ביקורת ספרותית על קרניים - מתח - דם ואש ותמרות עשן! מאת ג'ו היל
ספר בסדר

---

קשה עד בלתי אפשרי לקרוא את "קרניים" תוך כדי התעלמות מהעובדה שמדובר בבנו של סטיבן קינג. הבחירה שלו לעסוק בתחום שאביו נחשב למלך הבלתי מעורער שלו גורמת להשוואה בלתי פוסקת בין השניים. אני גדלתי על סטיבן קינג, הוא היה אחד הסופרים האהובים עליי כנערה. אהבתי את ההתעסקות שלו באנשים פשוטים וקטנים, עם תשוקות גדולות וטירוף עצום. לאחרונה קראתי שוב את ספרו "דברים שצריך" שללא כל עוררין, זה הספר האהוב עליי ביותר מבין כל ספריו, ונזכרתי למה אני כל כך אוהבת את הסגנון שלו.

לג'ו היל יש בעיה. אף פעם לא קל להיות "בן של", כשאתה מנסה לבסס את מעמדך כיוצר עצמאי, ובפרט לא קל להיות הבן של סטיבן קינג, כשאתה חוטא בכתיבה שמאוד מנסה להזכיר את הכתיבה של אבא שלך. זו הייתה הבעיה העיקרית שלי תוך כדי הקריאה. שזה הרגיש לי מצד אחד קצת מוכר, מעין מוטיבים ושטיקים שזכורים לי מספריו של סטיבן קינג, ומצד שני זה לא התרומם מספיק ולא היה מסודר מספיק, זה קצת איבד כיוון באמצע.

וקצת על הספר עצמו: בוקר בהיר אחד מתעורר איגנטיוס פריש עם האנג אובר מטורף, בדירתה של חברתו גלנה. זהו הבוקר שאחרי יום השנה לרצח חברתו לשעבר מורין. מורין הייתה חברתו במשך 10 שנים, והוא היה האשם העיקרי ברצח שלה, רק ששוחרר מחוסר הוכחות. לאיגנטיוס אין מושג מה קרה לו בערב הקודם, הוא רק זוכר ששתה את עצמו לדעת. כשהוא ניגש לשטוף את הפנים הוא מגלה שצמחו לו על הראש צמד קרניים. כשהוא מנסה לברר אם גלנה מבחינה בקרניים, נדמה שהיא מתעלמת מהן לגמרי ובמקום זאת, הן גורמות לה לספר את כל משאלות הלב הכמוסות ביותר שלה. כלומר, איגנטיוס פיתח לעצמו כוח-על, והקרניים מאפשרות לו לדעת כל מה שאנשים חושבים ורוצים. בהמשך הוא מגלה שברגע שהוא שם את ידו על האנשים, הוא מצליח לראות בבירור את כל ההיסטוריה שלהם ואת כל הסודות שהם מתעקשים להסתיר. והוא גם מגלה שהוא יכול להשתמש ביכולת הזאת שלו לטובתו: גם לגרום לאנשים "ללכת על" הרצונות שלהם מתוך ניסיון קצת להשתעשע איתם (מה שמאוד הזכיר לי את "דברים שצריך" של סטיבן קינג) וגם כדי לברר אחת ולתמיד מי רצח את מורין, חברתו לשעבר.

הווידויים של האנשים שהוא נתקל בהם גורמים לו להבין שכולם רואים בו את האשם העיקרי במותה של מורין, ואפילו ההורים שלו שעמדו לצדו מתוודים על כך שהם רק רוצים שהוא ייעלם להם מהחיים. הוא מגלה שעיירה שלמה רואה בו רוצח. אבל הוא גם מגלה סוף סוף מי באמת רצח את מורין, והוא מחליט לנקום, כמו שרק יצור עם קרניים על הראש וכוחות אפלים יודע לעשות.

אהבתי מאוד את תחילת הספר, אני חשבתי שזה רעיון מקורי ועם הרבה פוטנציאל - כוח העל הזה של שמיעת הרצונות והחשקים הכמוסים ביותר של האנשים. אבל הרגשתי שבאמצע הספר הכול הפך להיות מבולגן מאוד, עמוס מאוד, כאילו ג'ו היל קצת איבד את עצמו. במקום לשמור על קו אחיד, הוא לקח את הספר למקום הכי מטורף שיכול להיות. אז אמנם אבא שלו עשה לי בית ספר בספרים מוטרפים, אבל לצערי משהו שם היה חסר לי. אולי אם הייתי קוראת את הספר בלי שום ציפיות, או בלי לדעת מהו הייחוס המשפחתי של אדון היל, הקריאה שלי הייתה קצת שונה.

זה לא היה ספר רע, בכלל לא. כאמור, הוא היה מקורי והוא היה כתוב טוב. הוא יודע לכתוב, אין ספק. אבל העלילה קצת לא זרמה לי והייתה לא אחידה. הוא לא הצליח לקחת רעיונות עד הסוף, אלא עצר באמצע, קפץ, חזר. מעבר לזה, לא הרגשתי מתח בספר, בטח שלא מתח עוצר נשימה. וזה משהו שחייב להיות בספרים מהסוג הזה. איגנטיוס פריש הוא אולי השעיר לעזאזל בסיפור, אבל לא הרגשתי אמפתיה מיוחדת כלפיו, לא הייתי במתח לגבי מה שעומד לקרות איתו. הדמות שלו לא הייתה מספיק מעניינת. למעשה אף דמות לא הייתה מספיק מעניינת.

לסיכום - אני מרגישה בעיקר תחושת פספוס לגבי הספר הזה. ולג'ו היל אני אומרת - אתה לא ממצה את הפוטנציאל שלך. אבל יש פוטנציאל וזה חשוב. ולא הייתי מתנגדת לקרוא ספרים עתידיים שלו.

» ביקורות נוספות של גלית
» ביקורות נוספות על קרניים - מתח - דם ואש ותמרות עשן!