ביקורת ספרותית על מטלות מאת ג'ודית גסט
ספר בסדר

---

בכל פעם שהיה לי משהו שרציתי להגיד אבל שכחתי מה הוא, אבא שלי היה אומר שזה בטח לא היה דבר חשוב. אז שנאתי את זה. בכל זאת מורשת אבא שלי נשארה לי. בכל פעם שהתחלתי לכתוב משהו, ומפלצת הפוסטים המרושעת במחשב שלי בלעה אותו, אמרתי לעצמי שזה בטח אותו מאלוהים שלא הייתי אמורה לכתוב אותו בכלל. או שהייתי צריכה לכתוב משהו אחר, או בצורה שונה. אז הסקירה על הספר הזה שייכת לקורבנות של אותה מפלצת. סיימתי לקרוא, כתבתי בשצף קצף, והכל נמחק. עכשיו אני מנסה לכתוב מחדש, ובצורה אחרת. שהמחשב לא יכעס עליי יותר מדי.

ועל מה הכעס? לכאורה יש כאן סיפור נחמד, כן ורגיש, על התמודדות של משפחה בעת צרה. משפחה רגילה - האבא מורה, האמא מגדלת את הילדים, הילדים גדלים להם. ואז אבי המשפחה חולה בסרטן ומת, והמשפחה נותרת להתמודד עם ההתפרקות ועם האבל. אז לכאורה הנושא טוב, וחשוב, ומעניין. ולכאורה, בתור מי שעברה התמודדות טראומטית במשפחה הייתי אמורה להזדהות. אני מכירה את מטר הטלפונים המתקבל ממורים דווקא בזמן הכי רגיש ועצוב, את הקושי להילחם בכל החזיתות, את חוסר ההבנה הזה, למה הם לא מנסים להיות ילדים טובים כשכל כך קשה לי לבד. אבל עם הספר לא הצלחתי להזדהות.

נתחיל עם הצד הכלכלי. אנני מתקשה להתמודד עם החשבונות שיש לשלם, בהעדרו של קית המפרנס. וזה די ברור. כאן אני מאוד מאוד שיפוטית. הספר מתאר את קשייה של אנני לחזור לשוק העבודה לאחר ארבע עשרה שנים של ניתוק. ואני לא יכולה שלא לשאול את עצמי - למה? על פי העלילה אנני התחתנה והרתה (או בסדר הפוך, לא זוכרת), ועל כן לא סיימה את התואר שלה. זה לא מובא כביקורת, אלא כתיאור מציאות ברורה מאליה. ברור שאם יולדים לא לומדים. במהלך ארבע שנות התואר האקדמי שלי הספקתי להרות וללדת שלוש פעמים. וסיימתי אותו. חרקתי שיניים, אבל סיימתי. ונניח שלא, שבאמת אי אפשר. ובאמת צריך להישאר בבית ולגדל את הילדים, אז אני שואלת - עד מתי? לנצח? הם לא מתחילים ללכת לגן? לבית הספר? ארבע עשרה שנים בלי לצאת מהבית? בלי ללמוד? בלי לעבוד במשהו? בלי להתנדב במשהו שדורש השחזת כישורי מחשב? די ברור למה אף אחד לא פורש לה שטיח אדום, עכשיו כשפתאום היא חייבת עבודה.

וזה לא שאנני היא מין "אמא אדמה" שכזאת שהילדים מהווים את כל הגשמתה העצמית. די ברור שלא. הם מעצבנים אותה ומתסכלים אותה. אולי אילו היה לה עולם שמחוץ לבית, חברות, עמיתים לעבודה, קהילה, משפחה מורחבת גדולה, היה מי שיוכל לסייע לה גם באבל, לתמוך בה. אבל כמעט ואין. רשת התמיכה שלה דלילה עד להכאיב. כך עובר רוב רובו של הספר בקשיים טכניים, בלי להתעכב כמעט בכלל על הקושי הרגשי, על שלבי האבל. חסרונו של הבעל מורגש כמעט אך ורק בצד הטכני שלו - חסרה המשענת, ותו לא. העזרה היחידה שנתונה לה מעוררת את החוש השיפוטי שלי פעם נוספת. יש לאנני אחות. והאחות מנהלת רומן עם גבר נשוי. פרוד מאשתו, אמנם, מחכה לגט (באמת או כסיפור כלפיה), אבל הכל מובן מאליו, ברור מאליו. אף אחד לא רומז אפילו שיש כאן בעייתיות מוסרית כלשהי.

מעבר לתהיות הנרטיביות שלי, לא אהבתי את דרך הכתיבה. מספר רב מאוד, רב מדי, של עמודים לא הצלחתי לקלוט מי הדמויות בספר. כולן התערבבו לי זו בזו. לאף אחת מהן לא נוצר מאפיין ייחודי. זמן ארוך מדיי מוקדש לחייו ומחלתו של קית הבעל. (אבל אולי זה רק בעיה שלי, הבטחה שהופרה מהכריכה האחורית. וממתי ספר מחוייב במשהו למה שנכתב על כריכתו האחורית?). כמו שאמרתי מצאתי התמודדות עם ילדים בקשיים, וכן התמודדות עם עבודה חדשה, והתמודדות של האחות עם קשיים מלודרמטיים אישיים שלה, אבל מאוד חסר לי הקטע עם האובדן עצמו, ולא ברור גם מה בדיוק מוציא ממנו. האם רק הזמן עצמו מרפא את הקשיים?

ובקצרה - אפשר לוותר. גם על הסקירה אגב. אולי טוב עשתה מפלצת הסקירות.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על מטלות