ספר טוב הוא ספר העוסק בסיפור אנושי קטן, הנכתב בכישרון גדול. הספר שלפנינו הוא ההפך המוחלט.
ספר טוב הוא גם ספר שאינו נגרר אחר טרנדים כדוגמת לקיחת ארוע היסטורי גדול, ממנו נלקח קטע אותו רוצים להפוך לספר מרעיש ולאחר מכן לתסריט הוליוודי. די בעובדה שלפי כן כבר עשתה זו טטיאנה דה רוניי בספרה המפתח של שרה, אף הוא כתוב בכישרון קטן.
מה לא עובד בספר שלפנינו? רובו. מה רע ברובו? שמקצתו טוב. ומה במקצתו? מקצתו מכילה 139 עמודים הדוקים, העוסקים ברעים האירופאים הרגילים, הלא אלה הגרמנים, שבמלחמת העולם הראשונה נקראו בושים. הבושים כהרגלם בקודש כובשים חלקים מצרפת ומותירים אחריהם הרס, ביזה ושממה, ואז הם מפסידים את התחתונים. בחלק הזה אנו קוראים על שנותיה האחרונות של סופי, בתחילה מוכרת באחד מבתי הכולבו הגדולים של פריז, מקום אליו מגיע הצייר אדואר לפבר, מגדולי הבליינים של העיר. מפה לשם חתונה, חזרה לגור בסן פרון שבקרבת פריז, מקום בו גרה האחות של סופי. העניין לא סגור סופית ושם כולם מנהלים מלון קטן. את סופי חוזרים ופוגשים באמצע מלחמת העולם הראשונה, עת אדואר כבר מגויס והעיירה גולשת אט אט לרעב ודלות.
מפקד גרמני חדש מגיע לעיירה, עיניו בראשו ודבר לא חומק מהן. בתחילה הוא מורה לסופי והלן להכין בבית המלון שלהן אוכל משובח לקציניו ודואג למצרכים ראויים. זו תחילת ההדרדרות כשלשונות רעות מדברות על המקום בו אוכלים קצינים, והאם אין מעט מן המזון עובר גם לפיות השפיות, מה שבאמת אכן קורה?
ובאמצע, כל הזמן התמונה של סופי, המסקרנת את הקצין והידע שלו באמנות, המעריך את בית ספרו של מאטיס, מקום בו למד אדואר לפבר בעלה של סופי.
רגע של חולשה מגיע ובחג המולד יש גם ריקוד תמים של הקצין עם סופי, בלי הקפדה יתרה על קירות אטומים. מכאן העניינים כבר פונים בכיוון ממנו אין חזרה.
כ-90 שנים חולפות ואז מתחיל החיפוש אחר התמונה, בעידן בו רבים מקרובי משפחה מחפשים רכוש גנוב ממלחמות כאלה ואחרות ובעיקר ממלחמת העולם הראשונה והשניה. גם הנערה שהשארת מאחור של לפבר היא בין התמונות אחריה מחפשים. בעלת התמונה, צעירה בשם ליב, אלמנתו של אדריכל, גרה בבית זכוכית מפואר והתמונה תלויה בחדר השינה שלה, מתנה מבעלה. מפה לשם מזדמן אותו בלש התר אחר התמונה. הגעתו לחדר השינה מקרית לגמרי ואיתור התמונה שהוא מחפש נואשות הוא רק אחד התפרים הגסים של הסיפור הפוזל להוליווד, ללא שמץ בושה.
מאה עמודים עוברים ללא עניין ולאחר מכן מתחיל סיפור שקצהו האחד רומן רומנטי בגרוש והשני עניין השבת התמונה לבעליה, משפחת לפבר. באמצע יש כמובן קישור של סיפור פרטי קטן עם השלכות היסטוריות של השבת רכוש שנגזל, נגנב ונחמס. כל העולם ואשתו בוחשים בקדירה, המצלמות מבזיקות, העתונות והטלויזיה מלאים בסיפורים, הפגנות מופגנות, קריאות נאצה נשמעות ובסוף יש כמובן טוויסט נצחי ההופך את הקערה על-פיה ושם ללעג את כל כוונותיה הטובות של אחת אלמונית לגמרי בשם מויס, שכוונותיה כשם כוונות אחת אלמונית דה רוניי, להביא סיפורים עסיסיים לדעת הקהל.
זו גם הסיבה להמלצה הרפה לספר, להביא עניינים חשובים באמת לדעת הקהל. שם זה היה הארוע המביש של 1942 ומה שקרה בואל ד'איב וכן השבת רכוש שנגזל.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
