ספר לא משהו
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 22 בינואר, 2014
ע"י תמיד קוראת
ע"י תמיד קוראת
סיפור על אישה בארה"ב שמגלה במהלך העלילה שהיא יהודיה. העלילה נסובה על המסע והמירוץ נגד הזמן לאיחוד שארית האנשים הנותרים מהשואה במשפחה.
היחוידיות של הסיפור הוא בכך שעושה קישור בין שמירת מסורת לשואה . רק שבמקרה זה המסורת היא השמירה על מתכוני העוגיות. ציטוט מהספר : (עמ'298) : המורשת היא לא בקונדיטוריה הזאת כשלעצמה אלא במסורת המשפחתית שהיא מייצגת"
הדמות הראשית , הופ, עוברת תהליך פסיכולוגי בסיפור באמצעות האנשים והאירועים הסובבים אותה , בתה אנה , וחברה גאווין, ככל שהעלילה מתקדמת
"אני תוהה אם גם אני אצליח יום אחד לעשות כמותו. כבר התרגלתי לראות את החיים כרצף של דלתות סגורות.ועד לרגע זה לא עלה בדעתי שמבמקרים מסוימים אינני צריכה אלא לפתוח אותן" (עמ' 338)
. ישנו מוטיב הכוכבים שמופיע רבות בספר הן ככוכבים בשמים והן כצורת העוגיות, הכוכבים מסמלים את הקשר עם העבר המשפחתי
הקצב הוא מהיר יש מתח לאורך הספר ,ישנו סוד שצריך לפענח , ההתקדמות בעלילה מהירה וזה מצוין ,זה קריא , אך מצד שני יש כל כך הרבה מתיקות בספר , שזה נהפך לדביק.
הספר מלא בתיאורים של האפיה בקונדיטוריה ופירוט תיאור העוגות והעוגיות (כולל מספר מתכונים.
עד כדי שמפחית בעיני מרצינות ומהאמינות של סיפור המשפחה בשואה. פשוט לא מתחבר לי עוגיות ושואה. נכון זה לא עוד ספר על שואה אך ענין השואה הוא חלק מהעלילה.
האינפורמציה החדשה שלמדתי מהספר היא שמוסלמים בפריז הצילו יהודים. מעניין אם זה נכון ? כי אני לא שמעתי על כך עד היום.
החויה שהיתה לי בקריאת הספר : כאילו לקחו קונדיטוריה +עוגיות +שלושה דורות במשפחה אחת +סוד משפחתי + תיאורי שואה , הכניסו לבלנדר עירבבו .ערבבו ויצא סיפור. הספר זה הזכיר לי ספר אחר שקראתי ,שמקשר בין אוכל לרגשות וזכרונות : "טעמה העצוב של עוגת הלימון של איימי בנדר.
סיפור סכריני מדי לטעמי. לפי הנוסחה האמריקאית שמנסה להמתיק את גלולת השואה לקיבתם של האמריקאים. אבל גם ספר קליל מרגש ומקסים ומתוק(תרתי משמע.)
3 קוראים אהבו את הביקורת
3 הקוראים שאהבו את הביקורת
