מה לעשות, וסקירות מסוימות לא הולכות לי בקלות? נכון שגם דברים אחרים (למשל כאלה שמתחילים בעי"ן, מסתיימים בה"א ובאמצע יש להם "בוד") מפריעים לי לשבת ברוגע מול המחשב ולעשות משהו פרודטקיבי. כלומר, זה לא שאין לי זמן לשבת ליד המחשב. יש לי בהחלט, אלא שאז אני מזפזפת ונותנת בפסיביות לתכנים שאנשים אחרים מעלים לשטוף לי את העיניים.

אז אני אתחיל בזה. על מה הספר "כלכלה בגרוש" אפשר לקרוא בצורה ממצה למדי בכריכה האחורית שלו. אני אלך במין זרם תודעה על תחושות ורגשות ומחשבות בעקבות הספר. ואני אתחיל בטלוויזיה. לא הזוועה המדממת של מצלמות בחדרי לידה, אלא משהו מרוכך יותר, ותיק יותר. ריאליטי אמנם, אבל כזה של feel good. בשלב מסוים בחיי צפיתי יחד עם בתי בתכנית אקסטרים מייקאובר-הום אדישן. לא הגירסה המיובאת ארצה, אלא התכנית המקורית. במסגרת התכנית הולכים אל אנשים ומשפחות שגרים בתנאי מגורים גרועים, נותנים למשפחה שבוע חופש, ובשבוע הזה מרימים להם בית חדש ומעוצב להפליא. הבת שלי ראתה את זה בגלל העיצוב, אני ראיתי בגלל שהבת שלי ראתה. וזו אכן תכנית יפה ומרגשת. קצת אמRיקאית מדי, לטעמי, עם בחירות מוזרות, אבל לא כאן המקום לערוך את הניתוח המלא. מה שכן, מאוד הפריע לי בעין הגודל של הבתים בסופו של סיפור. באופן כללי לא כל מתנה היא ברכה לבעליה, ויש מתנות שעדיף לא לקבל. כמו טירה בגודל שלוש מאות או ארבע מאות מטר מרובע. איך משפחה שלא הצליחה להרים כלכלית שיפוץ פשוט, יכולה להתמודד עם תחזוקה של בית בסדר גודל כזה? נשגב מבינתי. היה יכול להיות מעניין לעשות follow-up ולראות את הבתים ומצבם חמש או עשר שנים לאחר התכנית.

וזכרתי בזה בגלל הערת שוליים של ברברה ארנרייך בספרה. כן, זה ספר כזה, עם הערות שוליים. והרבה. למעשה הספר עצמו הוא תיאור ההתנסות ביום-יום, וכל התובנות, והדברים אליהם היא הגיעה לאחר מכן, נכנסים (כראוי להם) להערות שוליים, שחלקן ארוכות למדי. בכל אופן ברברה עבדה בחברה לניקוי בתים, כזו שגובה עשרים וחמישה דולר לשעת-אדם, ומשלמת לכל אחת מהעובדות חמישה דולרים לשעה. בעקבות ההתנסות במה שאותה חברה קוראת ניקיון ובחלק מהבתים שאליהם נכנסו, היא כותבת שבגודל מסויים של בית, החל ממאתיים ומשהו מטר מרובע, הגודל הוא עיקר הבעיה, כי הוא מעבר לסף היכולת של הגרים בו לתחזק אותו כראוי. ובכך קיבלתי אישוש לדברים שחשבתי בעקבות אותה תכנית שיפוץ בתים.

ברברה עצמה, בדמות שלבשה בספר, לא היתה מגיעה בכלל להשתתפות בתכנית כגון זו. והסיבה היא פשוטה - בכלל לא היתה לה יכולת להחזיק נכס כלשהו ולגור בו. וגם לא לשכור אחד. המשכורת לא הספיקה למותרות כאלה. "בספר שאני קורא גם ג'ורג' זרוק דפוק" שר שלמה ארצי. הוא מתכוון לג'ורג' אורוול ולספר שלו "דפוק וזרוק בפאריס ובלונדון". "ביצירת מופת זו, הנודעת בתיאורי העוני הריאליסטיים וחסרי הסנטימנטים שבה, אורוול מספר את הרפתקאותיו של סופר בריטי חסר פרוטה שמוצא את עצמו בלִבן החולה של שתי בירות אירופיות גדולות. כשוטף כלים בפריז, הוא מתאר בפירוט חי את הזוועות במטבחיהן של מסעדות צרפתיות. בלונדון הוא מתוודע לעולם טורד המנוחה של חסרי הבית הסובלים חרפת רעב". לא קראתי את היצירה הזאת של אורוול. במקום זה קראתי את ברברה ארנרייך, זרוקה במקומות שונים ברחבי ארצות הברית, מנסה לקיים את עצמה, בצמצום המינימלי המתחייב, לחיות על שכר מינימום ולספק לעצמה מזון ומקום לגור בו. שישה ניסיונות שונים - מלצרות, ניקוי בתים, ניקוי חדרי מלון, ועבודה ברשת וול מארט.

אין כאן סיפור חוזר של לכלוכית או בן המלך והעני. ברברה לא מצאה את עצמה טובה יותר, או חכמה יותר, או מוצלחת יותר מבני ובנות העשירון התחתון איתם עבדה. גם אין כאן סיפור "הפרא האציל", זה לא שהיא גילתה שמיומנויות מעמד הביניים שרכשה גורמים לה להיות עובדת גרועה במיוחד בעבודות שכר נמוך. יש כאן סיפור כואב, על המקום שבו נכשלות הן הכלכלה החופשית והן הדמוקרטיה. היא מספרת על חיים של השפלה וניצול, ועל מלכוד בלתי אפשרי. המילכוד נעוץ בעיקר סביב המגורים. מי שרוצה לגור קרוב לעבודה (שהיא לרוב עבודת שירותים עבור המשתכרים יותר), משלם הרבה מאוד כסף על תנאים מאוד לא נוחים. מי שגר במקום סביר למגורים, מוציא המון זמן וכסף על נסיעות לעבודה וממנה, ולא יכול לעמוד בתנאי יום עבודה (לא חוקי, אבל מצוי) של עשר שעות. מי שהונו לא מאפשר לו לגור בדירה ולהיות בעלים של מקרר וכירה לבישול, מוציא הרבה מאוד כסף על מזון מתועש ולא בריא. מי שחי ככה, לא יכול לקיים את הקלישאה האמריקאית הכורכת הצלחה בעבודה קשה. זהו, שלא.

הספר מרתק. נכנס לפרטים הטכניים הקטנים ביותר של חישובי סנטים, קניות של אוכל, סדר היום, השיקולים בבחירת תעסוקה, וכמות האנרגיה המושקעת בכל אלה. היא מתארת את עצמה, ואת חבריה לעבודה. הערות השוליים, כאמור, נותנות את הרקע הנרחב יותר, והן מעשירות מאוד בפני עצמן. הספר נכתב ב-2004, שהוא פרה היסטוריה במונחים של כלכלת ארצות הברית של לפני משבר הסאב-פריים, וכל המשברים בעקבותיו. מן הסתם היום המצב גרוע יותר. הוא גם רלוונטי מאוד למציאות הישראלית, זו שרואה בארצות הברית את האורים והתומים בכל הקשור להתנהלות כלכלית.

בשורה התחתונה: לא "נחמד וכדאי". קשה וכואב. אבל צריך לקרוא.

מה לעשות, וסקירות מסוימות לא הולכות לי בקלות? נכון שגם דברים אחרים (למשל כאלה שמתחילים בעי"ן, מסתיימים בה"א ובאמצע יש להם "בוד") מפריעים לי לשבת ברוגע מול המחשב ולעשות משהו פרודטקיבי. כלומר, זה לא שאין לי זמן לשבת ליד המחשב. יש לי בהחלט, אלא שאז אני מזפזפת ונותנת בפסיביות לתכנים שאנשים אחרים מעלים לשטוף לי את העיניים.

אז אני אתחיל בזה. על מה הספר "כלכלה בגרוש" אפשר לקרוא בצורה ממצה למדי בכריכה האחורית שלו. אני אלך במין זרם תודעה על תחושות ורגשות ומחשבות בעקבות הספר. ואני אתחיל בטלוויזיה. לא הזוועה המדממת של מצלמות בחדרי לידה, אלא משהו מרוכך יותר, ותיק יותר. ריאליטי אמנם, אבל כזה של feel good. בשלב מסוים בחיי צפיתי יחד עם בתי בתכנית אקסטרים מייקאובר-הום אדישן. לא הגירסה המיובאת ארצה, אלא התכנית המקורית. במסגרת התכנית הולכים אל אנשים ומשפחות שגרים בתנאי מגורים גרועים, נותנים למשפחה שבוע חופש, ובשבוע הזה מרימים להם בית חדש ומעוצב להפליא. הבת שלי ראתה את זה בגלל העיצוב, אני ראיתי בגלל שהבת שלי ראתה. וזו אכן תכנית יפה ומרגשת. קצת אמRיקאית מדי, לטעמי, עם בחירות מוזרות, אבל לא כאן המקום לערוך את הניתוח המלא. מה שכן, מאוד הפריע לי בעין הגודל של הבתים בסופו של סיפור. באופן כללי לא כל מתנה היא ברכה לבעליה, ויש מתנות שעדיף לא לקבל. כמו טירה בגודל שלוש מאות או ארבע מאות מטר מרובע. איך משפחה שלא הצליחה להרים כלכלית שיפוץ פשוט, יכולה להתמודד עם תחזוקה של בית בסדר גודל כזה? נשגב מבינתי. היה יכול להיות מעניין לעשות follow-up ולראות את הבתים ומצבם חמש או עשר שנים לאחר התכנית.

וזכרתי בזה בגלל הערת שוליים של ברברה ארנרייך בספרה. כן, זה ספר כזה, עם הערות שוליים. והרבה. למעשה הספר עצמו הוא תיאור ההתנסות ביום-יום, וכל התובנות, והדברים אליהם היא הגיעה לאחר מכן, נכנסים (כראוי להם) להערות שוליים, שחלקן ארוכות למדי. בכל אופן ברברה עבדה בחברה לניקוי בתים, כזו שגובה עשרים וחמישה דולר לשעת-אדם, ומשלמת לכל אחת מהעובדות חמישה דולרים לשעה. בעקבות ההתנסות במה שאותה חברה קוראת ניקיון ובחלק מהבתים שאליהם נכנסו, היא כותבת שבגודל מסויים של בית, החל ממאתיים ומשהו מטר מרובע, הגודל הוא עיקר הבעיה, כי הוא מעבר לסף היכולת של הגרים בו לתחזק אותו כראוי. ובכך קיבלתי אישוש לדברים שחשבתי בעקבות אותה תכנית שיפוץ בתים.

ברברה עצמה, בדמות שלבשה בספר, לא היתה מגיעה בכלל להשתתפות בתכנית כגון זו. והסיבה היא פשוטה - בכלל לא היתה לה יכולת להחזיק נכס כלשהו ולגור בו. וגם לא לשכור אחד. המשכורת לא הספיקה למותרות כאלה. "בספר שאני קורא גם ג'ורג' זרוק דפוק" שר שלמה ארצי. הוא מתכוון לג'ורג' אורוול ולספר שלו "דפוק וזרוק בפאריס ובלונדון". "ביצירת מופת זו, הנודעת בתיאורי העוני הריאליסטיים וחסרי הסנטימנטים שבה, אורוול מספר את הרפתקאותיו של סופר בריטי חסר פרוטה שמוצא את עצמו בלִבן החולה של שתי בירות אירופיות גדולות. כשוטף כלים בפריז, הוא מתאר בפירוט חי את הזוועות במטבחיהן של מסעדות צרפתיות. בלונדון הוא מתוודע לעולם טורד המנוחה של חסרי הבית הסובלים חרפת רעב". לא קראתי את היצירה הזאת של אורוול. במקום זה קראתי את ברברה ארנרייך, זרוקה במקומות שונים ברחבי ארצות הברית, מנסה לקיים את עצמה, בצמצום המינימלי המתחייב, לחיות על שכר מינימום ולספק לעצמה מזון ומקום לגור בו. שישה ניסיונות שונים - מלצרות, ניקוי בתים, ניקוי חדרי מלון, ועבודה ברשת וול מארט.

אין כאן סיפור חוזר של לכלוכית או בן המלך והעני. ברברה לא מצאה את עצמה טובה יותר, או חכמה יותר, או מוצלחת יותר מבני ובנות העשירון התחתון איתם עבדה. גם אין כאן סיפור "הפרא האציל", זה לא שהיא גילתה שמיומנויות מעמד הביניים שרכשה גורמים לה להיות עובדת גרועה במיוחד בעבודות שכר נמוך. יש כאן סיפור כואב, על המקום שבו נכשלות הן הכלכלה החופשית והן הדמוקרטיה. היא מספרת על חיים של השפלה וניצול, ועל מלכוד בלתי אפשרי. המילכוד נעוץ בעיקר סביב המגורים. מי שרוצה לגור קרוב לעבודה (שהיא לרוב עבודת שירותים עבור המשתכרים יותר), משלם הרבה מאוד כסף על תנאים מאוד לא נוחים. מי שגר במקום סביר למגורים, מוציא המון זמן וכסף על נסיעות לעבודה וממנה, ולא יכול לעמוד בתנאי יום עבודה (לא חוקי, אבל מצוי) של עשר שעות. מי שהונו לא מאפשר לו לגור בדירה ולהיות בעלים של מקרר וכירה לבישול, מוציא הרבה מאוד כסף על מזון מתועש ולא בריא. מי שחי ככה, לא יכול לקיים את הקלישאה האמריקאית הכורכת הצלחה בעבודה קשה. זהו, שלא.

הספר מרתק. נכנס לפרטים הטכניים הקטנים ביותר של חישובי סנטים, קניות של אוכל, סדר היום, השיקולים בבחירת תעסוקה, וכמות האנרגיה המושקעת בכל אלה. היא מתארת את עצמה, ואת חבריה לעבודה. הערות השוליים, כאמור, נותנות את הרקע הנרחב יותר, והן מעשירות מאוד בפני עצמן. הספר נכתב ב-2004, שהוא פרה היסטוריה במונחים של כלכלת ארצות הברית של לפני משבר הסאב-פריים, וכל המשברים בעקבותיו. מן הסתם היום המצב גרוע יותר. הוא גם רלוונטי מאוד למציאות הישראלית, זו שרואה בארצות הברית את האורים והתומים בכל הקשור להתנהלות כלכלית.

בשורה התחתונה: לא "נחמד וכדאי". קשה וכואב. אבל צריך לקרוא.