1. סודות שבורים-פרק 1 חלק ב

לברוח,לברוח,הוא ביקש ממני לברוח,אבל לאן?
"איב" מיד אני מזהה את הקול "יקירה" זהו קולו של ג'יי,בעל המאפייה וחברו הטוב של אחי.
"את עוד כאן?" הוא שואל.
"אתה לא רואה שאני עוד כאן" אני עונה בגוי אליו.
"אחיך אמר שאת עוזבת,הוא ביקש שאוודה שאכן עזבת"
"בס...בסדר" קולי נישבר."אני עוזבת".
אני מסתובבת מביטה בעיניו החומות, ולא רואה כלום,שום רגש,שום צער על מות חברו. אני ממשיכה ללכת לכיוון הדלת.
"להתראות"הוא אומר ובקולו חיוך.
לא,אני חושבת,לא להתראות,לא להתראות בחיים.בחיים לא להתראות,בחיים לא לראות אותך.
אני ברחוב,והוא הומה אדם,כולם ממהרים,כולם ממהרים,כולם.הם יודעים לאן הם שייכים,לאן הם הולכים,מאיפה הם באים,רק אני לא.
רק אני לא.
אני הולכת ליציאה מהכפר,כרגיל אין כאן איש,רק ציפורים ששרות להן,ולא מרגישות את העצב שבלבי,את הפחד שמתעורר לחיים בתוכי.
אני יוצאת מהכפר,צועדת בשביל העפר,אני לבד עכשיו,אין מי שידאג לי,אני לבד.
ועכשיו השביל נגמר,ומתחיל היער,והבטן שלי מתחילה לקרקר כי עברו כבר שעות מארוחת הבוקר השרופה.ואני שמה לב שאשרתי את הקניות במאפייה,ואין סיכוי שאחזור,אין סיכוי,אז אני מתקדמת בתוך היער,עצובה,רעבה,מפחדת.אני הולכת כבר שעות,כך נדמה,השמש כבר שקעה מזמן וכבר לא רואים את הכפר באופק.
אני שומעת משהו,קול,ינשוף אני חושבת,אני ממשיכה ללכת עוד כמה דקות,הירח כבר באמצע השמיים כבר יצאו מלא כוכבים,ואני מרגישה עייפה,אבל אני לא עוצרת,אני ממשיכה ללכת,וממשיכה.מדי פעם אני שומעת קולות ומתחילה לרוץ.
השמש כבר זרחה,ואני עדין הולכת,העצים עכשיו יותר צפופים ויותר קשה לצעוד כאן.אבל אני ממשיכה.
אני הולכת עד שהשמש שוקעת ,ומפסיקה,אין לי מושג ממה אני בדיוק בורחת,וגם לא אכפת לי עכשיו,אני רק רוצה לנוח,ולאכול,ולשתות,ולחשוב על מייק.
אז אני עוצרת,ויושבת על האדמה בקרחת יער קטנה,אני יושבת והדמעות מתחילות לזרום,הם יורדות במורד הלחיים שלי וצונחות על האדמה המכוסה כולה בעלי שלחת,אני בוכה בקול,לא אכפת לי שכל החיות ביער יבואו לטרוף אותי,אני בוכה,בוכה ובוכה,אני שומעת רישרוש מבין העצים שלפניי,וחושבת שמשהו,מישהו זז שם,אבל אני ממשיכה לבכות,אני בוכה עד שעיניי נעצמות,ואני נרדמת.

אין לי מושג כמה זמן ישנתי,אבל שאני כמה השמש כבר גבוה בשמים,ואני מריחה משהו,עשן.אני מחפשת אש אבל מוצאת רק שרידים של מדורה.מדורה,היא לא הייתה כאן קודם,אני בטוחה.
יש כאן מישהו.

נכתב לפני 12 שנים ו-5 חודשים

2. סודות שבורים-פרק 1 חלק א

"אם את קוראת את זה עכשיו,זה סימן שאני כבר לא בין החיים.וזה אומר גם שסופסוף הקשבת לי.
יש לי רק דבר אחד לבקש ממך: תברחי ,תברחי רחוק ואל תחזרי לבית.אף פעם.
והכי חשוב אל תבטחי באיש. כי כולם משקרים,ולכולם יש סודות.
נ.ב.
חשוב שתזכרי,מה שהיה הוא שיהיה."

אני קוראת שוב את המכתב,ואין שום ספק,זה כתב ידו המבולגן של מייקל,והוא כותב לי לברוח,אבל ממה לברוח?ולאן?ולא לדבר על זה שהוא כותב לי שהוא לא בין החיים,הרי רק הבוקר דיברנו,ונכון היה משהוא מוזר בהתנהגותו,אך בכל זאת הוא היה חי.

מוקדם יותר האותו היום:

"מייקל,מייקל!"אני צועקת על אחי הגדול "מייקל,שוב נשרת את ארוחת הבוקר!" זאת הפעם הרביעית השבועה שאנחנו אוכלים ביצים שרופות בגללו,ואין לכם מושג כמה שזה דוחה.
"מצטער"הוא אומר כמו ילד קטן שיכזב את אמא שלו.
"לא נורא.אין מה להצטער,בוא לאכול עכשיו" אני אומרת,כי אם אני לא אגיד לו לבוא לאכול,הוא לא יוכל.
אחרי ארוחת הבוקר אני מנקה קצת את הבית כמו בכל יום ,וחולמת על חיים אחרים.
"איב" קורא לי אחי,"חסר חלב ולחם,אולי תלכי לשוק?" הוא שואל,בכל יום הייתי וודאי מתנגדת,אך היום אני לי מצב רוח למריבות שגרתיות.
"בסדר"אני אומרת.
"ואיב...."קורא לי אחי הגדול,האמת שמאז שהורנו נהרגו,הוא יותר כמו אבא מאשר אח.
"כן,מייק?" אני אומרת.
"אם כשתחזרי אני לא יהיה בבית,תלכי למאפיה של ג'יי".
אני מתחילה להתנגד,אף פעם לא חיבבתי את ג'יי,תמיד הוא הצטייר לי כרודף שמלות ונצלן.
"אף מילה" הוא אומר.
"את תלכי למאפייה בלי שום וויכוח,מובן?"
"בסדר" אני אומרת ויוצאת לדרכי,ביום אחר היית נשארת לריב איתו,אבל היום לא יום רגיל,היום יום ההולדת ה-26 שלו.

אחרי שאני עורכת קניות בשוק,וקונה למייקל מתנת יום הולדת,אני חוזרת לבית.הדלתות פרוצות,לבי הולם בחזי,קרה משהו.
"מייק" אני אומרת.
"מייק,חזרתי" איפה הוא,"מייק,אני בבית," אין קול ואין עונה.
אתם בטח חושבים שאני פרנואידית,אבל תבינו:מאז המקרה של הוריי מייקל לא עזב את הבית,וזה לא שהוא לא רצה,הוא פשוט לא יכל לעזוב את הבית,בגלל כיסא הגלגלים.
"מייקל בנט! "אני צועקת "זה לא מצחיק".
אני נכנסת בצעד כושל לחדרו הקטן,המיטה עדיין מבולגנת משינה,והחלון הקטן פתוח ומתחת לחלון אני רואה את כיסא הגלגלים שלו,ריק.
מה לעשות? מה עלי לעשות? אני לא יודעת.אני רצה למטבח בתקווה שהוא שם.אך לא מוצאת דבר.
אני מתחילה ללכת אל עבר הדלת,וניזכרת במה שאמר לי.המאפייה של ג'יי,הוא חייב להיות שם.

אני פורצת למאפייה כמו רוח סערה "מייק".
"איב" אומרת העובדת שליד הקופה,כמו תמיד מרוח לה חיוך מזויף על הפנים השמנות שלה.
"מייקל כאן?" אני שואלת והיא מנידה את ראשה בשלילה."אבל הוא השאיר לך משהוא" היא אומרת ומושיטה לי פיסת ניר ישן.מכבת,שכתוב בכתב ידו של מייק.

נכתב לפני 12 שנים ו-5 חודשים

3. עולם מושלם פרק 1

"אַלוֹריה?" משהו לחש בשמי "אלוריה",שוב נשמעה הלחישה,שקטה אך קרובה.
"אל!" הצעדים קרבו ,אם כל צעד שקרב התגברו פעימות לבי."אל! את כאן?"הלחישות הפכו לצעקות ,"אלוריה" לא יכולתי יותר לשבת בשקט."מה?מה את רוצה ממני?" צעקתי על אחותי הקטנה.
"אמא ואבא דאגו נורא שלא חזרת בלילה.....חשבנו שקרה לך משהו" היא הביטה בי עם העיניים החומות היפות שלה,תמיד היא הייתה היפה מבין שתנו,הנבונה,החברותית,זו שכולם תמיד אהבו.ואני,טוב,אני זאת הלא יוצלחית שלא יכולה להפוך כלום לטוב יותר.
תמיד כולם אומרים לי שאני לא יכולה לשנות את העולם,שבקהילה שלנו,המקום הבטוח ביותר בשביל נערה הוא בבית.אבל אני לא רוצה להיות כמו כל הנערות,אני לא רוצה לשבת כל היום בבית ולרקום,להקשיב לדיבורים של המבוגרים ולהמתין שחיי יתחילו.אני רוצה להתחיל אותם,עשיו,בדרך שלי.אני רוצה לצאת אל העולם,לטייל,להנות,לישון תחת הכוכבים.
"איפה היית כל הלילה?את יודעת שאמא התקשרה לכל הקהילה לבקש עזרה?את לא יודעת כמה מסוכן בחוץ בלילות?את לא זוכרת מה קרה שנה שעברה לבת של השכן?את מתנהגת כמו ילדה אל,את כבר בת 17,שנה הבאה את אמורה להתחתן.מתי תתבגרי?". כשאחותי הקטנה- דוני- מתחילה אי אפשר לדעת מתי זה יגמר."את יודעת כמה דאגתי?אם היינו מוצאים אותך....מתה? זה היה שובר את אמא.ודווקא היום החלטת לברוח לנו-" היום זהו ייום חג בקהילה שלנו,היום מגיעה אלנו נציג קהילה החדש,הקודם פרש מתפקידו."-אני פשוט לא מאמינה עלייך,אלוריה" אני חושבת שהיא סיימה.
"איזי,אחותי" אני אומרת לה ומניחה את ידי על כתפה "הכל בסדר עכשיו".
"איפה היית?" היא שואלת וענייה הגדולות מנצנצות מדמעות."כאן,באורווה" אני אומרת,תמיד אחרי שאני רבה עם הוריי אני באה לכן,להבריש את שיער הסוסה השחורה שלי,זה מרגיעה אותי.
"אבל,למה לא חזרת לבית?" שואלת דוני.
"אחשיך...."אני עונה "הרי את תמיד אומרת לי לא לצאת בחושך" אני מחבקת אותה חזק,היא כבר בת 15,אך בשבילי היא תמיד תהיה אחותי הקטנה.
"בואי נלך לקבלת הפנים של הנציג החדש" אני אומרת.
"שמעתי שהוא חתיך" אומרת דוני,"אי אפשר לסמוך על הטעם שלך" אני עונה ושנינו צוחקות.

נכתב לפני 12 שנים ו-5 חודשים

4. עולם מושלם -תקציר

תארו לעצמכם עולם אחר,עולם בלי מלחמות,בלי עוני ובלי שנאה. עולם שכולו מדינה אחת.
מדינה אחת שמורכבת מקהילות קטנות שבראשן עומד נציג שנשלח על ידי מנהיג העולם לפקח ולשמור על הסדר.
בעולם מושלם כמו זה אין דתות,ואין צורך בצבא או בנשק.הקהילות המפותחות יותר עוזרות לחלשות,אך למרות כל היופי והחופש שהקהילות מספקות יש אנשים שהיו רוצים לחיות אחרת. דוֹי רונלד הוא נציג קהילה צעיר שלא סגור על זה שהוא מעוניין להיות ראש קהילה,כל חייו הוא חלם להיות צייר אך אביו ,מנהיג העולם לשעבר,טוען שציור זה לילדים קטנים ושבנו צריך לעשות משהו מועיל למען העולם ולהיות נציג קהילה ואולי אפילו להפוך באחד מן הימין למנהיג.

תארו לעצמכם שמיים מלאי כוכבים ,ושדה מלא פרחים וגחליליות שמאירות את החשכה.
אבל אתם לא יכולים לראות את כל היופי הזה,כי נולדתם בקהילה הלא נכונה.
מאז ומתמיד רצתה אַלוֹריה לישון בחוץ אך פחדה לצאת בלילות.כך זה תמיד היה בקהילת דנייפר השוכנת על גדות הנהר,כל ערב ברדת החשכה היו יוצאים הגנבים והשודדים לעבודתם,וכל מי שהיה ניצב בדרכם מצא את מותו.
כשהגיע לקהילה נציג חדש,חשבה אלוריה שהמצב השתנה עכשיו,שהסדר יחזור להתקיים אך מהר מאוד היא מבינה שטעתה ולמרות חוסר האמון מצד חבריה ומשפחתה היא לוקחת את האחריות על עצמה ומנסה לשנות את חייה ואת חיי הקהילה כולה.

נכתב לפני 12 שנים ו-5 חודשים

5. לא יודעת מי אני פרק 7 חלקא

רוברט
פרק 7:

ים,כמה רגוע הוא לפעמים,ובפעמים אחרות כל כך סוער ולא יציב,אך תמיד,תמיד הוא יפה ותמיד נמשכתי אליו.
תמיד נמשכתי אל החושך והאפלה של הים הסוער.אך האם עדיף לי ללכת אל הלא נודע שמציע לי הים או להישאר במקומי הבטוח בבית שלי,עם הארוסה שלי.

"הכל בסר,רוב?" שאלה ואלרי,על בפניה הבעה מודאגת.
"כן,ראשי מלא במחשבות" עניתי לה,קוותי שלא תשים לב לזה,אך היא מכירה אותי שנים רבות,ואיני יכול להסתיר ממנה דבר.
"זאת ים?" שאלה.
"מה?" לא הבנתי את שאלתה."מה כוונתך,יקירתי?"
"אתה חושב על הנערה,על ים?" היא מביטה בי בדאגה ומהנהנת בראשה,"גם אני חשבתי עליה היום,אני ממש רוצה לעזור לה לגלות מיהי,אני רוצה לדעת מדוע איבדה את הזיכרון,מה גרם לזה.ואני מבטיחה לך שהיא תמצא את עצמה,בסופו של דבר....אין לך מה לדאוג"
אני יודעה זה לא בסדר,אבל אני לא ממש רוצה שהנערה האבודה שלי תיזכר מי היא,אני לא רוצה שתיזכר שיש לה משפחה,אני יודע שזה לא בסדר לרצות דבר כזה,אבל אם היא תדע מי היא,היא תצטרך לעזוב.ואני לא רוצה שהיא תעזוב,אני לא רוצה שתלך ותשאיר אותי מאחור,אני לא רוצה שחיי יחזרו להיות ים רגועה ושקט כמו שהיו לפני שחדרה אליהם ברוח סערה ושינתה את הכל.
"את צודקת,אין מה לדאוג"

נכתב לפני 12 שנים ו-6 חודשים

6. לא יודעת מי אני פרק 6 ואחרון להיום...

הנערה
פרק 6

קמתי לעוד בוקר קר בבית הגדול של האדון רוברט.היום הרגשתי הייתה טובה יותר,לבשתי את השמלה שלי וירדתי לארוחת הבוקר.
"הקדמת" אמרה הנערה שערכה את השולחן."אני ואלרי,דרך אגב,לא יצא לנו להכיר זו את זו עדיין" היא הניחה את הסכום מידה והושיטה לי אותה,לחצתי את ידה ואמרתי,"אה....את יכולה פשוט לקרוא לי הנערה,כמו כולם כאן" היא צוחקת צחוק מתגלגל ואומרת "אני חושבת שצריך למצוא לך שם" עכשיו גם אני צוחקת.
"אני רואה שאתן מסתדרות" אומר רוברט שבדיוק נכנס לחדר,הוא מחבק את ואלרי ומדביק נשיקה על לחיה,"בוקר טוב ,בנות".
"בוקר טובה" עונה לו ואלרי,"יש כאן ריח טוב,מה הכינה אם הבית?" הוא שואל ואני בינתיים מתיישבת באחד מהכיסאות."היום אני בישלתי" אומרת ואלרי בגאווה ומחייכת אליו
,"אני כבר מת לאכול" אומר רוברט והם ניגשים למקומם.
"נערתי,למה את יושבת לבד?" שואל אותי רוב.
"תצטרפי אלינו,הילדים לא כאן.הם בפיקניק היום"מוסיפה ואלרי,אני קמה ממקומי וצועדת לקידמת השולחן,אני מתיישבת ליד ואלרי,"את יודעת,נערה,אני חושבת שזה הזמן לחפש לך שם".
במשך שעה ארוכה ואלרי מעלה רעיונות לשמות,האמת,שזה די כיף,ואלרי היא בחורה צעירה שכיף להיות בחברתה."אז מה דעתכם על....ויקטוריה?" היא שואלת ומבליעה ציחקוק "ממש לא!" אני אומרת והם נישפכים מצחוק "אולי דונה?" היא שואלת וממשיכה כשהיא מבינה שהשם הזה לא מוצא חן בעניי "סוזן,מריה,רוזה,דניאלה....אי אפשר כך את לא אוהבת אף שם...מה אתה חושב רוברט?"
"אה....אני לא יודעה" הוא עונה.
"מה השם הראשון שעולה לך בראש כשאתה רואה אותה?"
"ים" הוא לוחש
"ים?" אנחנו שואלות יחד,מה הקשר ים?.
"כן..ים. מהרגע שהיא פקחת את עניים אני חשבתי על ים.העיניים שלך הם בצבע של ים אחרי סערה,והשמלה שלך היא גם בצבע של ים....ואת גם שקטה כמו הים" וואו,חשבתי לעצמי,הוא חושב עלי את כל הדברים האלו?
"את יודעת מה?הוא צודק...יש בך משהו שמזכיר את הים" אומרת ואלרי."אז מעכשיו אני ים" אני אומרת.......

נכתב לפני 12 שנים ו-6 חודשים

7. לא יודעת מי אני פרק 5 -פרק ממש ממש קצר

רוברט
פרק 5

כל פעם שאני מביט בה,בנערה,אני מרגיש צביטה בלב,היא גורמת לי להיות עצוב ושמח בו זמנית,זה אפשרי בכלל?
ואני יודע שאסור לי להתאהב בה,אחרי הכול אני מאורס לבחורה מדהימה,יפה,חכמה ,לואלרי,אסור לי להתאהב בנערה הזאת,הנערה שישנה עכשיו בחיקי.הנערה שהצלתי, הנערה שלי.
אני מניח את ראשה על הכר ויוצא מהחדר,סוגר את הדלת בשקט.
"אתה אוהב אתה?נכון?" מפתיע אותי לריסה.
"מאיפה לעזאזל צצת?" אני שואל."אל תתחמק מתשובה,רוב,אתה אוהב אותה נכון?" היא שואלת.אני רגיל לחוסר טקט של ילדים קטנים אבל אצל אחותי זה גרוע בהרבה.
"את יודעת שאני מאורס לואלרי?" אני שואל אותה.
"ברור שאני יודעת.אבל למה אתה ממשיך להתחמק..אני יודעת שאתה אוהב את הנערה"
"הגיעה הזמן לישון ילדה,לכי לחדריך"אני אומר וממשיך בדרכי לגינה.

נכתב לפני 12 שנים ו-6 חודשים

8. לא יודעת מי אני פרק 4-רק כי אתם חמודים :)

הנערה:
פרק 4

השמלה שלריסה הביאה לי הייתה בדיוק במידה שלי,היא הייתה ממש יפה. בצבע של הים.
"היי" אמרתי כשנכנסתי לחדר האוכל,הוא היה גדול ומפואר כמו הבית כולו. הרצפה עשוית העץ הייתה מבריקה,והקירות מכוסים שטיח בצבע ירוק כהה ושוליים בזהב.במרכז החדר היה שולחן גדול ועליו צלחות וסכום,באמצע עמד אגרטל ובתוכו ורד אחד בודד,מסביב לשולחן ישבו בערך 8 ילדים ובקצהו ישב רוברט.
"בוקר טוב!" אמרו הילדים,רוברט לא אמר מילה.
התיישבתי במקום היחיד שהיה פנוי,ליד ילד קטן עם שיער חום."איחרת" אמר לבסוף רוברט.
"אני מצטערת,אדון רוברט" אמרתי והשפלתי את מבטי.
"אל תאשים את הנערה,אדוני,זה היה באשמתי" אמרה לורה,אם הבית,"ואיך האיחור של הנערה קשור אלייך גברתי?" שאל רוברט.
"לא היה לה בגדים,נאלצתי לחפש לה משהו ללבוש.לכן היא אחרה" הסבירה לורה.
"ודרך אגב,יקירה,את נראת נהדר" אמרה וטפחה לי על השכם."תודה".
לורה הגישה לכולם את ארוחת הבוקר,הכל נראה טוב כל כך והייתי רעבה מאוד,לא זכרתי מתי בפעם האחרונה אכלתי.
"האוכל נהדר,כמו תמיד" אמרה נערה יפהפה בעלת שיער בלונדיני,"תודה לך,ואלרי" אמרה אם הבית.
זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את ארוסתו של רוברט ומשום מה הם נראו לי ממש מתאימים,כמו כפפה ליד.רוברט חייך אליה,אבל חיוכו לא היה מלא באהבה אך היתה שם הערצה,היא חייכה אליו בעצב.
לא יכולתי לסבול את זה,את כל השלמות למרית העין הזו,את החיוכים והעצב,את הצחוק של הילדים והאור בעינייו של רוברט,הרגשתי שאני לא חלק מזה,שלעולם לא יהיה.
יצאתי מהחדר,לא הסתכלתי לאחור,,היה מאוחר כבר,לא יכולתי לחזור.יצאתי לגינה,ישבתי על הספסל שלפני המזרקה והתחלתי לבכות.ציפיתי שלורה או לריסה יבואו אחרי,רציתי כל כך שרוברט יצא אך הדבר לא קרה,נשארתי שם לבד במשך שעה ארוכה.
לבסוף חזרתי לבית,רצתי במדרגות ונכנסתי לחדרי,נעלתי את הדלת,פשטי את השמלה היפה מעלי,ונכנסתי למיטה,בכיתי עד שעיניי היו כבר אדומות ונפוחות,רציתי לדעת מי אני.
לאן אני שייכת.

דפיקות בדלת,אבל אני לא פותחת,השמש כבר כמעט שקע ואני עדיין בוכה,הדפיקות ממשיכות,אנשים בחוץ רצים,צוחקים,מדברים,אך קול אחד בולט מעל כולם.קולו של רוברט.
"היא בטח נחה" הוא אומר,"אני רוצה לראות שהיא בסדר" עונה לו אחותו הקטנה.
"היא צריכה להיות לבד,לחשוב" הוא ממשיך "בואי נלך,כשהיא תרגיש יותר טוב היא תרד אלנו",אני שומעת צעדים מתרחקים,אני פותחת את הדלת,הוא מסתובב,מבטנו מצטלבים,הוא רץ אלי,מחבק אותי "את יכולה לספר לי הכל" הוא אומר,אני נכנסת לחדרי והוא אחרי,"אני..."אני מתחילה לומר אבל הדמעות חונקות בגרוני,אני מנסה שוב "אנ.." הן פורצות מתוכי כמו נהר של עצב ותסכול.
"הכל יהיה בסדר" הוא אומר והוסף אותי אליו "היה בסדר,נערתי,אני מבטיך לך".
"אני לא שייכת לכאן" אני אומרת לבסוף,השמש כבר שקעה בחוץ.
"נזכרת מי את ?" הוא שואל."אני לא צריכה לזכור מי אני כדאי לדעת שכן זה לא מקומי".
"למה את אומרת את זה,כולנו מאושרים שאת כאן,נערתי,"
"זה לא מרגיש כך,זה לא מרגיש לי כמו המקום שאליו אני שייכת".

נכתב לפני 12 שנים ו-6 חודשים

9. לא יודעת מי אני פרק 3

הנערה
פרק 3

אני לא יודעת כמה זמן בדיוק שכבתי ככה במיטה,בלי לעשות דבר,רציתי שרוב יבוא לכאן שוב,רציתי לשאול אותו כל כך הרבה שאלות אך הוא לא שב.
השמש שקע בינתיים ובדלת נשמעו דפיקות ואחריהן נכנסה אם הבית,"חשבתי שתרצי לאכול משהו" אמרה ובידיה היה מגש ועליו צלחת מרק מהביל ושתי פרוסות לחם.
"אני לא רעבה,תודה"אמרתי לה,היא הניחה את המגש על השידה בפינת החדר,"למקרה שיבוא לך לאכול" אמרה.
"את יכולה לומר לי בקשה איפה רוב?"שאלתי "אני רוצה לדבר אתו"
"האדון רוברט נמצא בגן,נערתי" אמרה לורה."אני יכולה ללכת לדבר אתו?"שאלתי "כן,נערתי.בואי אתי והראה לך איכן נמצא הגן".יצאנו מהחדר,בחוץ היה מזדרון רחב ידיים ומלא בדלתות,כולן היו סגורות.בקצה המזדרון היו מדרגות,על הריצפה והמדרגות נח לו שטיח ירוק עם שוליים בזהב,הבית הזה נראה לי כמו ארמון של נסיך באיזו אגדה ולא בית של ילדים שנאספו מהרחוב.לא היה שום זכר לילדים בקומה הזאת.
"הקטנים ישנים" אמרה אם הבית כאילו קרא את מחשבותיי "והגדולים יותר נמצאים בסיפרייה עם ואלרי,כל יום בשעות הערב היא נוהגת לקרוא להם סיפורים" הסבירה לי לורה.
"מי זו ואלרי?"שאלתי בזמן שירדנו במדרגות "ארוסתו של האדון רוברט,הוא לא סיפר לך עליה בזמן שדיברתם?".
"לא"אמרתי בלחש,משום מה הידיעה שיש לרוב ארוסה גרמה לי להיות קצת עצובה.
"הגענו.הגן נמצא מאחורי הדלת הזו" אמרה והצביעה על דלת גדולה ומפוארת מעץ."תודה" אמרתי ופתחתי את הדלת.מאחורי הדלת ניצב לו גן יפהפה מלא בעצי נוי ופרי,היו שם אין ספור סוגי פרחים ומזרקה גדולה שבמרכזה עמד פסל של בחורה עירומה שהחזיקה כד,רוברט ישב על שולה המזרקה ובידו אחזיק ורד אדום.
"היי"אמרתי,כבר לא הייתי כל כך בטוחה שמתחשק לי לדבר אתו,אחרי הכל הוא בחור זר,אני לא יודעת עליו כמעט כלום.איך אוכל לבטוח בו.
"היי,איך את מרגישה?"שאל,"יותר טוב תודה"אמרתי,הוא קם ממקומו והתחיל ללכת לכיוון הדלת "כדאי שנכנס,מתחיל להיות קריר"אמר והתקרב אלי,"זה בסדר,נעים לי כאן.אבל אתה יכול להיכנס אם אתה רוצה,אני מעדיפה להיות כאן קצת" רציתי שיכנס,לא רציתי לראות אותו עוד,שיניתי את דעתי,רציתי להיות עכשיו לבד.
"גם אני מעדיף להיות כאן" אמר,
הרגשתי את הרוח מלטפת את זרועותיי,נהיה לי קר עכשיו,לבשתי רק כותונת דקה שלא חיממה אותי כלל."קר לך?"הוא שאל,ולפנה שהספקתי לענות הוא פשט את הג'קט שלו וכרך אותו סביב כתפיי,הורד עדיין היה בידו,שערו הסטור כיסה את עניו הירוקות,השפלתי את מבטי אל האדמה.
"הכל בסדר,נערתי?"שאל.
"כן,האדון רוברט.תודה" אמרתי "תקראי לי רוב......אם את רוצה" לא יכולתי להתאפק יותר,רציתי לראות איך יגיב אם יגלה שאני יודעת על ואלרי."איך ואלרי קוראת לך?"שאלתי.
"ואלרי?מי סיפר לך עליה?"
הרוח שרקה וסטרה לפניי,שיערי התנופף ברוח והשיער על עורפי סמר מקור,רוברט הדק את הג'קט סביב כתפי ואמר "זה לא משנה עכשיו,בואי נכנס.שלא תחלי".
"אני רוצה לדעת על ואלרי" אמרתי "אתה אוהב אותה?"
"בואי נערתי,ניכנס?"

אני לא זוכרת הרבה מהשיחה שלי עם רוברט אתמול בלילה,אני רק זוכרת שהיה קר ושכנרה הוא הביא לי את הג'קט שלו כי כשהתעוררתי הוא עדיין היה אצלי,אני גם זוכרת ששאלתי אותו על ארוסתו,ואלרי,אך הוא לא ענה.
"בוקר טוב,נערה"זאת הייתה הילדה עם שיער הזהב,"אם הבית אמרה לי למסור לך את הבגדים האלו,היא בקשה שתרדי עוד רבע שעה לארוחת הבוקר" היא הניחה את הבגדים על המיטה וחייכה אליי.
"תודה....קלריסה.נכון?"
"לריסה"היא תקנה אותי "תתלבשי ותרדי,אחי הגדול כבר מת לראות אותך" אמרה וצחקקה,היא הייתה שונה מאחיה,היא הייתה בעירת עור ושיער ומלאת שימחת חיים אבל היו להם את אותן עיניים ירוקות,גדולות.
"אחיך מת לפגוש אותי?למה?"שאלתי,אבל היא כבר יצא מהחדר בדילוגים.

נכתב לפני 12 שנים ו-6 חודשים