ביקורת ספרותית על הצעיף הצבעוני מאת סומרסט מוהם

---

בוקר. קמה לעוד יום ארוך. עשתה לה קפה, והלכה לשבת ליד המחשב, לסיבוב הפורומים היומי. מישהי כותבת על עייפות בחיי הנישואים, ועל מישהו מהעבודה שעושה לה פרפרים בבטן. מנעד התגובות גדול ביותר, ובכל זאת כל הקולות המוכרים נשמעים. בפורום אחר בוכה מישהי אחרת על בעלה, ועל המסרונים המחשידים שמצאה במכשיר שלה. גם כאן קולות הנעים לכאן ולכאן, לפירוק החבילה, או לטיפול זוגי ולסליחה. סיימה את הקפה בפיהוק. ברדיו מתראיין מומחה לענייני זוגיות ואומר בטון מלומד שלפעמים הבעיה היא רק בשם, ואולי, אם לא נקרא לדבר "בגידה", אז הוא לא יהיה כל כך חמור, ותהיה הזדמנות לרענן את חיי הזוגיות השגרתיים.

כל השיח הזה הפך אותה להיות עצבנית מאוד. סגרה את המכשירים החשמליים. והנה קפצה התראת הודעה בנייד. חברה השוהה באוסטרליה העלתה תמונות מהחתונה של אחיה, כתבה מזל טוב, ראתה עוד כמה עדכונים של חברות אחרות מרחבי הארץ והעולם, וגם זה נמאס עליה. כמה חבל שעדיין לא מצאה עבודה כלבבה. השעמום הזה יכול להרוג ממש.

הלכה לשבת על הערסל במרפסת, לקרוא ספר. מזל שלא היה מאוד חם. ספר מעניין. הגיבורה, קיטי, היתה נקראת היום פקצה. בחורה שטחית ולא אינטילגנטית במיוחד. אחת קלילה, שאוהבת לרקוד ולבלות. והנה, אחותה הצעירה מתחתנת לפניה. דקה לפני שזה קורה, נענית קיטי למחזר הרציני הנוכחי שלה, והם מתחתנים. היא לא מצליחה לראות שהאיש שונה ממנה לחלוטין, אינטלקטואל, בקטריולוג, רציני ביותר. היא נוסעת איתו להונג-קונג. בעוד הוא הולך לעבודה, היא משתעממת בביתה, ובסופו של דבר מוצאת לה מאהב. הסיפור נפתח במעמד שבו הבעל החוקי מגלה את דבר קיומו של המאהב. מכאן הדברים מדרדרים, כי הוא לוקח את קיטי איתו, לאזור מוכה חולרה, למשימה שחלקה נקמה טהורה, וחלקה התאבדות או הקרבה עצמית.

היה לה נעים. רוח נשבה, הערסל היה נוח, והספר מעניין. כמה חבל שהמחבר ממעיט בכינויי הגוף "היא" או "הוא". זה הופך את הקריאה להיות מציקה במקצת. או שמא זו אשמת המתרגם בלבד. אין לדעת. מעבר לכך היה לה מרענן לקרוא על מציאות שונה, כמאה שנים אחורנית.מציאות שבה עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה. בגידה היא בגידה, והצד הנבגד כועס עד אימה. מציאות של נסיעות ארוכות ומייגעות באוניות וברכבות, של תקשורת מקוטעת במכתבים מועטים, ולכל היותר במברקים. מציאות קוליניאלית עם מושבות מרוחקות, מדרג תפקידים, שמלות ערב ונשפים. וכן מציאות שבה כולרה היא מחלה מסוכנת, שכדי למהקטין את הסיכון יש להימנע מפירות וירקות טריים. עולם אחר.

לבסוף תם היום. השמש שקעה. סגרה את הספר, נכנסה הביתה, וחזרה למציאות החשמלית והמהירה של המאה העשרים ואחת. עד למוהם הבא.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על הצעיף הצבעוני