“****


אבא שלי היה חרט במוסך של אגד. בין השאר, ירשתי ממנו נטייה לעבודה עם הידיים, חיבה ללהסתובב בבית עם תחתונים, פדנטיות, חריצות, סיפור סיפורים והומור (למרות שאצלו זה מתבטא בבדיחות שנשמעות יותר טוב באידיש ואצלי בסרקזם מר ועוקצני). אבא של ג'ו היל הוא סופר אימה ומסתורין בשם סטיבן קינג. ג'ו ירש ממנו יכולת כתיבה מופלאה, אהבה למקצוע והומור שחור, מרושע ומשעשע לאללה.

נכנסתי ל"צומת ספרים" מתוך אימפולס. טוב, נו, רציתי לקנות את הדיוויד פוסטר וואלאס החדש. והיה לי אוטובוס חמש דקות אחר כך, והייתי צריך למצוא בזריזות את הספר הנוסף (ב-19.90 - בסטימצקי זה 1+1 - יותר משתלם!!). צ'יק צ'ק ריפרפתי על הערמה שם, אהבתי את העטיפה של "קרניים", עם כל השטנים האלה, ולקחתי.

לא היכרתי את ג'ו היל לפני כן, אני לא פריק של סטיבן קינג ולא ידעתי על קשר-הדם ביניהם עד שקראתי עליו כאן. אז לא הייתי משוחד. אבל התחלתי לקרוא, ומאה עמודים מאוחר יותר הבנתי שיש כאן סיטואציה נדירה למדי - יש פה ספר שאני אשכרה נהנה ממנו. לא עסוק בלחשוב עליו ולפענח אותו, אלא רק בלקרוא. הוא פשוט, הוא כיפי, הוא כתוב מצויין, אני צוחק, אני מרותק - יופי. מה צריך יותר? העדפתי לשמור את פוסטר וואלאס לאחר כך. כשיהיה לי זמן להתרכז (וכמובן שלא היה לי את הלאקשרי הזה בסוף).

הסיפור בספר הוא לא-לגמרי סטיבן קינג, אבל אפשר לראות כמה טריקים חביבים של האבא. אין שם את האימה המצמיתה של קינג, ולא את הגועל נפש המסוייט האופייני לו, אלא מין סיפור, ריאליסטי בחלקו ופנטסטי בחלקו האחר - קומבינציה מצויינת אם תשאלו אותי, המשלב סיפור מתח סטנדרטי-כמעט עם תיאולוגיה, מיסתורין, וביקורת חברתית מסויימת וכל זאת בהומור במינון מושלם לספר כזה - בלי להתפקע מצחוק (מי אמר "עד דמעות"?) ובלי גיחי-גיחי סטייל לינווד ברקלי. זה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע, המינונים האלה. רבים וטובים נופלים בעניין הזה.

"אתה... נדרת לשמור על טוהרה," אמר איג לכומר. "טוהרה שמוהרה. נראה לי שאלוהים שמח שאני שומר אותו בתוך המכנסיים כשאני בחברתם של נערי המזבח."

על מה הספר? על איג פריש, בחור צעיר שמתעורר בוקר אחד עם האנג אובר אימתני וזוג קרניים שטניות על ראשו שגורמות לכל אחד שנמצא במחיצתו לפצוח בווידוי מטריד וחושפני על מה שהוא מרגיש ב א מ ת, ללא מעצורים. חברתו של פריש נרצחה שנה לפני כן וכולם חושבים שהוא זה שרצח אותה, למרות (ובעיקר בגלל) ששוחרר מחוסר ראיות לאחר שמחסן הראיות עלה באש באופן מסתורי. מכאן מתגלגלת לה בחוסר שליטה קומדיה טרגית אפלה, משעשעת ועצובה ורומנטית, שאי אפשר לדעת לאן היא תיקח אבל אפשר בהחלט להינות מהדרך.

לא מושלם כמו הסטפן קינגים הטובים-יותר, אבל הרבה יותר טוב מהספרים הממוצעים של האבא, שזו וואחד התחלה טובה בשביל ג'ו היל ג'וניור.


****”

“הספר טוב... אבל כבד לי. ממש. הוא כתוב יפה, אבל לא מאוד סוחף. ככה שצריך מוד מאוד ספציפי בשבילו... ונראה לי שכרגע אני לא שם. אז אני אנטוש אותו לבינתיים-בפרק מס' 19 (עמ' 126) אחזור אליו בהמשך חיי.”

“קשה עד בלתי אפשרי לקרוא את "קרניים" תוך כדי התעלמות מהעובדה שמדובר בבנו של סטיבן קינג. הבחירה שלו לעסוק בתחום שאביו נחשב למלך הבלתי מעורער שלו גורמת להשוואה בלתי פוסקת בין השניים. אני גדלתי על סטיבן קינג, הוא היה אחד הסופרים האהובים עליי כנערה. אהבתי את ההתעסקות שלו באנשים פשוטים וקטנים, עם תשוקות גדולות וטירוף עצום. לאחרונה קראתי שוב את ספרו "דברים שצריך" שללא כל עוררין, זה הספר האהוב עליי ביותר מבין כל ספריו, ונזכרתי למה אני כל כך אוהבת את הסגנון שלו.

לג'ו היל יש בעיה. אף פעם לא קל להיות "בן של", כשאתה מנסה לבסס את מעמדך כיוצר עצמאי, ובפרט לא קל להיות הבן של סטיבן קינג, כשאתה חוטא בכתיבה שמאוד מנסה להזכיר את הכתיבה של אבא שלך. זו הייתה הבעיה העיקרית שלי תוך כדי הקריאה. שזה הרגיש לי מצד אחד קצת מוכר, מעין מוטיבים ושטיקים שזכורים לי מספריו של סטיבן קינג, ומצד שני זה לא התרומם מספיק ולא היה מסודר מספיק, זה קצת איבד כיוון באמצע.

וקצת על הספר עצמו: בוקר בהיר אחד מתעורר איגנטיוס פריש עם האנג אובר מטורף, בדירתה של חברתו גלנה. זהו הבוקר שאחרי יום השנה לרצח חברתו לשעבר מורין. מורין הייתה חברתו במשך 10 שנים, והוא היה האשם העיקרי ברצח שלה, רק ששוחרר מחוסר הוכחות. לאיגנטיוס אין מושג מה קרה לו בערב הקודם, הוא רק זוכר ששתה את עצמו לדעת. כשהוא ניגש לשטוף את הפנים הוא מגלה שצמחו לו על הראש צמד קרניים. כשהוא מנסה לברר אם גלנה מבחינה בקרניים, נדמה שהיא מתעלמת מהן לגמרי ובמקום זאת, הן גורמות לה לספר את כל משאלות הלב הכמוסות ביותר שלה. כלומר, איגנטיוס פיתח לעצמו כוח-על, והקרניים מאפשרות לו לדעת כל מה שאנשים חושבים ורוצים. בהמשך הוא מגלה שברגע שהוא שם את ידו על האנשים, הוא מצליח לראות בבירור את כל ההיסטוריה שלהם ואת כל הסודות שהם מתעקשים להסתיר. והוא גם מגלה שהוא יכול להשתמש ביכולת הזאת שלו לטובתו: גם לגרום לאנשים "ללכת על" הרצונות שלהם מתוך ניסיון קצת להשתעשע איתם (מה שמאוד הזכיר לי את "דברים שצריך" של סטיבן קינג) וגם כדי לברר אחת ולתמיד מי רצח את מורין, חברתו לשעבר.

הווידויים של האנשים שהוא נתקל בהם גורמים לו להבין שכולם רואים בו את האשם העיקרי במותה של מורין, ואפילו ההורים שלו שעמדו לצדו מתוודים על כך שהם רק רוצים שהוא ייעלם להם מהחיים. הוא מגלה שעיירה שלמה רואה בו רוצח. אבל הוא גם מגלה סוף סוף מי באמת רצח את מורין, והוא מחליט לנקום, כמו שרק יצור עם קרניים על הראש וכוחות אפלים יודע לעשות.

אהבתי מאוד את תחילת הספר, אני חשבתי שזה רעיון מקורי ועם הרבה פוטנציאל - כוח העל הזה של שמיעת הרצונות והחשקים הכמוסים ביותר של האנשים. אבל הרגשתי שבאמצע הספר הכול הפך להיות מבולגן מאוד, עמוס מאוד, כאילו ג'ו היל קצת איבד את עצמו. במקום לשמור על קו אחיד, הוא לקח את הספר למקום הכי מטורף שיכול להיות. אז אמנם אבא שלו עשה לי בית ספר בספרים מוטרפים, אבל לצערי משהו שם היה חסר לי. אולי אם הייתי קוראת את הספר בלי שום ציפיות, או בלי לדעת מהו הייחוס המשפחתי של אדון היל, הקריאה שלי הייתה קצת שונה.

זה לא היה ספר רע, בכלל לא. כאמור, הוא היה מקורי והוא היה כתוב טוב. הוא יודע לכתוב, אין ספק. אבל העלילה קצת לא זרמה לי והייתה לא אחידה. הוא לא הצליח לקחת רעיונות עד הסוף, אלא עצר באמצע, קפץ, חזר. מעבר לזה, לא הרגשתי מתח בספר, בטח שלא מתח עוצר נשימה. וזה משהו שחייב להיות בספרים מהסוג הזה. איגנטיוס פריש הוא אולי השעיר לעזאזל בסיפור, אבל לא הרגשתי אמפתיה מיוחדת כלפיו, לא הייתי במתח לגבי מה שעומד לקרות איתו. הדמות שלו לא הייתה מספיק מעניינת. למעשה אף דמות לא הייתה מספיק מעניינת.

לסיכום - אני מרגישה בעיקר תחושת פספוס לגבי הספר הזה. ולג'ו היל אני אומרת - אתה לא ממצה את הפוטנציאל שלך. אבל יש פוטנציאל וזה חשוב. ולא הייתי מתנגדת לקרוא ספרים עתידיים שלו.”

“גרגור סמסא. אני לא מאמינה שאני זוכרת את השם הזה, אבל אני זוכרת. בוקר אחד מתעורר גרגור סמסא בבוקר, ומגלה שהוא הופך למקק. ג'וק, חום ומגעיל וגדול. כך מתחיל הסיפור "הגלגול", וכך הוא מתגלגל. מה גרגור הג'וק חושב לעצמו? איך הסביבה מגיבה אליו? ומה קורה בסופו. בוקר אחד קם איג פריש משנתו ומגלה שצמחו לו קרניים. זה מטריד אותו מאוד, אלא שאת הסביבה זה מטריד פחות. במהלך יום אחד מסתברים לו הדברים הבאים: הסביבה לא מתייחסת לקרניים. זה לא שהן לא נראות,כולם רואים אותן, אלא שהן גורמות לאנשים לשכוח אותן מיד ולחשוף בפני איג את מחשבותיהם הכמוסות ותשוקותיהם האפלות. זה הדבר הראשון. הדבר השני שאיג מגלה זה שלא בוקר אחד גורם לו להפוך לשטן, כי בעיני הסובבים אותו הוא כבר מזמן שטן. מאז שלפני שנה נמצאה מרין חברתו לאחר שנאנסה ונרצחה, ולאחר שלא היה לו אליבי סביר להראות למשטרה, ממילא כולם רואים בו רוצח. החלטה לשחרר אותו מהחקירה בגלל העדר ראיות רק יוצרת עוד חוסר אמון כלפיו...

עד כאן כתבתי, ואז נקלט צל גדול על המקלדת שלי. הסתובבתי בבהלה, וראיתי גבר עומד מאחורי. בבית שלי, בחדר העבודה שלי. "אני מתנצל שהבהלתי אותך ככה, אבל אני רואה שאת כותבת עליי, ואני חייב לשאול שאלה".
עליך? שאלתי. אני בכלל לא מכירה אותך. מי אתה בכלל? מה אתה עושה בבית שלי? ואיך נכנסת הנה?
"סליחה", הוא אמר. "יש לי נטיה כזאת, להבהיל אנשים. לא הצגתי את עצמי כראוי. את כותבת עכשיו סקירה על הספר שכתבתי. ויש לי אפליקציה כזאת שמתריעה לי בכל פעם שמישהו כותב עליי. אני ג'ו היל". והוא הושיט את היד ללחיצה.

סליחה, אמרתי, אני לא לוחצת ידיים עם גברים שאינם מבני משפחתי. זה עיקרון דתי אצלי. "אה, את דתית?" אמר היל "זה מסביר". מה מסביר? שאלתי בתמיהה. אתה אפילו לא קראת, כי אני אפילו לא סיימתי לכתוב. אני לא בטוחה שאני בעצמי יודעת מה אני הולכת לכתוב עכשיו. אתה לא מבין שכתיבה זה תהליך עדין ורגיש, ושאי אפשר להפריע לכותב בעבודתו?. "שוב סליחה," אמר היל. "אני רק תהיתי על הדירוג. איך ארבעה כוכבים? השווית אותי לקפקא. למה לא חמישה? תיכף תגידי שזה בגלל שאני טוב, אבל לא כמו אבא שלי".

אבא שלך? שאלתי בתמיהה. אני לא מכירה אותך בכלל. איך אני יכולה להשוות אותך לאבא שלך? מי זה אבא שלך? אני מכירה אותו? "כל העולם מכיר אותו." אמר היל. "אבא שלי הוא סטיבן קינג. ה-סטיבן קינג". וואלה. לא ידעתי, אמרתי לו. אז באמת שמעתי עליו. אבל אני מניחה שאילו הייתי יודעת על הקשר המשפחתי ביניכם בכלל לא הייתי טורחת לקחת את הספר מהספריה ולקרוא. אם יש משהו שהקפדתי עליו בשלושים וחמש שנות קריאה אינטנסיבית, זה לא לקרוא ספר של סטיבן קינג". האווירה הופשרה במקצת. ג'ו, כבר עברנו לשימוש בשמות פרטיים, סילק את פונץ' החתולה מערימת הניירות שהושארה סתם ככה על הכיסא הנוסף שבחדר והתיישב. נראה שהוא מרגיש ממש בבית. "את הראשונה שאומרת לי דבר כזה. אני כל הזמן תחת הצל של אבא שלי. לא חשבתי שיש מי שקורא את הספר שלי בזכות עצמי ולא בזכותו. איך אמרת את המילה הזאת?" וואלה, אמרתי. זה בערבית. "וואלה" הוא אמר. "מילה טובה".

שקלתי לרגע להציע קפה, אבל החלטתי שיחסינו לא הגיעו לרמה כזאת. במקום זה שאלתי: אז מה אתה רוצה לדעת? הוא שינה את התנוחה. כיסא הכתר התנועע וחרק באי נוחות. "אמרתי כבר. למה ארבעה כוכבים? למה לא חמישה? יש לי המון כוכבים מהוושינגטון פוסט ומהניו-יורק טיימס. אני חייב לדעת מה חסר. אני כותב לא טוב?" טוב מאוד אמרתי. ארבעה כוכבים זה טוב מאוד. רק לא מצוין זה הכל. הכתיבה נהדרת. יש לך את הדבר החמקמק הזה, הארומה או העפיצות של ספרי המתח - הקצב. אתה מצליח לשמור על קצב בצורה טובה, אפילו שהנבל מתגלה די בתחילת הסיפור. אבל הכל היה עגול מדיי. בעיני ההתחלה היתה נהדרת: בנאדם שמסתובב בעולם עם קרניים, וסוחט מאנשים את מחשבות הנבלה שביניהם. הפריע לי שקצת נסחפת עם השטניות. למה לא להשאיר אותו בן-אדם? למה להפוך אותו לשטן? ועוד עם תיאולוגיה מבולבלת. כאילו לא החלטת עד הסוף מה הפואנטה.

"אין לי פואנטה, הוא אמר. זה כמו תיק אוכל..." כן, קטעתי אותו בחוסר נימוס מוחלט. אבל הוא עיצבן אותי, ופונץ' כבר התחילה להסתמר באיום. זה כמו תיק אוכל ישן ומרוט שאתה מסדר את החומרים שבו בכל פעם בסדר אחר. קראתי את דברי הסיום של הספר. זה אחד החלקים הטובים שבו. גם החלק עם לי טורנו היה נחמד. אדם ושטן ולא יודעים מי הוא מי. הפסיכופט שמתחפש לצדיק גדול. רעיון יפה, אין מה לומר. אבל מה כל הקטע הזה עם מרין? "את מתכוונת זה שהיא...." עזוב. אל תספר. אמרתי. הקוראים בסימניה מאוד רגישים לספוילרים. אבל לקחת נערה טובה ונהדרת, ורצחת אותה בתחילת הסיפור. מה לעשות, העולם רע וחסר צדק, ודברים רעים קורים. זה היה יכול להישאר במקום הזה, המלודרמטיות של הגילויים בעליית הגג, והמכתבים שמתגלים לאחר המוות, קצת מיותרים, לא?

"את יודעת, גם אני חשבתי ככה" הפתיע אותי ג'ו. "אבל המו"ל, והסוכן שלי, שכנעו אותי להוסיף את זה. שזה רק יוסיף פלפל לסיפור. אני מסכים איתך לגבי מרין. ועדיין מפריע לי הארבעה כוכבים. תביני, אני תמיד תמיד קיבלתי A . בכל מקום שהגעתי אליו". ברור, אמרתי. זה ניכר שאתה מבריק ביותר. ג'ו התרכך. אפילו פונץ' באה להתכרבל עליו. זו בעיה כללית של אנשים מבריקים ויצירתיים במיוחד, אוסף רעיונות אדיר, כזה שמספיק לחמישה ספרים, מרוכז בספר אחד. "אז מה, לא תעלי לי את הדירוג?" הוא שאל באכזבה. לא, אמרתי. אני פשוט אחכה שתתבגר קצת. ושתכתוב עוד ספרים. בטוח שהם יהיו טובים עוד יותר. רוצה קפה?”