ביקורת ספרותית על הבנים של אלוהים מאת אורנה ליבנה
בזבוז של זמן

---

אני הראשונה לרשום ביקורת על ספר זה וככל הנראה יש סיבה טובה שאף אחד לא השקיע את היום והשעה. אבל משהו בי בער לכתוב את הדברים על הספר המגוחך הזה. הסיפור שאין בו הרבה אמון כולו (ואגיע לזה בהמשך)מתגלגל על דמות שיש לסגוד לה ולרגליה שעליהן היא עומדת -ל-דנה! דנה היא מושלמת, חכמה, אינטליגנטית, יפה ומוכשרת. דנה התברכה באינטליגנציה רגשית מעל הממוצע. דנה היא גאון הדור. דנה היא אחת ממליון. דנה היא גם המציאה את אלוהים ולמעשה היא החלקיק האלוהי החסר במשוואה. בקיצר כפי שניתן להבין קצת מייגע. זה כאילו הסופרת כתבה סרנדה לעצמה כדמות הנשית היחידה, שאין כמותה בעולם כולו. מרוב שאין כמותה היא מעוררת בחילה. אם זה לא מספיק הספר מתעלל בקוראיו בדגש על היבט שהיה צריך ליישם מתחילת הדרך- LASS IS MORE . הסופרת מאריכה ומתישה עם פרטים תפלים, חסרי תוכן ושחר ואני לא יודעת איך שרדתי להגיע לעמ' 400 בקשקושי פילוסופיה ופסיכולוגיה בגרוש (שלא נראה לי שיש שם הכשרה לתחום בכלל כי אם כן היו שוללים את הרישיון). ובחזרה לדנה המשולמת והכל כך חכמה שיש לה קריירה בנויה מגיל 18 באונ' מרוב גאונות, אבל מה שלא מסתדר עם הדמות האווילית הזו שהיא פשוט כל כך חכמה ובכל זאת כל כך טיפשה. אחרת אין הסבר אחר למה היא נתנה שידרכו עליה ועוד נהנתה לתלות את החוויה מצולמת על הקיר. היא מתארת בספרה מסכת של התעללות שהיא עברה עם בחירות רעות של גברים בחייה, וכולם יוצאי צבא, כולם ביחדות בכירות, כולם גברים שצריך להעריץ. אבל היא מפשיטה אותם מכל כבודם ומציגה את הגבר הישראלי כאחד שאיבד כל צלם אנוש על כך שהוכרח לשרת בצה"ל, ושכח שעל הדרך יש בני אנוש ביקום. כל כולו של הספר מכיל מושגי צבא ומטפורות בצבא חקאי, ברמה שאפילו בשירות שלי לא שמעתי כל כך הרבה ביטויים צבאיים, נדושים ועלובים. ולקינוח רמת האמינות המעוררת גיחוך ובלתי נסבלת של הפרטים. החבר הראשון של דנה (הנפלאה יש לציין אם לא אוזכר קודם לכן)היא אחראי על אסון צהלים, החבר השני של דנה יונתן הטייס - היה אחראי על אסון המסוקים המפורסם, החבר הבא של דנה- אורי (דמות מזעזעת בפני עצמה) היה מהחיילים שנחרטו בזיכרון הצילומי- תודעתי של המדינה שפשפשו בחול את שאריות החברים שלהם. כולם היו חלק מהאסונות הלאומיים של מדינת ישראל- ודנה ביקרה בחייהם של כולם. מעורר המון אמון נכון? בקצרה- היה בסיס טוב לספר אבל מיקוד היא לא מילה גסה. כך גם שימוש בשפה שלא מנסה בכפייה ליצור אנלוגיה לצבא או לחפש עומק ביצירות ספרותיות אחרות (מונטה קריסטו, אנה קרניניה ובעל זבוב) שאולי היו נותנות יותר עומק ליצרה הסתמית הזו. ממליצה רק אם ממש אבל ממש משעמם לכם.

» ביקורות נוספות של גשם משמים
» ביקורות נוספות על הבנים של אלוהים