אני רוצה להתוודות על פשע. חמור. אמנם לא גנבתי ולא מעלתי, אבל אפשר להכין את האבנים לסקילה. לא הנקתי. פעמיים. בפעם הראשונה ניסיתי שבועיים, בשניה בקושי שבוע. דבר ממה שהרגשתי לא התאים לפרסומות בטלוויזיה שם רואים אמא מניקה שמחה ומאושרת, מאופרת כמובן, בגדיה מגוהצים, ואני כמעט יכולה להריח אותה יוצאת מהמקלחת. אני זוכרת את עצמי אחרי הלידה הראשונה. עצבי מרוטים מלילות ללא שינה, שערי סתור, שקיות מתחת לעיניים

פסטיבל שירי דיכאון
ספר שכולו זעקת עימות: אישה מול גבר ששוכח מי היא; מורה מול תלמידים; יהודיה מול מוסלמים; מנהל מול מורה; אין צדק; רק כוח. אין חתירה לפשרה ולהבנה הדדית; רק התבצרות בעמדות ובזהויות, במעין פוליטיקת זהויות צפודה, קפואה ומאובנת; אין נסיון להבנה ולגישור; רק קישוט הבדידות. זה לא ספר. זה קובץ מסות אפוקליפטיות שנעות בין האפוקליפסה האישית לאפוקליפסה הלאומית-דתית. מי שיאמץ את נקודת המבט של הכ

האם צריך להישאר בצרפת או לעזוב?
האם לעשות “עלייה”?

סיימתי את הספר ערב ארועי הטבח והטרור המזעזעים בפריז.
מלחמת דת המכה בפריז.
פלגים הנאבקים בכל הערכים המקובלים במטרה להשליט אלימות וטרור בכל מקום בשם הדת.

אסתר וידל, יהודיה צרפתיה, חיה בפריז ומגדלת את שני ילדיה.
היא טיילה ברחובות ללא פחד.
בשנים האחרונות, מצאה עצמה מספקת הסברים לילדיה מדוע אסור להם לחשוף את יהדותם.
האנטישימיות בפריז גואה,

הספר נשמע מעניין, התחלתי לקרוא, ההתחלה קשה לקריאה, יותר מדי תיאורים ארוכים, יותר מדי תיאורי נפש
ובכל זאת המשכתי לקרוא וטוב שכך, החלקים האחרים בספר השייכים לעלילה היו מעניינים.

הספר מתאר את המסע של ארי, חסיד יהודי בישראל, אחרי מגילה שנעלמה ממגילות קומראן.
את המגילה החסרה מחפשים עוד אנשים שלא בוחלים באמצעים ואף מבצעים רציחות שונות.
המגילה עומדת לערער כל מה שהכירו עד היום, על היהדות, על הנצרות,