יופי של ספר!
אפשר להגיד על הספר מרציפן מרוקאי ומאידך על תמר הגיבורה, אני מעיזה וכותבת, שהיא התגלמות המטבוחה המרוקאית האמיתית - מפולפלת ונהדרת! אני כבר מגלה לכם שאהבתי את האישה הזו!
עוד לפני הפרק הראשון של הספר נרשם המשפט הבא:
"הזכות לאריכות ימים נקנית ביסורי לב שבור"
כל כך נכון ואמיתי שככל שחולפות השנים אני יותר ויותר מבינה כמה המשפט הזה נכון.
לאחרונה נפלו לידיי מספר ספרים העוסקים ביהדות ממיני קצוות תבל. לא מזמן קראתי את הספר: "ילדה טובה ילדה רעה" פרי עטה של הגב' נעמי אחימור שמאוד אהבתי ומחשבותיי עליו לא הניחו לי וכעת, ידיי אחזו בספר הנוכחי, על יהדות מרוקו שאינו נופל ממנו לא בצורת הכתיבה ולא בעניין בו.
קראתי אותו בשקיקה ורותקתי אליו מתחילתו. קסם של ספר ואני שמחה שזכיתי לעוד פנינה של פרוזה על יהדות שפחות התוודעתי אליה. אני מאוד אוהבת סיפורים שמשלבים היסטוריה ועל אחת כמה, היסטוריה "ירוקה" שאני אפילו הטייתי להם אוזן אישית.
זהו ספר על תמר בן זקן -אישה אחת אמיצה, מרדנית, גיבורה, דעתנית שמאוד אהבתי לאורך כל הספר. לפעמים קצת כעסתי עליה כשהחליטה להיות "מפונקת" ולמרות זאת הבנתי אותה. לא קל לעזוב משפחה עם תרבות עשירה, חיי מותרות, פינוקים ולעלות לארץ, כאשר כולנו יודעים מה היה כאן בשנות החמישים. הקשיים היו רבים ואין להשוותם לקשיים שיש כיום לעולים של היום. בזכות אותו דור שעלה אז - אנחנו כאן היום.
כיום אנחנו רוצים להתקדם מדירת שלושה חדרים לחמישה חדשים וחושבים על מרפסת שמש. ואולי תמ"א 38, מי חשב על זה אז? השירותים והמקלחת היו משותפים ומחוץ לבית. חימום לא היה, את המזגן עוד לא המציאו והמאוורר היה מותרות. מכונית? הצחקתם אותי. זוכרים את הסוסיתא? זה מה שהיה אז... מכונית מרובעת ללא מזגן ושומעים אותה מתקרבת למחוז חפצה ממרחקים, כי לא היו מכוניות אחרות. אז לא היה סופרמרקטים היה מכולת שכונתי שרשמו את החובות במחברת....בשר, עוף חצי קילו בשבוע – זה מה שקיבלה משפחה ועל הנוסטלגיה של אז כתוב לא מעט בהיסטוריה.
המסורת המרוקאית הינה מערכת כללים עתיקה: טקסי התה המתוק עם הנענע, אופן מזיגת התה אל הכוסות זכוכית הקטנות, דברי המתיקה נוטפי הדבש, המנהגים המיוחדים, כבודו של הגבר המאצ’ואיסטי, חיי האישה בחסותו של הגבר, מנהגי העין הרע, סיכות החמסה ואיורי דגים, הקינות בימי האבל ומאידך גיסא טקסי החינה, יללות השמחה והלולולולו של הנשים. נשים לא נהגו ללבוש מכנסים, כדי לא להבליט את גופן ומקומן היה בתוך "התא המשפחתי" בתקן של מכונה ליצור ילדים, טבחיות ושוטפות רצפות.
כל הספר כתוב מפיה של תמר בן זקן שנולדה בפס שבמרוקו. למרות שזה לא היה נהוג לערב ילדים בעסקי מבוגרים אביה-שמעון בן זקן צירף את תמר למסעותיו. (שמעון היה ידוע כאיש עסקים ממולח שעסק בעסקי הפיצוחים וגם המוסלמים חיבבו אותו ורכשו לו כבוד).
החיים של משפחת בן זקן במרוקו בהחלט היו "מעושרים" ולא היה חסר להם דבר. האם גידלה את הילדים והאב פרנס את המשפחה ולא החסיר להם דבר.
תמר התייתמה מאם כבר בגיל 16 שהבית היה מדושן בעוד ילדים קטנים (7 ילדים כולל תינוקת). זה כל מה שזכרה תמר מהאם כשהיא נרדמה לנצח. ציטוט עמוד 14: "מאמא"... לחשתי. "את יכולה להראות לי סימן חיים? את מפחידה אותי." (סצנה קשה ובמיוחד לילדה בת 16).
משנפטרה האם תמר, ילדה-נערה הוכנסה בעל כורחה למציאות חדשה ונאלצה לקחת על עצמה את הטיפול באביה, אחיה לרבות תחזוקת הבית. לאחר הסתלקותה של האם מעולמם - האב מוצא לעצמו אישה חדשה "לאה". ללאה היה קשה להשתלב בתוך המשפחה המורחבת עד כדי כך שהמשרתים המוסלמים סולקו בלית ברירה. (שמעון לא רצה לסלק את המשרתים, מבלי למצוא להם מקור פרנסה ושילח אותם, לביתם של תמר ומאיר לאחר נישואיהם).
כאשר לאה מצטרפת למשפחת בן זקן, תמר קופצת על ההזדמנות שמאסה ב"עבודות הבית השחורות" ועוברת להתגורר במרקש עם מאיר (בן דודה) באישור האב-שמעון כמובן. במרקש היא נתקלת בדניאל – בחור נמרץ שפעל להגירת יהודי מרוקו ארצה. תמר אהבה את דניאל וחכמים ממני כתבו ואמרו "שהאדם מתכנן תוכניות והאלוהים צוחק" וכך היה.... (תקראו ותבינו).
הסיטואציה החדשה והאולטימטום שאביה מעמיד בפניה מאלץ את תמר להינשא למאיר (אז היה נהוג להינשא לבני דודים). החיים עם מאיר לא נטפו אהבה אבל סיפקו לתמר את ההגנה, הביטחון הכלכלי - חברתי ועוד יותר, את הזדמנות לא להינשא לשידוך שאביה תכנן והמתין לה בפס.
ממרקש נאלצים תמר ומאיר לעבור לסאפי כדי לחיות את חייהם כזוג. אך שוב צחק עליהם אלוהים ועם הכרזת המדינה (1947) היחס ליהודים במרוקו קיבל תפנית חדה היהודים זכו לפרעות ויחס עויין. (בסיפור שלנו ביתם של תמר ומאיר עולה באש).... עקב המצב החדש תמר ומאיר בוחרים לעזוב את הכול ולעלות ארצה. בינואר 1956 תמר ומאיר עולים ארצה יחד עם האחות הקטנה של תמר (סימה) והתינוקת שלהם. הם ועוד מספר משפחות עולים ישירות לאדמתה של קרית גת.
קבלת הפנים בארץ לא תאמה את החלומות של תמר. בעלילה יש קטע קצת מצחיק –עצוב על קבלת הפנים לו זכו העולים החדשים אז. למי שלא יודע בזמנו היה נהוג לרסס כל עולה חדש בדי.די.טי. (לי אישית הזכיר את הסיפור האישי של אימי שעלתה מיוון ארצה).
בקרית גת החיים לא היו קלים. זה לא היה מקום להגשים חלומות אישיים. זה היה מקום להישרדות יום יומית וחלום הציור של תמר נגוז. כל המותרות להן הורגלה בבית אביה במרוקו הפכו ביעף לזיכרון נוסטלגי. ציטוט עמוד 179: "צחקתי באותה תדירות שבכיתי. מצב הרוח שלי נע ללא הרף בין בכי לצחוק. כולנו חשנו בו-זמנית ייאוש ואושר, צער ותקווה, אור וחושך. ניסינו להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי. ליצור יש מאין. רקמנו חלום וחיינו אותו וההישג הפעוט ביותר מילא אותנו אושר אין קץ".
בהמשך פוגשת תמר את ז'נט חברתה ממרוקו שאהבה מאוד את מאיר וגם שם יש סיפור לא סגור ביניהן. תמר עושה חייל כתופרת ומאיר חוזר להיות מנהל סניף בנק בקרית גת, לאחר שעבד מספר שנים בבניין.
בספר מוזכרות המלחמות "קדש" ו"ששת הימים" והאווירה באותם ימים בארץ ובישוב קרית גת בפרט. בנתיים הבנות גדלו וכל בת מצאה את הפינה שלה.
למאיר - תמר הייתה אחת ויחידה למרות שמאיר לא היה אהבתה הגדולה של תמר היא העריכה והוקירה אותו. ציטוט עמוד 218: "תמר, את היית תמיד האחת והיחידה. את יודעת את זה". לחש. אבל את מעולם לא רצית בי. "תמיד זה היה הוא. אפילו זמן רב אחר שמת. מעול לא שחררת אותו. אני חושב שלעולם לא תשחררי".
תמר לא שיחררה מעולם את דניאל מליבה. את הנעשה לא ניתן היה להשיב ומאידך, החיים זימנו לכל אחד קלפים אבל לא תמיד הם ידעו כיצד לשחק איתם.
לסיכום: אהבתי את הספר. ספר מקסים, מרתק, כתוב בשפה פשוטה וקולחת. לי היה קשה להניחו מהיד. זהו סיפור חיים על הצורך באהבה, בחיבוק ובחום. זה בדיוק מה שכולנו צריכים לעיתים אך לא תמיד נוח לנו להודות בכך. לא?
לכל מי שמתעניין בסוג כזה של סיפורת ימצא הנאה צרופה של סיפור חיים שזור בהיסטוריה עם אישה דעתנית וחזקה כסלע.
אהבתי ואהבתי מאוד.
מומלץ בחום רב!
לי יניני
