בוקר. קמה לעוד יום ארוך. עשתה לה קפה, והלכה לשבת ליד המחשב, לסיבוב הפורומים היומי. מישהי כותבת על עייפות בחיי הנישואים, ועל מישהו מהעבודה שעושה לה פרפרים בבטן. מנעד התגובות גדול ביותר, ובכל זאת כל הקולות המוכרים נשמעים. בפורום אחר בוכה מישהי אחרת על בעלה, ועל המסרונים המחשידים שמצאה במכשיר שלה. גם כאן קולות הנעים לכאן ולכאן, לפירוק החבילה, או לטיפול זוגי ולסליחה. סיימה את הקפה בפיהוק. ברדיו מתראיין מומחה לענייני זוגיות ואומר בטון מלומד שלפעמים הבעיה היא רק בשם, ואולי, אם לא נקרא לדבר "בגידה", אז הוא לא יהיה כל כך חמור, ותהיה הזדמנות לרענן את חיי הזוגיות השגרתיים.

כל השיח הזה הפך אותה להיות עצבנית מאוד. סגרה את המכשירים החשמליים. והנה קפצה התראת הודעה בנייד. חברה השוהה באוסטרליה העלתה תמונות מהחתונה של אחיה, כתבה מזל טוב, ראתה עוד כמה עדכונים של חברות אחרות מרחבי הארץ והעולם, וגם זה נמאס עליה. כמה חבל שעדיין לא מצאה עבודה כלבבה. השעמום הזה יכול להרוג ממש.

הלכה לשבת על הערסל במרפסת, לקרוא ספר. מזל שלא היה מאוד חם. ספר מעניין. הגיבורה, קיטי, היתה נקראת היום פקצה. בחורה שטחית ולא אינטילגנטית במיוחד. אחת קלילה, שאוהבת לרקוד ולבלות. והנה, אחותה הצעירה מתחתנת לפניה. דקה לפני שזה קורה, נענית קיטי למחזר הרציני הנוכחי שלה, והם מתחתנים. היא לא מצליחה לראות שהאיש שונה ממנה לחלוטין, אינטלקטואל, בקטריולוג, רציני ביותר. היא נוסעת איתו להונג-קונג. בעוד הוא הולך לעבודה, היא משתעממת בביתה, ובסופו של דבר מוצאת לה מאהב. הסיפור נפתח במעמד שבו הבעל החוקי מגלה את דבר קיומו של המאהב. מכאן הדברים מדרדרים, כי הוא לוקח את קיטי איתו, לאזור מוכה חולרה, למשימה שחלקה נקמה טהורה, וחלקה התאבדות או הקרבה עצמית.

היה לה נעים. רוח נשבה, הערסל היה נוח, והספר מעניין. כמה חבל שהמחבר ממעיט בכינויי הגוף "היא" או "הוא". זה הופך את הקריאה להיות מציקה במקצת. או שמא זו אשמת המתרגם בלבד. אין לדעת. מעבר לכך היה לה מרענן לקרוא על מציאות שונה, כמאה שנים אחורנית.מציאות שבה עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה. בגידה היא בגידה, והצד הנבגד כועס עד אימה. מציאות של נסיעות ארוכות ומייגעות באוניות וברכבות, של תקשורת מקוטעת במכתבים מועטים, ולכל היותר במברקים. מציאות קוליניאלית עם מושבות מרוחקות, מדרג תפקידים, שמלות ערב ונשפים. וכן מציאות שבה כולרה היא מחלה מסוכנת, שכדי למהקטין את הסיכון יש להימנע מפירות וירקות טריים. עולם אחר.

לבסוף תם היום. השמש שקעה. סגרה את הספר, נכנסה הביתה, וחזרה למציאות החשמלית והמהירה של המאה העשרים ואחת. עד למוהם הבא.

סומרסט מוהם הוא הסופר המועדף עלי. לצערי הרב ספריו די נדירים, כך שרבה היתה שמחתי כאשר מצאתי את הצעיף הצבעוני בחנות הספרים.
מדובר בנובלה שההשראה לה היא כמה שורות מטור הטוהר של דנטה. השורות מספרות על פיאה,אשת אצולה מסיינה שבעלה חושד בה בניאוף, וכיוון שהוא מפחד ממשפחתה הוא אינו מוציא אותה להורג, אלא לוקח אותה לארץ ביצות שהוא מצפה שאדיה הרעילים יעשו את העבודה בשבילו. לדאבונו פיאה נשארת בחיים זמן רב משציפה וסבלנותו פוקעת. הבעל משליך את פיאה מהחלון.
הסופר מעיד שנובלה זו נולדה מתוך סיפור שנרקם במוחו ולא מתוך דמות. הדמויות נבחרו כדי להתאים לסיפור.
הנובלה מתחילה בניאופה של קיטי, אישה אנגליה צעירה שנישאה לבקטריולוג שלא משך אותה והגיעה אתו להונג קונג.
בעלה של קיטי מגלה את הרומן ומציע לה שתי ברירות - לשכנע את מאהבה שישא אותה לאישה או לבוא אתו לעיר מוכת כולרה.
בהתחלה נדמה היה לי שבעלה הנבגד של קיטי- ולטר, דומה לסופר עצמו. הוא מנחש את טיבו של מאהבה וחושף אותו בקלות. לקיטי לא נותרת ברירה אלא להצטרף לולטר את מה שנראה כמסע התאבדות.
במיי-טאן-פו, העיר מוכת הכולרה עוברת קיטי תהליך מרתק, כמו התגלמותו של זחל והופעתו שוב כפרפר מרהיב, עוברת נפשה של קיטי טלטלה החושפת אופי אנושי מגוון, טוב יחד עם רע, חזק יחד עם חלש, מנערה פתיה הופכת קיטי לאישה נבונה. עדיין יש בה חולשות של בת אנוש, אך זה מה שעושה את דמותה מעוררת הזדהות יותר. לטעמי קיטי היא אחת הדמויות הספרותיות המעניינות ביותר שנתקלתי בהן. המעקב אחרי התפתחותה ריתק אותי ומילא אותי השראה.
דווקא על רקע התפתחותה של אישתו הופכת דמותו של ולטר לשטוחה יותר, היא מתחזקת והוא הולך ונחלש, מה שהיה ראוי להערצה קודם נמוג ונשארת דמות עיקשת שאינה מסוגלת לפרוץ את המסגרת שלה עצמה ולכן נידונה לכליה.
גדולתו של הספר בעיני היא שהרבה לפני עידן האימון והצמיחה האישית של ימינו השכיל הסופר לרקום ביד אמונה סיפור המלווה תהליך כזה בדיוק פסיכולוגי רגיש. היה לי קשה להתחיל לקרוא ואח"כ היה לי קשה להניח את הספר מידי.

ספר שטחי מאוד.
אני לא מחבב במיוחד גיבורים (וגיבורות) שמבינים שהם עושים משהו טיפשי ובכל זאת עושים אותו. אם כבר זה קורה, אני מעדיף סופר שמתמודד באומץ עם המצפון והקוראים ולא סופר שמעמיד פנים שהכל נעשה בטשטוש או בסערת יצרים - זאת דרך קלה להתחמק מאחריות הגיבור למעשיו.
אני גם לא מחבב גיבורים שטחיים שחוזרים בתשובה במהלך הספר ומכים על חטא במשך חמישים עמודים (ואז חוזרים שוב על השגיאה! כמאמר הפסוק, ככלב שב על קיאו כן כסיל שונה באיוולתו).

אצלי זה בזבוז של שעתיים. יש אנשים שהקריאה יכולה להגיע אצלם לחמש שעות. תיזהרו!