שנפלו עיניי על הספר והכותרת ,אמרתי דיי כבר טחנו את קאובל מכל הצדדים!
אבל בכל זואת לא עמדתי בפיתוי,וטוב שכך.
הסופרת הפתיעה ובגדול,ספר נפלא בכל המובן.
סאני שייש לה בית קפה בקאבול בחורה שבאה מארצות הברית,
האלה ג'אן אישה אלמנה שמשכירה לסאני את בית הקפה,ויסמין בחורה צעירה בהריון מבעלה שנהרג.
כל העלילה היא על שלושתן שהגורל מפגיש בניהן והם עובדות בהרמוניה ואהבה והמון נחישות לעזור אחת לשניה.
עלילה מצמררת נשים שמנסות ללחם בצדק על זכויות האישה בקאבול תחת פחד מהשלטון.
חוויה לקרוא ספר כזה,לא היה ניתן להיתנתק מהספר עד המילה האחרונה ,מומלץ.

רומן רומנתי נחמד.

חיפשתי ספר לשעות אחר הצהריים של יום שישי.
משהו קליל, שייקרא ברצף אחד, יתחיל ויסתיים באותו היום, עמוק במידה, שטחי בהתאם.
משהו שינעים את זמני במרפסת מול השקיעה.
בית הקפה הקטן של קאבול מילא את הפונקציה הזו בהצלחה.
הספר כתוב בשפה עשירה וקולחת. מלווה בתיאורי נוף ותרבות.
בית הקפה, שמנוהל ע"י אמריקאית, מאגד סביבו דמויות מגוונות למדי: זקנה אפגנית ובנה המוסלמי, אמריקאים, נערה כפרית הרה שנמכרת לגברים זרים אך נזרקת לרחוב, עיתונאית בריטית ועוד.
דרכם מתגלית קאבול אפורה, חד גונית, חשוכה ומדכאת.
סיפורו של כל אחד פותח צוהר לעולם שלישי, אכזרי, בלתי מתפשר.
מה שהביא אותי לשאול לכל אורך הקריאה, מה לעזאזל הם מחפשים שם? למה אנשים נורמטיבים וחופשיים אורזים מזוודה ומעתיקים מרצון את מגוריהם לארץ פרימיטיבית, שבה חייהם בסכנה ברחובות, שבה עליהן להסתיר את גופן? מה יש לאזרחים זרים לחפש שם בכלל?

קצת טלנובלי. כזה שהכל בא על מקומו בשלום בסופו של סיפור וזה קצת מאכזב.

בית הקפה הקטן של קאבול – דבורה רודריגז

בספרה "בית הקפה הקטן של קאבול" מתרחשת העלילה בקאבול שבאפגניסטן. הסופרת חייתה מספר שנים בקאבול והייתה ספרית במשלוח ידה בו ניהלה "בית יופי" שעליו כתבה בספרה הראשון "בית הספר ליופי של קאבול". במסגרת שהותה שם הייתה מקורבת לתושבי המקום ועדה לחיי היום-יום הקשים העוברים עליהם.

בספרה הנוכחי, הגיבורה הראשית היא אישה אמריקאית המנהלת בית קפה בקאבול. מצטרפות אליה ארבע דמויות משנה מערביות – שלוש אמריקאיות ואחת מאנגליה. מתווספות ארבע דמויות משנה מקומיות, אשר שלוש מהם עובדות עימה יחד בבית הקפה.
אנו לומדים בספרה שאפגניסטן משמשת זירת מלחמה, זירה למאבקים על שליטה ועל יבולי הפרג. מאבקים שהשאירו את העם נבער, מרושש, מנושל מזכויותיו וחסר קול משל עצמו. אצבע מאשימה מופנית למליציה האשמה במצב בארץ, בעוד הם מדכאים את הנשים וממיטים חורבן על הארץ שההיסטוריה לא תסלח. מלאכתם של חוליות המחבלים טליבאן, אל-קאידה והמתאבדים – שהידים – עמוסת עבודה. פיגועים וקורבנות מדי יום ברחבי המדינה. הרס ודם.

ומעמד האישה? שווה כקליפת השום. מוכה, מורעבת, נאנסת, נרצחת, נאסרת ולעיתים מגדלת את ילדה בכלא. גבר המשפיל אישה מאדיר את הצדדים הגרועים בו. אישה ברחה מבעל מכה? נסקלה למוות. גבר אלמן כותב מכתבים לאישה אלמנה? האישה תקרא זונה כופרת. אישה ילדה תינוק ולא ידוע מי האב? האישה והתינוק יסקלו למוות. אם זו תינוקת - תימכר לעבדות ולזנות.

על מנת שהקורא יחוש את אווירת המקום, מלבד תיאורי הרקע שציינתי לעיל, משתמשת הסופרת במונחים ואביזרים מקומיים, כמו תושק – כרית ישיבה, הרמוניום וטאבלה – כלי נגינה, צ'אדור – כיסוי מעל הבגד, רעלה ועוד. מתארת בקצרה את דירתה הטיפוסית המקומית של אלה-ג'אן – עובדת במסעדה. הכל טוב ויפה, אך לדעתי, אינה מספרת לנו על חיי היום-יום של עובדיה המקומיים מחוץ לקפה בו הם עובדים מרבית היום:

דמות מקומית משנית אחת הינה רשיף. חייט מבוגר ואלמן המאוהב כבר עשרות שנים באלה-ג'אן וכותב לה מכתבים. הסופרת הייתה מוסיפה עניין רב לקורא אם הייתה מספרת יותר על אורח חייו, הן במתפרה והן בדירתו. כמיהתו, אהבתו, בדידותו ורצונו לחיות יחד עם אלה-ג'אן מופיעים בקצרה במכתבים שכתב אליה. אין אנו מכירים את חייהם לאחר העבודה של העובד הראשי והמסור שלה – בשיר האדי – ואת חייהם של אלה-ג'אן ובנה הרווק – אחמט – החיים יחד באותו בית.

לדעתי, הקורא היה יוצא נסקר אם הסופרת הייתה פורשת את חייהם שהיה מביא להטמעות בתרבות ובמנטאליות האפגאנית על כל צדדיה והיבטיה, כאשר, למעשה, הסופרת השתמשה בדמויות המערביות שהיו יותר דומיננטיות.

אהבתי מטפורה אחת מתוך ספרה: "החיים הם סופיים. כמו נר, הם דולקים; הם קורנים בחמימות וביופי. ואחר כך דועכת להבתם והם כבים..."

את הספר קראתי בשטף. נהניתי לקרוא אותו אך רציתי יותר מידע. רציתי להרגיש נוכחות אפגאנית. הייתי סקרנית, אך לצערי, סקרנותי לא התממשה דייה. מבחינת השפה - תמיד ישנה שפה יותר יפה ויותר עשירה.

ספר מדהים ומרגש כאחד
המתאר את סיפורה של יסמינא נערה בת 15 שנחטפה
עי' ברון סמים בקאבול שבפקיסטאן בשל חוב כספי לדודה
תוך כדי נסיעה בהרים הושלכה כשהיא הרה-מהג'יפ...
בהמשך הספר תפגשו חויות אישיות ומרתקות ב-בבית קפה..
חובה לקרא!

בבית קפה קטן בקאבול מתקיימים חיים של בעלת בית מערבית עם עובדים אפגניים. הסופרת מספרת על החיים באפגניסטן מנקודת מבט מערבית. הקשיים וההרס שמביאה איתה המלחמה והחיים הפשוטים היום יומיים של האנשים הצמאים לחיות. נקרא בנשימה אחת.

ספר שמתאר את כל הבעיות של אפגניסטן, הטאליבן, דיכוי הנשים, ניצול על ידי כל הגורמים השולטים- נשיא מושחת- קאראזי,טאליבאן, אמריקאים, אנשי ביון מכל סוג ומין,כרישי הלוואות וסוחרי סמים.
וכמובן האזרח הקטן משפחה מנוצלת כי לקחה הלוואה גדולה מדי ליכולתה להחזיר, חטיפת בת משפחה כתשלום עבור החוב. החטיפה נכשלת כי הסחורה פגומה ( בהריון) ועוד.
כל זה מתנקז לבית קפה אחד בקאבול. לא יאמן, איזו דרמה ? איזה מתח?
ובכן, זאת בעיית הספר: " תפשת מרובה לא תפשת".
יותר מדי דמויות, שבמגבלות העלילה הן הופכות לפלקט.
יותר מדי נושאים ולכן לבסוף אינם " נוגעים " בנפש הקורא.
יש מין אווירה של " חסמבה". לדוגמה: צריך להגביה את החומה של בית הקפה כדי שתעמוד בתקן של האו"ם ואז תאושר על ידו לבילוי של אנשיו. מיד נמצא בתוך שבוע פיתרון,הרצאות וקהל כדי שיהיה כסף. מה נאמר הלוואי בארץ הצלחות כאלה.
אני לא רוצה להשאיר אתכם במתח: סוף טוב הכל טוב. כל הבעיות נפתרות, גם השומר בכניסה לקפה מתאהב במשאת נפשו למרות שהוא דתי מוסלמי מהסוג הלא נכון ( בהתחלה), ו..היא בהריון ( חוקי) ויש ילד שאינו שלו. זאת כוחה של האהבה.
מה נאמר באוירה המוסלמית צריך לאמר בערבית "עג'אייב" - ניסים וניפלאות.
ולקורא יערב.

קיבלתי את הספר במתנה מחברה וחשבתי עוד ספר על קאבול.
אבל להפתעתי הרבה הספר הנ"ל הוא שונה לגמרי.בית הקפה נפתח על ידי סאני אישה מהמערב. מתנהלים בו מפגשים של 3 נשים שהגיעו כל אחת מסיבה שונה לקאבול ומנסות לשנות את מעמד הנשים האפגאניות
.ספר רגיש וטוב שנקרא בכיף מומלץ מאוד

המשכתי לקרוא, מחכה שהעלילה תתחיל, אבל בערך באמצע הספר הבנתי - זה לא הולך לקרות.
יש לי מעט מאוד לומר לזכות הספר. הדמויות דקות כמו נייר, העלילה היא אפסית, אפילו התיאורים עניים.
הסיבה שאני לא מדרג אותו בכוכב אחד היא המיקום במקום אקזוטי והעובדה שהוא חושף סוגיה חשובה - התעללות בנשים וזכויות נשים בכלל באפגניסטן. אבל אם להיות כנה, אני לא חושב שספר שכזה באמת עוזר למטרה הזו.