ביקורת ספרותית על רשת אפלה - פשע, ריגול וטרור באינטרנט מאת מישה גלני
ספר בסדר

---

אמא, תשמעי איזה קטע. כך אמר לי הסטודנט שלי. כמה אנשים במכללה עשו משהו מה-זה-מגניב. הם סידרו סקריפט מיוחד במחשב בחדר הרצאות. ככה אם מרצה נכנס, ורוצה להראות מצגת, הוא צריך לחבר את המחשב למקרן, נכון? אז כשהוא מחבר את המחשב למקרן, סדרו לו מין מסך כחול כזה, שמבקש שם משתמש וסיסמה. בלי זה הוא לא יכול להפעיל את המקרן. אבל השם משתמש והסיסמה שהוא מקליד מגיעים למעשה למחשב של אחד מהחבר'ה. שם הם עוברים תהליך של וידוא, שהוא אכן הכניס את הסיסמה שלו, ורק אז הוא יכול להראות את המצגת.
רגע, אני רוצה להבין. פרצתם ליוזר של המרצה במכללה. אמרתי.
לא של מרצה אחד. בתיאוריה של כל המרצים במכללה. כך הנער. וזה לא הייתי אני, אמרתי לך. זה כמה אנשים במכללה.
והם לא עלו עליכם? סתם ככה מסך שמגיע במקום שהוא לא היה קודם ולא אמור להיות?
אה, ברור. אמר החצוף הצעיר. ברור שחלק מהם הבינו מה קורה פה. בטח אלה שמלמדים מחשבים. אבל איזו ברירה יש להם? הם לא יכולים לבטל את השיעור, נכון? והם צריכים את המקרן. כך שלא ממש היתה להם ברירה.
הבנתי. אמרתי בזהירות. ו... מה עשיתם. כלומר, מה החברים שלך עשו עם המידע הזה?
אה, כן. זה היה נחמד. הגענו בערב, השתמשנו ביוזר של המרצה, וראינו סרט על המסך הגדול של חדר ההרצאות.


טוב. זה מעניין. אנשים עושים המון דברים מתוחכמים,עובדים מאוד קשה, ורואים סרט. מזל שאני לא מרצה שלהם. בלילה ההוא נדדה שנתי. הלכתי לעשות את מה שאני עושה תמיד במקרים נואשים כאלה. היינו, לשחק באבלס במחשב. חלונות קפצו עלי מכל עבר. אחד הודיע לי שזכיתי בהגרלה של מיליון דולר, וכל שעליי לעשות זה להכניס את מספר חשבון הבנק שלי למקום המתאים. עוד חלון הראה לי קישור שנורא כדאי לי ללחוץ עליו, כדי לראות תמונות מרתקות מן האנטומיה האנושית. שם דווקא כדאי לי להכניס את שם המשתמש של חשבון המייל שלי. וגם סיסמה. כמובן. החלון השלישי הודיע לי שהמחשב שלי מלא בוירוסים ובסוסים טרויאנים. כדי לבטל אותם אני חייבת להקליד את חשבון האשראי הזה.


ב Znet היו סתם פרסומות. באנרים הבהבו והתרו בי שממש כדאי לי לעבור לתעודת זהות חכמה. איזה חכמה? צעקתי עליהם. אני לא אוהבת דברים "חכמים". אפילו הטלפון שלי טיפש. אבל כדאי לך. אמרו החלונות וקפצו עלי בשלל צבעים וזיקוקים דינור. זה יעזור שלא יגנבו לך את הזהות. כן? שאלתי. ומה לגבי המאגר הביומטרי? מה לגביו? שאל השר גדעון סער בקול סמכותי מתוך הרמקולים שלי. מה יקרה אם יפרצו אליו? שאלתי. אה, אמר גדעון ברוגע. אל תדאגי. אנחנו נשמור עליו ממש טוב. אף אחד לא יפרוץ.

אמא, את בסדר?
זה היה הבן-יקיר-לי: פשוט נרדמת כאן, על הספה, והספר שלך נפל.
אה, אוף. זה היה חלום רע. מזל שזה לא מציאותי.

ואז חזרתי אל הספר שלי וגיליתי שזה כן מציאותי. מאוד מציאותי. זה לא שעלולים לפרוץ למאגרים ממוחשבים. פריצה למאגרים ממוחשבים נעשית בשגרה, כדבר רגיל. ולא צריך להיות פושע מנוסה כדי לעשות הרבה נזק. גם חנונים בני 16 יכולים. פושעים שלא נראים פושעים, חוק שלא מצליח להתגבר על חידושי הטכנולוגיה, ולהבין אותם. משטרה וכוחות אבטחה שכבולים אל גבולות ושפה, שאינם מטרידים בכהוא זה את האנשים שאותם הם אמורים לרדוף. אתרי אינטרנט גלויים לכל, שעוסקים בסחר במספרים של כרטיסי אשראי ומידע דיגיטלי נוסף, תעשייה שלמה של מכשירים להעתקת מידע מכספומטים. מה שתרצו. ספר מלא מידע, ומידע מפחיד.

אלא מאי? הכותב, עם כל בקיאותו הרבה, קצת בלבל את היוצרות. במהלך התחקיר המעמיק שהוא עשה, הוא כנראה דיבר יותר מדי עם האקרים. את חלקם הוא ריאיין לאחר שנתפסו. אחרי אחרים הוא התחקה בעזרת מעקב אחרי אתרי האינטרנט ותכתובת המייל שלהם. כך מתקבל מין סיפור רובין הודי, שבו מתהפכות היוצרות, והפושע מקבל הילה של אדם תמים במקרה הטוב, וצדיק גואל ומושיע במקרה הגרוע ביותר. מישה גלני לא מדרדר עד כדי כך, ובכל זאת הקריאה בספר החל בערך ממחציתו היתה מלווה אצלי בטעם מר ביותר. היה יותר נעים אילו הצד שהיה משמיע את קולו היה צד אכיפת החוק, ולא צד הפשע.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על רשת אפלה - פשע, ריגול וטרור באינטרנט