“הזוועתון הזה נכתב על מדינה אלמונית המכונה "המדינה" ועל ערים פלמוניות ששמן אינן ננקב. את שמות גיבוריו ליקט הסופר מרוב מדינות אירופה ברוח "אירופה אחת" או "גוש האירו ינצח", רוצים דוגמאות? דבי גורדון, שרה רוזה, מייק, אליסיה, קלאוס בוריס, מילה וסקז, גורן גאווילה, טימותי, ג'וזף רוקפורד, סטיב, פאבלו, רולף, אלברט, אלכסנדר ברמן, ורוניקה, סבין, קרוליין, גלוריה, רונלד דרמיס וכו' וכו'
הסופר בעצמו, בעל השם הכל כך איטלקי, גר ברומא ונושא רשימת תודות לעשרות אנשים ששמם איטלקי למהדרין.
מסקנה אחת: הסופר לא רצה לכתוב על איטליה מכורתו ספר זוועתי שכזה. מסקנה יותר עמוקה: לסופר יש מספר עצום של חברים שלא אוהבים אותו, אחרת הם היו יועצים לו לקבור את כתב היד ליד שש הזרועות הקבורות.
סיקרנתי אתכם, אה?
גם אני הסתקרנתי. וטיבו של ספר מתח, גרוע ככל שיהיה, שהוא שולח את זרועות התמנון שלו וכורך אותן סביב צווארכם, ומונע מכם לסגור את הספר ולהשליך אותו לפח האשפה הקרוב, או לתת אותו כמתנת יומולדת למישהו שאתם ממש ממש שונאים.
אז קראתי.
אתם מכירים את הבדיחה על הבחור שביקש מהשדכן להכיר לו בחורה? מה אתה מחפש? שאל השדכן. בחורה יפה, חכמה, גבוהה, עשירה, מבית טוב, שיש לה מקצוע מבוקש. בחורי היקר, ענה לו השדכן, מרשימה כזאת אני עושה חמישה שידוכים.
בספר הזה יש אינספור רוצחים, אינספור נירצחים, העדרויות, פדופילים, פסיכופתים, סוציופתים, עבר והווה מתערבבים כדי להעניק לנו טוויסטים למכביר, לשוטרים יש בעצמם קופה של שרצים או עבר דרמטי ונורא שיש לו קשר להווה הדרמטי והנורא. בקיצור, הסופר הוא כמו קוסם, טומן ערב רב של זוועות בצילינדר שלו כדי להוציא ממנו רוצח אחד.
הסופר דווקא בחור משכיל וגם נעזר לא מעט בספרות מקצועית ובחברים גרועים, אבל ריבונו של עולם, אין גבול??? לא השארת לך שום רעיון מגעיל לספר הבא, השתמשת בכל הגועל בספר הזה.
גם את הרעיון הבסיסי הוא גנב מהגברת הזקנה, אגתה כריסטי, שמכניסה אותו בכיס הכי קטנטן שלה. אבל נדמה לי שהוא אפילו לא הרגיש שגנב אותו, כל כך התרחק מתרבותה של כריסטי.
נשאלת השאלה, למה הוצאת זמורה ביתן הוציאה את הספר הזה לאור (אני נשבעת לכם, קראתי כמה ביקורות משתפכות ברשת), הוא לא סקנדינבי, הוא קשה לעיכול, הוא כתוב לא רע, אבל הוא ספר רע.
והעטיפה?
גברבר כחול עיניים עם זקנקן אופנתי, מכשף אתכם.
אולי בכלל ההוצאה מוכרת רק את העטיפה והספר הוא בחינם?”
