ביקורת ספרותית על בית הקפה הקטן של קאבול מאת דבורה רודריגז
ספר בסדר

---

בית הקפה הקטן של קאבול – דבורה רודריגז

בספרה "בית הקפה הקטן של קאבול" מתרחשת העלילה בקאבול שבאפגניסטן. הסופרת חייתה מספר שנים בקאבול והייתה ספרית במשלוח ידה בו ניהלה "בית יופי" שעליו כתבה בספרה הראשון "בית הספר ליופי של קאבול". במסגרת שהותה שם הייתה מקורבת לתושבי המקום ועדה לחיי היום-יום הקשים העוברים עליהם.

בספרה הנוכחי, הגיבורה הראשית היא אישה אמריקאית המנהלת בית קפה בקאבול. מצטרפות אליה ארבע דמויות משנה מערביות – שלוש אמריקאיות ואחת מאנגליה. מתווספות ארבע דמויות משנה מקומיות, אשר שלוש מהם עובדות עימה יחד בבית הקפה.
אנו לומדים בספרה שאפגניסטן משמשת זירת מלחמה, זירה למאבקים על שליטה ועל יבולי הפרג. מאבקים שהשאירו את העם נבער, מרושש, מנושל מזכויותיו וחסר קול משל עצמו. אצבע מאשימה מופנית למליציה האשמה במצב בארץ, בעוד הם מדכאים את הנשים וממיטים חורבן על הארץ שההיסטוריה לא תסלח. מלאכתם של חוליות המחבלים טליבאן, אל-קאידה והמתאבדים – שהידים – עמוסת עבודה. פיגועים וקורבנות מדי יום ברחבי המדינה. הרס ודם.

ומעמד האישה? שווה כקליפת השום. מוכה, מורעבת, נאנסת, נרצחת, נאסרת ולעיתים מגדלת את ילדה בכלא. גבר המשפיל אישה מאדיר את הצדדים הגרועים בו. אישה ברחה מבעל מכה? נסקלה למוות. גבר אלמן כותב מכתבים לאישה אלמנה? האישה תקרא זונה כופרת. אישה ילדה תינוק ולא ידוע מי האב? האישה והתינוק יסקלו למוות. אם זו תינוקת - תימכר לעבדות ולזנות.

על מנת שהקורא יחוש את אווירת המקום, מלבד תיאורי הרקע שציינתי לעיל, משתמשת הסופרת במונחים ואביזרים מקומיים, כמו תושק – כרית ישיבה, הרמוניום וטאבלה – כלי נגינה, צ'אדור – כיסוי מעל הבגד, רעלה ועוד. מתארת בקצרה את דירתה הטיפוסית המקומית של אלה-ג'אן – עובדת במסעדה. הכל טוב ויפה, אך לדעתי, אינה מספרת לנו על חיי היום-יום של עובדיה המקומיים מחוץ לקפה בו הם עובדים מרבית היום:

דמות מקומית משנית אחת הינה רשיף. חייט מבוגר ואלמן המאוהב כבר עשרות שנים באלה-ג'אן וכותב לה מכתבים. הסופרת הייתה מוסיפה עניין רב לקורא אם הייתה מספרת יותר על אורח חייו, הן במתפרה והן בדירתו. כמיהתו, אהבתו, בדידותו ורצונו לחיות יחד עם אלה-ג'אן מופיעים בקצרה במכתבים שכתב אליה. אין אנו מכירים את חייהם לאחר העבודה של העובד הראשי והמסור שלה – בשיר האדי – ואת חייהם של אלה-ג'אן ובנה הרווק – אחמט – החיים יחד באותו בית.

לדעתי, הקורא היה יוצא נסקר אם הסופרת הייתה פורשת את חייהם שהיה מביא להטמעות בתרבות ובמנטאליות האפגאנית על כל צדדיה והיבטיה, כאשר, למעשה, הסופרת השתמשה בדמויות המערביות שהיו יותר דומיננטיות.

אהבתי מטפורה אחת מתוך ספרה: "החיים הם סופיים. כמו נר, הם דולקים; הם קורנים בחמימות וביופי. ואחר כך דועכת להבתם והם כבים..."

את הספר קראתי בשטף. נהניתי לקרוא אותו אך רציתי יותר מידע. רציתי להרגיש נוכחות אפגאנית. הייתי סקרנית, אך לצערי, סקרנותי לא התממשה דייה. מבחינת השפה - תמיד ישנה שפה יותר יפה ויותר עשירה.

» ביקורות נוספות של פני
» ביקורות נוספות על בית הקפה הקטן של קאבול