ספר טוב

הביקורת נכתבה ביום שלישי, 21 בינואר, 2014
ע"י נצחיה
ע"י נצחיה
מה לעשות, וסקירות מסוימות לא הולכות לי בקלות? נכון שגם דברים אחרים (למשל כאלה שמתחילים בעי"ן, מסתיימים בה"א ובאמצע יש להם "בוד") מפריעים לי לשבת ברוגע מול המחשב ולעשות משהו פרודטקיבי. כלומר, זה לא שאין לי זמן לשבת ליד המחשב. יש לי בהחלט, אלא שאז אני מזפזפת ונותנת בפסיביות לתכנים שאנשים אחרים מעלים לשטוף לי את העיניים.
אז אני אתחיל בזה. על מה הספר "כלכלה בגרוש" אפשר לקרוא בצורה ממצה למדי בכריכה האחורית שלו. אני אלך במין זרם תודעה על תחושות ורגשות ומחשבות בעקבות הספר. ואני אתחיל בטלוויזיה. לא הזוועה המדממת של מצלמות בחדרי לידה, אלא משהו מרוכך יותר, ותיק יותר. ריאליטי אמנם, אבל כזה של feel good. בשלב מסוים בחיי צפיתי יחד עם בתי בתכנית אקסטרים מייקאובר-הום אדישן. לא הגירסה המיובאת ארצה, אלא התכנית המקורית. במסגרת התכנית הולכים אל אנשים ומשפחות שגרים בתנאי מגורים גרועים, נותנים למשפחה שבוע חופש, ובשבוע הזה מרימים להם בית חדש ומעוצב להפליא. הבת שלי ראתה את זה בגלל העיצוב, אני ראיתי בגלל שהבת שלי ראתה. וזו אכן תכנית יפה ומרגשת. קצת אמRיקאית מדי, לטעמי, עם בחירות מוזרות, אבל לא כאן המקום לערוך את הניתוח המלא. מה שכן, מאוד הפריע לי בעין הגודל של הבתים בסופו של סיפור. באופן כללי לא כל מתנה היא ברכה לבעליה, ויש מתנות שעדיף לא לקבל. כמו טירה בגודל שלוש מאות או ארבע מאות מטר מרובע. איך משפחה שלא הצליחה להרים כלכלית שיפוץ פשוט, יכולה להתמודד עם תחזוקה של בית בסדר גודל כזה? נשגב מבינתי. היה יכול להיות מעניין לעשות follow-up ולראות את הבתים ומצבם חמש או עשר שנים לאחר התכנית.
וזכרתי בזה בגלל הערת שוליים של ברברה ארנרייך בספרה. כן, זה ספר כזה, עם הערות שוליים. והרבה. למעשה הספר עצמו הוא תיאור ההתנסות ביום-יום, וכל התובנות, והדברים אליהם היא הגיעה לאחר מכן, נכנסים (כראוי להם) להערות שוליים, שחלקן ארוכות למדי. בכל אופן ברברה עבדה בחברה לניקוי בתים, כזו שגובה עשרים וחמישה דולר לשעת-אדם, ומשלמת לכל אחת מהעובדות חמישה דולרים לשעה. בעקבות ההתנסות במה שאותה חברה קוראת ניקיון ובחלק מהבתים שאליהם נכנסו, היא כותבת שבגודל מסויים של בית, החל ממאתיים ומשהו מטר מרובע, הגודל הוא עיקר הבעיה, כי הוא מעבר לסף היכולת של הגרים בו לתחזק אותו כראוי. ובכך קיבלתי אישוש לדברים שחשבתי בעקבות אותה תכנית שיפוץ בתים.
ברברה עצמה, בדמות שלבשה בספר, לא היתה מגיעה בכלל להשתתפות בתכנית כגון זו. והסיבה היא פשוטה - בכלל לא היתה לה יכולת להחזיק נכס כלשהו ולגור בו. וגם לא לשכור אחד. המשכורת לא הספיקה למותרות כאלה. "בספר שאני קורא גם ג'ורג' זרוק דפוק" שר שלמה ארצי. הוא מתכוון לג'ורג' אורוול ולספר שלו "דפוק וזרוק בפאריס ובלונדון". "ביצירת מופת זו, הנודעת בתיאורי העוני הריאליסטיים וחסרי הסנטימנטים שבה, אורוול מספר את הרפתקאותיו של סופר בריטי חסר פרוטה שמוצא את עצמו בלִבן החולה של שתי בירות אירופיות גדולות. כשוטף כלים בפריז, הוא מתאר בפירוט חי את הזוועות במטבחיהן של מסעדות צרפתיות. בלונדון הוא מתוודע לעולם טורד המנוחה של חסרי הבית הסובלים חרפת רעב". לא קראתי את היצירה הזאת של אורוול. במקום זה קראתי את ברברה ארנרייך, זרוקה במקומות שונים ברחבי ארצות הברית, מנסה לקיים את עצמה, בצמצום המינימלי המתחייב, לחיות על שכר מינימום ולספק לעצמה מזון ומקום לגור בו. שישה ניסיונות שונים - מלצרות, ניקוי בתים, ניקוי חדרי מלון, ועבודה ברשת וול מארט.
אין כאן סיפור חוזר של לכלוכית או בן המלך והעני. ברברה לא מצאה את עצמה טובה יותר, או חכמה יותר, או מוצלחת יותר מבני ובנות העשירון התחתון איתם עבדה. גם אין כאן סיפור "הפרא האציל", זה לא שהיא גילתה שמיומנויות מעמד הביניים שרכשה גורמים לה להיות עובדת גרועה במיוחד בעבודות שכר נמוך. יש כאן סיפור כואב, על המקום שבו נכשלות הן הכלכלה החופשית והן הדמוקרטיה. היא מספרת על חיים של השפלה וניצול, ועל מלכוד בלתי אפשרי. המילכוד נעוץ בעיקר סביב המגורים. מי שרוצה לגור קרוב לעבודה (שהיא לרוב עבודת שירותים עבור המשתכרים יותר), משלם הרבה מאוד כסף על תנאים מאוד לא נוחים. מי שגר במקום סביר למגורים, מוציא המון זמן וכסף על נסיעות לעבודה וממנה, ולא יכול לעמוד בתנאי יום עבודה (לא חוקי, אבל מצוי) של עשר שעות. מי שהונו לא מאפשר לו לגור בדירה ולהיות בעלים של מקרר וכירה לבישול, מוציא הרבה מאוד כסף על מזון מתועש ולא בריא. מי שחי ככה, לא יכול לקיים את הקלישאה האמריקאית הכורכת הצלחה בעבודה קשה. זהו, שלא.
הספר מרתק. נכנס לפרטים הטכניים הקטנים ביותר של חישובי סנטים, קניות של אוכל, סדר היום, השיקולים בבחירת תעסוקה, וכמות האנרגיה המושקעת בכל אלה. היא מתארת את עצמה, ואת חבריה לעבודה. הערות השוליים, כאמור, נותנות את הרקע הנרחב יותר, והן מעשירות מאוד בפני עצמן. הספר נכתב ב-2004, שהוא פרה היסטוריה במונחים של כלכלת ארצות הברית של לפני משבר הסאב-פריים, וכל המשברים בעקבותיו. מן הסתם היום המצב גרוע יותר. הוא גם רלוונטי מאוד למציאות הישראלית, זו שרואה בארצות הברית את האורים והתומים בכל הקשור להתנהלות כלכלית.
בשורה התחתונה: לא "נחמד וכדאי". קשה וכואב. אבל צריך לקרוא.
16 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
נצחיה
(לפני 11 שנים ו-7 חודשים)
חמוטל, למרות קוצר הזמן תודה לך על תגובתך. ואת כמובן צודקת.
|
|
חמוטל
(לפני 11 שנים ו-7 חודשים)
יש לי המון מה להגיד על הספר הזה ורק זמן אין לי.. במילה, אי אפשר אחרי קריאתו להסתכל אותו דבר על המנקה של השירותים בקניון ובשדה התעופה. פשוט אי אפשר. תודה נצחיה על הסקירה ועל שהזכרת אותו.
|
|
נצחיה
(לפני 11 שנים ו-7 חודשים)
דושקה, עכשיו הבנתי אותך טוב יותר.
ההצעות שלי לא נוגעות לכלכלה עצמה, כי כאן אין לי מספיק מידע. אולי באמת אי אפשר לנהל רשת כמו וול-מארט (שבעצמה מסייעת רבות לבעלי הכנסות נמוכות, מתוך זה שהיא מציעה סחורות במחיר נמוך), בלי לשלם שכר עבודה מינימלי ביותר לעובדים. אבל המעטפת המשפילה המתוארת בספר היא לא שוליים, היא חלק מהשיטה עצמה. שכן במונחי שוק חופשי - אם התנאים לא נראים לך, אתה קם והולך ומוצא מקום שבו התנאים טובים יותר. אלא אם עלויות המעבר יקרות, ולפי התיאור של ארנרייך עלויות המעבר אכן יקרות, שכן הן כוללות בתוכן עוד חיפוש עבודה משפיל, עוד בדיקות סמים (נוהל מצוי בארה"ב, מסתבר), עוד שכר של השבוע הראשון שיישאר כפיקדון אצל המעסיק עד שתתפטר, ועוד רשימה ארוכה של דברים, שלמעשה מנציחים את מדיניות השכר הנמוך הזאת, ולא מאפשרים פריצה.
|
|
dushka
(לפני 11 שנים ו-7 חודשים)
מה שניסיתי לאמר הוא שכשמצב השוליים הוא כזה
הברירות האנרכיסטיות נראות פחות הזויות ומזעזעות. אם בכל מקרה אתה מושפל וחסר כל לפחות תהיה חופשי מעבדות סיזיפית (ולא שאני ממש מצדדת בזה, אלא רק כנקודה תאורטית למחשבה).
ההצעות שלך נוגעות פחות לכלכלה ויותר לכבוד האדם אם כי בהתנהלות הקפיטליסטית - דמוקרטית הקשר ברור. מקום שבו את נמדדת לפי התוצר הפרקטי של מיצוי הפוטנציאל שלך (כסף) ידקדק בכבודם של עשירים וירמוס עניים. ועדיין, גם אם לא יחטטו בתיקיו, ישפילו אותו וילינו את שכרו, אדם עמל מן העשירון התחתון לא יצליח לגור בתנאים מינימליים, להקים משפחה שאין לה תיק במשרד הסעד ולצאת ממעגל העוני. אולי אם יתייחסו אליו בכבוד תהיינה לו יותר סיבות לחייך במשך היום אבל זה לא יפתח בפניו את האפשרויות הבלתי מוגבלות. |
|
נצחיה
(לפני 11 שנים ו-7 חודשים)
תודה רבה לך שין שין.
הנתון שהבאת דווקא לא כל כך מזעזע בעיני. אני לא בעד חלוקה שיוויונית של ההון העולמי, ולא חושבת שזה בהכרח היה עוזר למישהו לו לא היו בעלי הון. יש מיזמים שאי אפשר למנף אחרת. גם כנראה שאין דרך לנהל כלכלה עולמית בלי שיהיו בה בכלל עניים, נתמכי סעד ונזקקים לצדקה. אבל המעמד הזה, של working poor - כלומר אנשים שעובדים מאוד קשה, במשרה מלאה ובדרך כלל יותר, ושטכנית לא מצליחים לאזן תקציב, ובכל זאת נזקקים לסעד ולצדקה, הוא בעיה מדאיגה וקשה.
|
|
שין שין
(לפני 11 שנים ו-7 חודשים)
המלצה חשובה ומעניינת.
ועוד הערה לעידן המזעזע בו אני חיים. הכותרת של עיתון גלובס מאתמול:" 85 העשירים בתבל מחזיקים הון השווה לזה של מחצית מאוכלוסיית העולם." ניצחון הקפיטליזם, כמה נורא.
|
|
נצחיה
(לפני 11 שנים ו-7 חודשים)
ביוגרפיה זה באמת מייגע ברוב המקרים.
גם אני לא מהחובבים. הספר הזה הוא יותר בקטיגוריית יומן, והוא ממוקד נושא וממוקד תקופה, כך שזה אחרת.
|
|
yaelhar
(לפני 11 שנים ו-7 חודשים)
"סוג הספרים" אליו התכוונתי - (אוטו) ביוגרפיה ונגזרותיה.
|
|
נצחיה
(לפני 11 שנים ו-7 חודשים)
שרוני, נכון מאוד. זה כבר שייך לניתוח המלא של התכנית,
אבל את כמובן צודקת. הכי ריחמתי על הילדים בני ה-12. זה גיל שבו יש לך שיגעון ברור אחד, ואין לך, כילד בן 12, שום דרך לדעת שהוא חולף ושבעוד חצי שנה או שנה מקסימום, כבר לא תוכל להסתכל עליו.
|
|
שרון
(לפני 11 שנים ו-7 חודשים)
גם אני הייתי רואה את אקסטרים מייקאובר.
כשאני ואמא שלי ראינו את זה, אז אמא שלי גם הייתה
אומרת שגודל הבתים שהם עושים ממש מפלצתיים ואיך הם יתחזקו את הבית.... עוד דבר שהציק לי שם זה כשעשו חדר לפי התאמה אישית לילדים בסביבות גיל 4-10,12 . זה לא שהחדרים לא יצאו יפים(רוב הזמן),אבל עכשיו נגיד הילד הזה הוא בקטע של להיות כבאי והילדה עכשיו ממש מתה על כל הקטע של פיות ואגדות, אבל מה יקרה בעוד שנה,שנתיים? או בעוד חודשיים? הריי זה לא שהם ממש יאהבו את זה אחרי תקופת זמן מסויימת. שלא לדבר על גיל ההתבגרות.... |
|
נצחיה
(לפני 11 שנים ו-7 חודשים)
אפרתי, שוב ושוב ושוב - תודה לך על הפרגון והמחמאות.
|
|
נצחיה
(לפני 11 שנים ו-7 חודשים)
דושקה, לא מדובר באנרכיזם.
ולא מדובר ביציאה מודעת ממעגל העבודה. מדובר בחיים בשוליים הדרוסים עד מאוד של המעגל הזה. באנשים שעובדים המון המון שעות, ובתמורה לוקחים מהם כל זכות אפשרית שהיא.
מה האלטרנטיבות? לא לדרוס אותם. לא לדרוש בדיקות סמים משפילות, לא להתנות עבודה בפתיחת תיקים וחיטוט בחפצים אישיים, לשמור על חוקי עבודה, ולא לדחות את התשלום עבור שבוע העבודה הראשון כדי שהעובד לא יברח כל עוד הוא יכול. מסתבר שיש הרבה דברים שאפשר לעשות, עוד לפני שמתחילים להגיד דברים מופרכים כמו "הפתרון הוא שכל העשירון התחצון יקבל את השכר הממוצע". כל הדברים האלה אפשריים גם בכלכלת המונים. |
|
נצחיה
(לפני 11 שנים ו-7 חודשים)
יעל, תודה רבה על תגובתך.
לא הבנתי מה זה "הסוג הזה של ספרים". לענ"ד אין בכלל ספרים של הסוג הזה, שהם שיקוף אישי של התנסות (בשונה ממחקרים בסוציולוגיה שהם שיקוף של תצפיות).
|
|
אפרתי
(לפני 11 שנים ו-7 חודשים)
סקירה מרתקת.
|
|
dushka
(לפני 11 שנים ו-7 חודשים)
מעניין ומסקרן מאוד.
אני קראתי את "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון" מספר פעמים. כמי שלא מבינה בכלל בכלכלה אני שואלת את עצמי מה האלטרנטיבות, כשמדובר בכלכלת המונים.
בנוגע לכלכלת יחידים, בני הבכור הוא אנרכיסט ולמרות חילוקי הדעות, נחשפתי בזכותו לדרכי חיים שונות ומשונות הנובעות מבחירה מודעת לצאת ממעגל העבודה ולחיות מהשאריות הבלתי ניתנות לאחזקה ולטיפול של חברת השפע (סקווטים, שאריות של מסעדות וכד). לבחירות הללו יש מחיר די גבוה. כשאני קוראת, ולא רק קוראת, על גורלם המעגלי של בני העשירון התחתון בעולם המערבי אני תוהה אם באמת הבחירה להיות קלושר כל כך מזעזעת או שאולי.. זה נחמד וכדאי יחסית. |
|
yaelhar
(לפני 11 שנים ו-7 חודשים)
מאד הסתקרנתי. למרות שבדרך כלל אני לא קוראת את הסוג הזה של הספרים.
והתובנות המרחיקות עד עולם בו החלשים נדחקים מחוץ לשרשרת המזון, במלוא מובן המילה? מצמרר את מי שמוכן לחשוב על זה.
|
16 הקוראים שאהבו את הביקורת