ב' ואנוכי יושבים על הדשא החדש והירוק שלי.
ב' מעשן את הסיגריה המי יודע כמה שלו להיום ואני עושה קסמים עם שפתיי בסיגר הקובני שנשלף מהיומידור שלי.
בינינו, על השולחן, מונחים שני דברים שאי אפשר להפריז בחשיבותם: בקבוק ואלפוליצ'לה מבציר 2010 והאישיות שלי.
על הואלפוליצ'לה אנחנו מסכימים לגמרי, ללא אומר. אט אט יורד המפלס ואנחנו נואקים אנחות עונג שקטות ונושמים לאיטנו
את מקלות הרעל שלנו.
על האישיות שלי יש קצת יותר דיונים, לכאן ולכאן וכאשר נותר רק רבע בקבוק, ב' פוסק את פסוקו:
"אתה וירדו (Weirdo)".
למסקנה הזו הוא מגיע אחרי עוד אחת מהשיחות הללו בהן אני מסביר שוב בסבלנות שאין לי פייסבוק, אני לא רואה ריאליטי, אין לי כרטיס אשראי, הטלפון שלי טיפש מאוד ושאני חושב עם המוח, בועט עם הרגל ומקיים עם הזין, להבדיל מכ-90 אחוז מהאנשים שעושים את הפעולות הללו עם הסמארטפון ועוד משוכנעים שהם מתקדמים.
למזלי, עדיין וירדוז כמוני יכולים לחיות בבטחון יחסי. כי וירדוז כמו אטיקוס פינץ' סיכנו את החיים שלהם בהיותם וירדוז ולא רק זאת, אלא שזו הייתה הנורמה במדינה שנחשבת למתקדמת מכולם - וירדוז כאלו היו מסכנים את חייהם על בסיס יומיומי. ואני חושב שזו אולי אחת הנקודות העיקריות שמובאות ומובעות בספר הנפלא הזה - איך זה להיות וירדו במקום שהוא לכאורה מתקדם אבל למעשה נטוע עמוק בלב המאפלייה.
אז לכל מי שלא חזר לספר הזה (לאלו שלא קראו - לכו לשפשף את הסמארטפון) כל יום הוא הזדמנות נפלאה לחזור אליו, ולו רק כדי לזכור שבלי וירדוז יהיה רע, מר ובעיקר אכזר.
קרקעית הוואלפוליצ'לה התייבשה, עננים קובנים משובחים אחרונים נמוגו עם רוח הערב.
"כוס אמק", אמר ב'. "שוב נגמרה לי הסוללה".

אל תגע בזמיר הוא ספרה היחיד של נל הרפר לי אך זה הספיק לה כדי לזכות בפרס פוליצר ובמדליית החרות הנשיאותית שהוענקה לה בזמן כהונתו של בוש הבן.

את ההשראה לספר לקחה הרפר לי מהמקרה הידוע בשם "נערי סקוטסבורו". ב-1931 פרצה קטטה בין שחורים ובין לבנים שנסעו ברכבת משא, לאחר שצעיר לבן עבר לרכבת מרכב נוסע, ותוך כדי כך דרך על ידו של צעיר שחור. השחורים נצחו בקטטה וכל הלבנים, מלבד אוֹרְוִויל גִילֵי שהיה מאוחר יותר עד מפתח במשפט, הוכרחו לקפוץ מהרכבת. כאשר הרכבת עצרה בפיינט רוק, אלבמה, תשעת הנערים השחורים נעצרו באשמת תקיפה ונלקחו לסקוטסבורו, אלבמה, בה נמצאת מינהלת המחוז (מחוז ג'קסון). שתי צעירות לבנות שהיו ברכבת, ויקטוריה פְּרַייס בת 21 ורובי בייטס בת 17, מסרו עדות על אונס קבוצתי שבוצע בהן בידי תשעת הנערים.

במשפט, שנערך בזמן השפל הגדול בארצות הברית, הורשעו הנערים ונידונו למיתה על ידי מושבעים, לבנים כולם, למרות העדויות החלשות והסותרות של עדי הראייה. המשפט נחשב אחד מעיוותי הצדק כנגד השחורים, בתקופה שלאחר ביטול העבדות. עתירות שהוגשו לבית המשפט העליון של ארצות הברית דחו את ביצוע גזר הדין, ולבסוף, עונש המוות בוטל. חלק מהנערים הורשעו במשפט החוזר, אך בסופו של דבר, לאחר כמה שנים בכלא, הם קיבלו חנינה.

נל הרפר לי לא באה לספר את סיפורם של נערי סקוטסבורו אך היא מספרת את קורותיהם של שני ילדים לבנים הגדלים באלבמה באותן שנים סוערות. אביהם הוא עורך דין המגן על אדם שחור הנאשם באונס בחורה לבנה. תוך כדי הסיפור הוא מטמיע בילדיו ערכים של צדק, שיויון ואהבת האדם באשר הוא אדם. יש משהו בסיפור הזה המזכיר את סיפוריו של מקר טווין אך בעיני אין כל רע בהשפעה הזו של טווין על הרפר לי.

דרך אגב: הדמות על עטיפת הספר היא של גרגורי פק אשר שיחק בסרט שהופק על פי הספר את עו"ד אטיקוס, אביהם של שני הילדים.

אין ספק כי מדובר בקלאסיקה אמיתית אבל אולי הגיע הזמן לשקול לתרגם את הספר הזה מחדש. מומלץ ביותר.

לפעמים ספר זוכה לתהילת נצח- לא רק בגלל האיכויות שלו, אלא בגלל העיתוי של פרסומו. זה מה שקרה גם ל "אל תיגע בזמיר" - ספרה עטור הפרסים של נל הארפר לי.
זהו סיפורה של ילדה בת שש שגדלה בעירה בדרום ארה"ב, בשנות השלושים. הסיפור עוסק במשפט סנסציוני שבו נטפלת אשמת שוא של אונס , הנאשם הוא כושי, והקרבן כביכול היא אישה לבנה. מאלה הקרויים עד היום בארה"ב white trash. התרגום דומה- מיותר כאן. בית המשפט ממנה את אביה של סקאוט הקטנה להגן על הנאשם. מכאן ואילך- לא תשמעו ממני יותר. אני בטוחה שרבים קראו את הספר, ומי שלא- לרוץ ולקרוא.
"סקאוט"- הלא היא ג'יין לואיז פינץ' בת השש - גיבורת "אל תיגע בזמיר" נכנסה אל התודעה האמריקנית, בתקופה סוערת במיוחד של ההיסטוריה האמריקנית, והפכה תוך מספר חודשים להיות בת בית בכל בית אמריקני, אטיקוס, ג'ם, קלפורניה, דיל- כולם כולם הפכו כמעט בין לילה להיות אייקונים תרבותיים. הספר הזה לא נשכח: כמעט חמשים שנה לאחר פרסומו- הוזמנה הסופרת אחר כבוד אל הבית הלבן, וקיבלה מידי ג'ורג' בוש הבן עוד אות כבוד, אחד מעשרות רבות שקיבלה במהלך השנים.
רשימה על "אל תגע בזמיר" בבלוג שלי:
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=2068790