ביקורת ספרותית על האשה האיטרת - שני סיפורים מאת פטר הנדקה
ספר בסדר

---

יכול להיות לך הבית שתמיד רצית, כזה שיש בו מקום לכולם ואת מרגישה בו נוח, ויכולים להיות לך ילדים טובים, ממש טובים, כאלה שאכפת להם מאנשים ושאת מאמינה שהם בסדר, גם בלעדייך, ויכול להיות לך איש שאת אוהבת, לא כזה שעוזר לך, אלא אחד שעושה איתך ביחד, ועבודה יכולה להיות לך, אחת שמאפשרת לך לבוא לידי ביטוי גם בלי לשאוב את כל הזמן והמחשבות שלך, יכולים להיות לך כל הדברים שחשבת שאת רוצה. חיים נוחים. אז מה לעזאזל את עוד רוצה?

אולי אם לא היית זוכרת קשר כזה, מין אגרוף שאוחז את הבטן שלך מבפנים, אם היית שוכחת איך זה כשאת צריכה להזכיר לעצמך לנשום, אולי אז כל זה היה לגמרי מספיק. רק שמגיע יום שבו את מבינה שאלה החיים ואת כבר לא בצבא. שום דבר לא הולך להסתיים מעצמו בעוד שנתיים.

שתי נובלות יש בספר הזה. אחת על איש ואחת על אישה. הראשונה, זו שהגיבורה שלה היא אישה, הייתה בסדר גמור. בדיוק ההרגשה הזו של מי שיש לו את כל מה שלכאורה צריך אבל מרגיש שכלום לא נכון ושצריך לקרות משהו. ואם זה לא קורה מעצמו, אז אולי צריך לנשוף חזק חזק כדי שהכל יתערבב מחדש. הנובלה השנייה כבר התישה אותי. למרות שזה כתוב טוב, כי לפטר הנדקה יש את היכולת לתאר סערה נפשית המתחוללת אצל הגיבורים שלו בלי להגיד אותה כמעט, רק מתוך תאור המציאות החיצונית שהם רואים, כשהיא לגמרי טריוויאלית, למרות זאת, בשבילי זה היה קצת יותר מידי מאותו הדבר. נטשתי.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על האשה האיטרת - שני סיפורים