אובר אימתני וזוג קרניים שטניות על ראשו שגורמות לכל אחד שנמצא במחיצתו לפצוח בווידוי מטריד וחושפני על מה שהוא מרגיש ב א מ ת, ללא מעצורים. חברתו של פריש נרצחה שנה לפני כן וכולם חושבים שהוא זה שרצח אותה, למרות (ובעיקר בגלל) ששוחרר מחוסר ראיות לאחר שמחסן הראיות עלה באש באופן מסתורי. מכאן מתגלגלת לה בחוסר שליטה קומדיה טרגית אפלה, משעשעת ועצובה ורומנטית, שאי אפשר לדעת לאן היא תיקח אבל אפשר בהחלט להינות מהדרך.

לא מושלם כמו הסטפן קינגים הטובים-יותר, אבל הרבה יותר טוב מהספרים הממוצעים של האבא, שזו וואחד התחלה טובה בשביל ג'ו היל ג'וניור.


****

הספר טוב... אבל כבד לי. ממש. הוא כתוב יפה, אבל לא מאוד סוחף. ככה שצריך מוד מאוד ספציפי בשבילו... ונראה לי שכרגע אני לא שם. אז אני אנטוש אותו לבינתיים-בפרק מס' 19 (עמ' 126) אחזור אליו בהמשך חיי.

קשה עד בלתי אפשרי לקרוא את "קרניים" תוך כדי התעלמות מהעובדה שמדובר בבנו של סטיבן קינג. הבחירה שלו לעסוק בתחום שאביו נחשב למלך הבלתי מעורער שלו גורמת להשוואה בלתי פוסקת בין השניים. אני גדלתי על סטיבן קינג, הוא היה אחד הסופרים האהובים עליי כנערה. אהבתי את ההתעסקות שלו באנשים פשוטים וקטנים, עם תשוקות גדולות וטירוף עצום. לאחרונה קראתי שוב את ספרו "דברים שצריך" שללא כל עוררין, זה הספר האהוב עליי ביותר מבין כל ספריו, ונזכרתי למה אני כל כך אוהבת את הסגנון שלו.

לג'ו היל יש בעיה. אף פעם לא קל להיות "בן של", כשאתה מנסה לבסס את מעמדך כיוצר עצמאי, ובפרט לא קל להיות הבן של סטיבן קינג, כשאתה חוטא בכתיבה שמאוד מנסה להזכיר את הכתיבה של אבא שלך. זו הייתה הבעיה העיקרית שלי תוך כדי הקריאה. שזה הרגיש לי מצד אחד קצת מוכר, מעין מוטיבים ושטיקים שזכורים לי מספריו של סטיבן קינג, ומצד שני זה לא התרומם מספיק ולא היה מסודר מספיק, זה קצת איבד כיוון באמצע.

וקצת על הספר עצמו: בוקר בהיר אחד מתעורר איגנטיוס פריש עם האנג אובר מטורף, בדירתה של חברתו גלנה. זהו הבוקר שאחרי יום השנה לרצח חברתו לשעבר מורין. מורין הייתה חברתו במשך 10 שנים, והוא היה האשם העיקרי ברצח שלה, רק ששוחרר מחוסר הוכחות. לאיגנטיוס אין מושג מה קרה לו בערב הקודם, הוא רק זוכר ששתה את עצמו לדעת. כשהוא ניגש לשטוף את הפנים הוא מגלה שצמחו לו על הראש צמד קרניים. כשהוא מנסה לברר אם גלנה מבחינה בקרניים, נדמה שהיא מתעלמת מהן לגמרי ובמקום זאת, הן גורמות לה לספר את כל משאלות הלב הכמוסות ביותר שלה. כלומר, איגנטיוס פיתח לעצמו כוח-על, והקרניים מאפשרות לו לדעת כל מה שאנשים חושבים ורוצים. בהמשך הוא מגלה שברגע שהוא שם את ידו על האנשים, הוא מצליח לראות בבירור את כל ההיסטוריה שלהם ואת כל הסודות שהם מתעקשים להסתיר. והוא גם מגלה שהוא יכול להשתמש ביכולת הזאת שלו לטובתו: גם לגרום לאנשים "ללכת על" הרצונות שלהם מתוך ניסיון קצת להשתעשע איתם (מה שמאוד הזכיר לי את "דברים שצריך" של סטיבן קינג) וגם כדי לברר אחת ולתמיד מי רצח את מורין, חברתו לשעבר.

הווידויים של האנשים שהוא נתקל בהם גורמים לו להבין שכולם רואים בו את האשם העיקרי במותה של מורין, ואפילו ההורים שלו שעמדו לצדו מתוודים על כך שהם רק רוצים שהוא ייעלם להם מהחיים. הוא מגלה שעיירה שלמה רואה בו רוצח. אבל הוא גם מגלה סוף סוף מי באמת רצח את מורין, והוא מחליט לנקום, כמו שרק יצור עם קרניים על הראש וכוחות אפלים יודע לעשות.

אהבתי מאוד את תחילת הספר, אני חשבתי שזה רעיון מקורי ועם הרבה פוטנציאל - כוח העל הזה של שמיעת הרצונות והחשקים הכמוסים ביותר של האנשים. אבל הרגשתי שבאמצע הספר הכול הפך להיות מבולגן מאוד, עמוס מאוד, כאילו ג'ו היל קצת איבד את עצמו. במקום לשמור על קו אחיד, הוא לקח את הספר למקום הכי מטורף שיכול להיות. אז אמנם אבא שלו עשה לי בית ספר בספרים מוטרפים, אבל לצערי משהו שם היה חסר לי. אולי אם הייתי קוראת את הספר בלי שום ציפיות, או בלי לדעת מהו הייחוס המשפחתי של אדון היל, הקריאה שלי הייתה קצת שונה.

זה לא היה ספר רע, בכלל לא. כאמור, הוא היה מקורי והוא היה כתוב טוב. הוא יודע לכתוב, אין ספק. אבל העלילה קצת לא זרמה לי והייתה לא אחידה. הוא לא הצליח לקחת רעיונות עד הסוף, אלא עצר באמצע, קפץ, חזר. מעבר לזה, לא הרגשתי מתח בספר, בטח שלא מתח עוצר נשימה. וזה משהו שחייב להיות בספרים מהסוג הזה. איגנטיוס פריש הוא אולי השעיר לעזאזל בסיפור, אבל לא הרגשתי אמפתיה מיוחדת כלפיו, לא הייתי במתח לגבי מה שעומד לקרות איתו. הדמות שלו לא הייתה מספיק מעניינת. למעשה אף דמות לא הייתה מספיק מעניינת.

לסיכום - אני מרגישה בעיקר תחושת פספוס לגבי הספר הזה. ולג'ו היל אני אומרת - אתה לא ממצה את הפוטנציאל שלך. אבל יש פוטנציאל וזה חשוב. ולא הייתי מתנגדת לקרוא ספרים עתידיים שלו.

גרגור סמסא. אני לא מאמינה שאני זוכרת את השם הזה, אבל אני זוכרת. בוקר אחד מתעורר גרגור סמסא בבוקר, ומגלה שהוא הופך למקק. ג'וק, חום ומגעיל וגדול. כך מתחיל הסיפור "הגלגול", וכך הוא מתגלגל. מה גרגור הג'וק חושב לעצמו? איך הסביבה מגיבה אליו? ומה קורה בסופו. בוקר אחד קם איג פריש משנתו ומגלה שצמחו לו קרניים. זה מטריד אותו מאוד, אלא שאת הסביבה זה מטריד פחות. במהלך יום אחד מסתברים לו הדברים הבאים: הסביבה לא מתייחסת לקרניים. זה לא שהן לא נראות,כולם רואים אותן, אלא שהן גורמות לאנשים לשכוח אותן מיד ולחשוף בפני איג את מחשבותיהם הכמוסות ותשוקותיהם האפלות. זה הדבר הראשון. הדבר השני שאיג מגלה זה שלא בוקר אחד גורם לו להפוך לשטן, כי בעיני הסובבים אותו הוא כבר מזמן שטן. מאז שלפני שנה נמצאה מרין חברתו לאחר שנאנסה ונרצחה, ולאחר שלא היה לו אליבי סביר להראות למשטרה, ממילא כולם רואים בו רוצח. החלטה לשחרר אותו מהחקירה בגלל העדר ראיות רק יוצרת עוד חוסר אמון כלפיו...

עד כאן כתבתי, ואז נקלט צל גדול על המקלדת שלי. הסתובבתי בבהלה, וראיתי גבר עומד מאחורי. בבית שלי, בחדר העבודה שלי. "אני מתנצל שהבהלתי אותך ככה, אבל אני רואה שאת כותבת עליי, ואני חייב לשאול שאלה".
עליך? שאלתי. אני בכלל לא מכירה אותך. מי אתה בכלל? מה אתה עושה בבית שלי? ואיך נכנסת הנה?
"סליחה", הוא אמר. "יש לי נטיה כזאת, להבהיל אנשים. לא הצגתי את עצמי כראוי. את כותבת עכשיו סקירה על הספר שכתבתי. ויש לי אפליקציה כזאת שמתריעה לי בכל פעם שמישהו כותב עליי. אני ג'ו היל". והוא הושיט את היד ללחיצה.

סליחה, אמרתי, אני לא לוחצת ידיים עם גברים שאינם מבני משפחתי. זה עיקרון דתי אצלי. "אה, את דתית?" אמר היל "זה מסביר". מה מסביר? שאלתי בתמיהה. אתה אפילו לא קראת, כי אני אפילו לא סיימתי לכתוב. אני לא בטוחה שאני בעצמי יודעת מה אני הולכת לכתוב עכשיו. אתה לא מבין שכתיבה זה תהליך עדין ורגיש, ושאי אפשר להפריע לכותב בעבודתו?. "שוב סליחה," אמר היל. "אני רק תהיתי על הדירוג. איך ארבעה כוכבים? השווית אותי לקפקא. למה לא חמישה? תיכף תגידי שזה בגלל שאני טוב, אבל לא כמו אבא שלי".

אבא שלך? שאלתי בתמיהה. אני לא מכירה אותך בכלל. איך אני יכולה להשוות אותך לאבא שלך? מי זה אבא שלך? אני מכירה אותו? "כל העולם מכיר אותו." אמר היל. "אבא שלי הוא סטיבן קינג. ה-סטיבן קינג". וואלה. לא ידעתי, אמרתי לו. אז באמת שמעתי עליו. אבל אני מניחה שאילו הייתי יודעת על הקשר המשפחתי ביניכם בכלל לא הייתי טורחת לקחת את הספר מהספריה ולקרוא. אם יש משהו שהקפדתי עליו בשלושים וחמש שנות קריאה אינטנסיבית, זה לא לקרוא ספר של סטיבן קינג". האווירה הופשרה במקצת. ג'ו, כבר עברנו לשימוש בשמות פרטיים, סילק את פונץ' החתולה מערימת הניירות שהושארה סתם ככה על הכיסא הנוסף שבחדר והתיישב. נראה שהוא מרגיש ממש בבית. "את הראשונה שאומרת לי דבר כזה. אני כל הזמן תחת הצל של אבא שלי. לא חשבתי שיש מי שקורא את הספר שלי בזכות עצמי ולא בזכותו. איך אמרת את המילה הזאת?" וואלה, אמרתי. זה בערבית. "וואלה" הוא אמר. "מילה טובה".

שקלתי לרגע להציע קפה, אבל החלטתי שיחסינו לא הגיעו לרמה כזאת. במקום זה שאלתי: אז מה אתה רוצה לדעת? הוא שינה את התנוחה. כיסא הכתר התנועע וחרק באי נוחות. "אמרתי כבר. למה ארבעה כוכבים? למה לא חמישה? יש לי המון כוכבים מהוושינגטון פוסט ומהניו-יורק טיימס. אני חייב לדעת מה חסר. אני כותב לא טוב?" טוב מאוד אמרתי. ארבעה כוכבים זה טוב מאוד. רק לא מצוין זה הכל. הכתיבה נהדרת. יש לך את הדבר החמקמק הזה, הארומה או העפיצות של ספרי המתח - הקצב. אתה מצליח לשמור על קצב בצורה טובה, אפילו שהנבל מתגלה די בתחילת הסיפור. אבל הכל היה עגול מדיי. בעיני ההתחלה היתה נהדרת: בנאדם שמסתובב בעולם עם קרניים, וסוחט מאנשים את מחשבות הנבלה שביניהם. הפריע לי שקצת נסחפת עם השטניות. למה לא להשאיר אותו בן-אדם? למה להפוך אותו לשטן? ועוד עם תיאולוגיה מבולבלת. כאילו לא החלטת עד הסוף מה הפואנטה.

"אין לי פואנטה, הוא אמר. זה כמו תיק אוכל..." כן, קטעתי אותו בחוסר נימוס מוחלט. אבל הוא עיצבן אותי, ופונץ' כבר התחילה להסתמר באיום. זה כמו תיק אוכל ישן ומרוט שאתה מסדר את החומרים שבו בכל פעם בסדר אחר. קראתי את דברי הסיום של הספר. זה אחד החלקים הטובים שבו. גם החלק עם לי טורנו היה נחמד. אדם ושטן ולא יודעים מי הוא מי. הפסיכופט שמתחפש לצדיק גדול. רעיון יפה, אין מה לומר. אבל מה כל הקטע הזה עם מרין? "את מתכוונת זה שהיא...." עזוב. אל תספר. אמרתי. הקוראים בסימניה מאוד רגישים לספוילרים. אבל לקחת נערה טובה ונהדרת, ורצחת אותה בתחילת הסיפור. מה לעשות, העולם רע וחסר צדק, ודברים רעים קורים. זה היה יכול להישאר במקום הזה, המלודרמטיות של הגילויים בעליית הגג, והמכתבים שמתגלים לאחר המוות, קצת מיותרים, לא?

"את יודעת, גם אני חשבתי ככה" הפתיע אותי ג'ו. "אבל המו"ל, והסוכן שלי, שכנעו אותי להוסיף את זה. שזה רק יוסיף פלפל לסיפור. אני מסכים איתך לגבי מרין. ועדיין מפריע לי הארבעה כוכבים. תביני, אני תמיד תמיד קיבלתי A . בכל מקום שהגעתי אליו". ברור, אמרתי. זה ניכר שאתה מבריק ביותר. ג'ו התרכך. אפילו פונץ' באה להתכרבל עליו. זו בעיה כללית של אנשים מבריקים ויצירתיים במיוחד, אוסף רעיונות אדיר, כזה שמספיק לחמישה ספרים, מרוכז בספר אחד. "אז מה, לא תעלי לי את הדירוג?" הוא שאל באכזבה. לא, אמרתי. אני פשוט אחכה שתתבגר קצת. ושתכתוב עוד ספרים. בטוח שהם יהיו טובים עוד יותר. רוצה קפה?

ג'ו היל, המוכר פחות כג'וזף קינג (הבן של סטיבן קינג) נהיה שם יחסית חם בתחום האימה כשהוציא ב-2005 את ספר הבכורה שלו- "קופסה בצורת לב" שסיפר על רוקר מזדקן שנרדף ע"י רוח רפאים. הספרהיה משב רוח רענן למדי על ז'אנר האימה בספרות, אבל לדעתי היה מדובר בספר שאמנם כדאי לקרוא אבל טעון שיפור.
ג'ו היל אמנם כותב תחת שם בדוי אבל אי אפשר להניח בצד את העובדה שהוא מפורסם בזכות אביו, ומבחינתי עם הספר הבא שלו ג'ו היל צריך היה להוכיח שיש לו כישרון גדול מספיק להצדיק את העובדה שהוא הפך לסופר של רבי מכר.

"קרניים" הוא ספרו השני שלו ומספר על איג פריש, נער ממוצע בן 15שבא ממשפחה נוצרית למהדרין ופוגש באהובת ליבו, מרין ויליאמס, בכנסיה ונוצר בינהם קשר מיוחד ומלא אהבה.
אך 10 שנים קדימה מרין נרצחת ונאנסת באכזריות ואיג הוא החשוד העיקרי במעשה, שמשוחרר מהחקירה רק בגלל חוסר ראיות. איג מוכה יגון מהאובדן שחווה, חי בעיירת הולדתו כאשר מסביב כל בן אדם מאמין באמת ובתמים שהוא הרוצח. כשנה לאחר המוות של מרין, הוא מתעורר עם האנגאובר רציני ועם התחושה שעשה מעשים נוראיים בלילה האחרון.
כדי לגבות את התחושה הוא מגלה שהוא הצמיח זוג קרניים על ראשו וכעת שולט בכוחות על טבעיים שונים ומשונים כמו תפעול אש ונחשים והעיקרי מבינהם- לגרום לאנשים להתוודות על כל חטא בחייהם.

חמוש בכוחותיו החדשים, איג מחליט לברר מי הרוצח האמיתי של מרין ולשים סוף לחשדות נגדו ואולי לזכות בסגירת מעגל משל עצמו. הוא מגלה בשלב מוקדם מאד את זהות הרוצח, אך הגילוי משנה את תפיסת עולמו של איג בצורה קיצונית וגורם לו להתמודד עם דברים לא צפויים.
במקביל למסע הנקמה והגאולה של איג, אנו מתוודעים באמצעות פלאשבקים של דמויות מפתח למינהן לאיך שסיפור האהבה של איג ומרין התחיל ומי בדיוק היה בעל אינטרס לגרום לו להיגמר.
העלילה היא מאד מחושבת והיל מצליח להעניק עומק רב לכל הדמויות. אין פה חורים בעלילה, הכל כתוב בזהירות ובחישוב רב. סגנון הכתיבה של היל זורם ומותח ואף מזכיר את הכתיבה של אביו לעיתים קרובות.
סיפור האהבה בין איג למרין מרגיש אמין, כמו גם מערכות היחסים של איג עם שאר דמויות המשנה.
המטען הרגשי של הספר הוא די עצום. העלילה לוחצת על כל הכתפורים הנכונים כדי לרגש את הקוראים, אך מבלי לגלוש לקיטש או לאובר דרמטיות. "קרניים" הוא ספר מרגש, עצוב ובאותה מידה גם מלא תקווה (באופן מפתיע).

הנושאים שהספר מעלה לדיון נורא מעניינים: הביקורת על הפער בין מה שאנשים חושבים לבין מה שהם מוכנים לומר ולהודות בו, או איך שהספר דן בקונספט של האהבה גם מנקודות מבט חיוביות ושליליות.
הספר הוא הרבה מעבר למסע נקמה שמונע ע"י אהבה. הוא מספר על בן אדם שאיבד אמונה באלוהים ומצא נחמה במה שיש לשטן להציע.
הרקע הדתי של איג ומרין לא עזרו להם במיוחד, וכעת כשאיג רכש את אותם כוחות שטניים הוא מוכן ומזומן לנטוש את תדמית הילד הטוב ולהתחיל לגרום למעט רוע כדי להתחשבן ולעשות צדק.
הספר לא שולל לגמרי את רעיון האמונה, אבל הוא כן מעביר ביקורת לגבי איך שאנשים רואים באלוהים את הבחור הטוב ובשטן את הבחור הרע, ומרמז שאולי במצבים מסוימים אלוהים יכול להיות רע והשטן יכול להציע נחמה.
אני משער לעצמי שלאנשים מאמינים רבים יהיה קשה עם הרובד הזה של הספר כמו לכל ההתייחסויות שיש בו לשטן ולמוזיקת רוק ומטאל (משהו שהיה גם חלק מ"קופסה בצורת לב" גם, ואני אומר הללויה על זה שסוף סוף יש סופר במיינסטרים שנותן במה לנושאים כאלה.

לסיכומו של עניין , ב"קרניים" ג'ו היל בהחלט הוכיח לי שהוא שווה הרבה יותר מהצל המאיים של אביו (גם אם סגנון הכתיבה דומה יחסית), וסיפק כאן ספר שעומד בפני עצמו. מבחינתי, אפשר לסמן את ג'ו כאמן המתח והאימה החדש של השכונה.

אהבתי ונהנתי.
עלילה שבקלות יכולה היתה להיות לעוד סיפור מתח סביר אך סטנדרטי ואפילו בנאלי, טובלה בקורטוב של מיסטיקה (או מדע בדיוני, אם תרצו) ונהייתה לספר זורם, כיפי ולא שגרתי.
אימה אבל לא...זוועה אבל מבודחת...רשע אבל בקריצה.
כן, זיהיתי משהו מוכר וכשלמדתי (כאן) שהכותב חולק גנים עם סטיבן קינג, מקור ההשראה נראה ברור, אם כי, בפירוש מדובר בהשראה בלבד.
לא סטיבן קינג של הניצוץ או של מיזרי, יותר זה של גרין מייל או של קארי.
התפוח אולי לא נופל רחוק מהעץ אבל בכל זאת יש לו טעם אחר מזה של העץ.
מומלץ!

עלילת הסיפור:
חברתו של איג פריש נאנסת ונרצחת באכזריות, איג הופך להיות החשוד המיידי ברצח אך מפאת מחסור בראיות החקירה מופסקת.
בעיירתו כולם בטוחים שהוא הרוצח ושנאתם כלפיו רבה.
ביום השנה למותה של חברתו, איג משתכר ולמחרת בבוקר הוא מתעורר כשזוג קרניים גדלות מראשו.

כבר מהעמוד הראשון של הספר, הסיפור מתחיל, בלי הקדמה ובלי אזהרה.
איג פריש, גיבור הספר, מתעורר עם קרניים לראשו.
הסיפור מתקדם בקצב מהיר, כאשר איג נמצא בדמות השטנית שלו, האנשים שבקרבתו לא מסוגלים לשלוט בעצמם ומספרים לו על כל החטאים שעשו, על רצונותיהם הכמוסים ביותר והדברים שהוא שומע מפתיעים אפילו את השטן בכבודו ובעצמו.
מחשבותיהם של אנשים כשאיג בקרבתם לא מסוננות ולא מצונזרות, כך גם הספר.
הוא מאוד גרפי ובוטה אבל השימוש של ג׳ו היל בשפה כזאת רק תורם לאווירה של הסיפור.
הספר בנוי בצורה מאוד מיוחדת, הוא מתחלק לשני חלקים, ההווה והעבר.
בהווה - איג נמצא בדמות השטנית שלו, שאין לו מושג איך הגיע אליה, ומגלה את סודותיהם האפלים ביותר של האנשים הקרובים לו.
הוא מתחזק וצובר יכולות שמאפשרות לו לגלות מידע ולתמרן אנשים לפי רצונו.
בעבר - נחשפים חייהם ומעשיהם של האנשים הקרובים לאיג כולל הוא עצמו.
הסיפור בנוי ככה שלאט לאט העבר וההווה מתמזגים לכדי תמונה ברורה יחסית של הסיפור.
הסיפור אומנם אפוף אווירת פנטזיה אבל למעשה זה לא ספר פנטזיה בכלל.
זה ספר שמעמיד את האנשים מול עצמם ומול החטאים שלהם, פשוט מי שעומד מולם ושומע את כל הווידויים הוא איג פריש.

הסיפור כתוב בצורה מעולה שפשוט אי אפשרי להפסיק לקרוא, סיימתי את הספר ביומיים ונהניתי מכל רגע שקראתי.
אני ממליצה עליו בחום.

אני אוהב לקרוא ספרים שעשו עליהם סרטים, וזו גם הייתה המוטיבציה שלי לקרוא את הספר הזה (במיוחד כשדניאל רדקליף, הלא הוא הארי פוטר, משחק בתפקיד הראשי)
זה ספר נחמד... לא מותח מדי, קצת נמרח.. פרווה כזה..
מה שכן- הרעיון שלו מקורי ואהבתי את זה שהסופר נתן עוד סיפור קטן בסוף, כבונוס.
הלכתי לראות את הסרט, אולי הוא יהיה אפילו טוב יותר מהמקור ותסכימו איתי שזה נדיר :)

ספר מיוחד אשר פשוט צריך לזרום איתו.
מרגע שמסתגלים כי זוהי המחשבה בזמן הקריאה, ההנאה ממנו מלאה.
לכאורה אפשר להתחיל באדם שקם עם קרניים לראשו?? נבגד?? מסומן?? מין אות קין?(דרך אגב שמיועדות להגן על נושאו).
או אולי סיפור רצח ותעלומה שנפתרת תוך הצגות של אמיתות שונות. לא בנוסח " האדם שיצא מחלון ...", אלא חיבור של אמיתות חלקיות שלבסוף נותנות את האמת.
ואולי זה ספר תיאולוגי, חתרני על , מוסר, אמת ושטן. כתוב בצורה קלילה , לעיתים עוקצנית ולעיתים ממש סרקסטית.
האפשרות האחרונה היא הנכונה לדעתי, כי כל האפשרויות למעלה נכונות ולך הקורא/ת נתונה הבחירה מה להרגיש ולחוש.
הבחירה שלי היתה כמובן האחרונה כי באופיי אני אנרכיסט שאוהב לשחוט פרות קדושות או לפחות שמח לקבל מבט אחר עליהן. ולכן התגרות בצד התיאולוגי (במקרה זה , הנוצרי) היא מענינת.
קצת על דמותו של השטן:
השטן עוזר לאנשים.החל מזה "שהתחפש לנחש ושחרר שני אסירים מכלא בג'ונגל (עדן),של העולם השלישי, זאת בשיפור תזונתם והמיניות שלהם...זה נשמע כמו הכלאה של ספיידרמן ודוקטור פיל". ע- 335.
הוא מייע למתלבט או מתלבטת להחליט לשנות את מצבם. זאת תמיד בצורה דיסקרטית.
בעמוד 227 - " מאז ימי קדם ידוע השטן כמלאך משחית ומקטרג, אך אלוהים ירא מפני הנשים יותר ובצדק. האישה , עם יכולתה להביא חיים לעולם, היא זו שנבראה בדמותו ובצלמו של אלוהים ולא הגבר." כאן הוא סוגר חשבון עם ישו " הקנאי הלא מגולח..".
" הנשים מספקות ישועה שונה ( מאלוהים), מיידית ומספקת הרבה יותר. הן אינן דוחות את אהבתן לאיזה נצח מפוקפק, אלא מעניקות אותה כאן ועכשיו, ולא פעם לאנשים הפחות ראויים מכולם..".
על גבעה בצפון הכינרת מתנוססת כנסיית האושר. המייצגת שמונה אמירות של ישו המתחילות ב "אשרי.."( שווה מאוד לבקר שם). בעמוד 311 מתווספת עוד אמירה אחת " אשרי האבלים, כי הם יחטפו בעיטה בביצים ברגע שינסו להתאושש"
ע 323 יש קטע שלם שמדבר על כך כי השטן נחשב חאיש הטוב. בדרך כלל הוא המפתה את האלה כדי ליצור עולם או יבולים...
"תחשוב על זה.. האלוהים והשטן אמורים להיות אויבים. אבל אם אלוהים שונא את החטא והשטן מעניש את החוטאים, זה לא מעמיד אותם בצד אחד של המיתרס?" ( ספר איוב?).
ועם כל זה, הספר מותח ומרתק.
מציע מאוד לקרוא אותו עם ראש פתוח.