הביקורת נכתבה ביום ראשון, 3 בנובמבר, 2013
ע"י ליאור
ע"י ליאור
ב' ואנוכי יושבים על הדשא החדש והירוק שלי.
ב' מעשן את הסיגריה המי יודע כמה שלו להיום ואני עושה קסמים עם שפתיי בסיגר הקובני שנשלף מהיומידור שלי.
בינינו, על השולחן, מונחים שני דברים שאי אפשר להפריז בחשיבותם: בקבוק ואלפוליצ'לה מבציר 2010 והאישיות שלי.
על הואלפוליצ'לה אנחנו מסכימים לגמרי, ללא אומר. אט אט יורד המפלס ואנחנו נואקים אנחות עונג שקטות ונושמים לאיטנו
את מקלות הרעל שלנו.
על האישיות שלי יש קצת יותר דיונים, לכאן ולכאן וכאשר נותר רק רבע בקבוק, ב' פוסק את פסוקו:
"אתה וירדו (Weirdo)".
למסקנה הזו הוא מגיע אחרי עוד אחת מהשיחות הללו בהן אני מסביר שוב בסבלנות שאין לי פייסבוק, אני לא רואה ריאליטי, אין לי כרטיס אשראי, הטלפון שלי טיפש מאוד ושאני חושב עם המוח, בועט עם הרגל ומקיים עם הזין, להבדיל מכ-90 אחוז מהאנשים שעושים את הפעולות הללו עם הסמארטפון ועוד משוכנעים שהם מתקדמים.
למזלי, עדיין וירדוז כמוני יכולים לחיות בבטחון יחסי. כי וירדוז כמו אטיקוס פינץ' סיכנו את החיים שלהם בהיותם וירדוז ולא רק זאת, אלא שזו הייתה הנורמה במדינה שנחשבת למתקדמת מכולם - וירדוז כאלו היו מסכנים את חייהם על בסיס יומיומי. ואני חושב שזו אולי אחת הנקודות העיקריות שמובאות ומובעות בספר הנפלא הזה - איך זה להיות וירדו במקום שהוא לכאורה מתקדם אבל למעשה נטוע עמוק בלב המאפלייה.
אז לכל מי שלא חזר לספר הזה (לאלו שלא קראו - לכו לשפשף את הסמארטפון) כל יום הוא הזדמנות נפלאה לחזור אליו, ולו רק כדי לזכור שבלי וירדוז יהיה רע, מר ובעיקר אכזר.
קרקעית הוואלפוליצ'לה התייבשה, עננים קובנים משובחים אחרונים נמוגו עם רוח הערב.
"כוס אמק", אמר ב'. "שוב נגמרה לי הסוללה".
22 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
סוריקטה
(לפני 11 שנים ו-10 חודשים)
לא רק סמארטפונים צריך לדעת לתפעל.
למשל, אחרי שגומרים לקיים חייבים להחזיר הכל למקום, אחרת מה שיוצא עלול לעלות לך לראש.
|
|
|
עולם
(לפני 11 שנים ו-10 חודשים)
מה שדושקה.
אפשר ללכת עוד צעד קדימה (או אחורה), ולהימנע גם משימוש בטלפון של בזק, באספקת חשמל (וממילא גם במכונות כביסה ויבוש, מדיחי כלים וכו), במכוניות, בטיטולים, ברפואה מודרנית, במזון תעשייתי, בריהוט תעשייתי, ועוד היד נטויה. אז איפה הגבול? מה שכן, כל אחד רשאי להיות "ווירדו" מהבחינות האלו ולשים את הגבול איפה שמתאים לו בלי שיירדו לחייו.
|
|
|
dushka
(לפני 11 שנים ו-10 חודשים)
שיט, כתבתי לך תגובה ארוכה מהסמארטפון והיא נמחקה לי, אז אני אנסה לשחזר.
אני מאוד אוהבת את הסגנון הבוטה והמאתגר שלך אבל יש לי קצת בעיה עם ההכללה. עזוב ריאליטי, אף אחד לא באמת חושב שתכניות ריאליטי הן סממן של חברה מתקדמת, סתם שעשועי גלדיאטורים שהורידו מהם בעריכה את הקטעים המשעממים. אבל פייסבוק וסמארטפון הם כלים. אמנם ישנם דיונים פילוסופיים על השפעת צורת הכלי על התוכן אבל ישנם גם אטיקוסים גדולי נפש בפייסבוק, כאילה שמנצלים את הכלי כדי לגייס תמיכה לעשייה נגד מדיניות גזענית (תגגל את יגאל שתיים למשל)וישנם כאילה שמנצלים את הסמארטפון שלהם לניהול שיחות נפש ואת כרטיס האשראי שלהם לפריסת תשלומים על טיול חלומותיהם. והשאר - הרי 85% מהאוכלוסיה, באומדן נדיב, היו אנאלפביתים גם קודם. אני מסכימה שנכון לעכשיו יש להם שופר יותר גדול אבל זה לא המין האנושי שהשתנה, אלה רק הכלים.
|
|
|
אפרתי
(לפני 11 שנים ו-10 חודשים)
הרפר לי הוציאה את הספר בשם הזה ללא "נל" שמה הפרטי כדי להצליח בעולם ספרותי שבו נשים
הצליחו פחות. הרפר לי הייתה ידידת נפש של טרומן קאפוטה והייתה סעד רגשי בתקופה שכתב את "בדם קר".
|
|
|
בנצי גורן
(לפני 11 שנים ו-10 חודשים)
ספר מעולה שמתבסבס על סיפור של נערי סקוטסבורו.
כמה חבל שהו ספרה היחיד של נל הפר לי. דרך אגב: למרות שזהו ספרה היחיד, היא זכתה לקבל מהנשיא בוש (הבן) את מדליית החרות הנשיאותית, עטור הכבוד הגבוה ביותר בארה"ב. דרך אגב 2: היא צאצאית של הגנרל רוברט לי, מפקד צבא הדרום במלחמת האזרחים של ארה"ב. והדמות על עטיפת הספר היא דמותו של גרגורי פק, מי ששיחק בסרט את עו"ד אטיקוס.
קלאסיקה ספרותית אמיתית. |
|
|
מירי שחם
(לפני 11 שנים ו-10 חודשים)
חה
|
22 הקוראים שאהבו את הביקורת
