• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
פונטנלה

פונטנלה

מאת מאיר שלו

הביקורת של בוחן לבבבות

תמונה של בוחן לבבבות
פונטנלה

פונטנלה

מאת מאיר שלו

הביקורת של בוחן לבבבות

תמונה של בוחן לבבבות
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:2002
סדרה:ספריה לעם #500
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
יפה
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 12 שנים•1 דקות קריאה

את הספר הזה כדאי לקרוא בפונטנלה פתוחה. מה זה פונטנלה פתוחה? את זה תצטרכו לקרוא בתוך הספר. מאיר שלו בשפתו הנהדרת מתאר נופים ואנשים ומשפחה סבוכה על גבול ההזויה והכל בהומור, בנוף ארצישראלי, בעין בוחנת ונוקבת ובשפתו השובה. אף על פי כן זה לא המוצלח ביותר של שלו, אך כמו כל ספריו מהנה ביותר.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של פרל
פרל
תמונה של חגית
חגית
תמונה של גלית
גלית
3קוראים|גיל ממוצע51|67%נשים

על המבקר

תמונה של בוחן לבבבות

בוחן לבבבות

חבר מזה 14 שנים
8 ביקורות•16 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מקורית•ספרות מתורגמת•הומור וסאטירה
תמונה של בוחן לבבבות
בוחן לבבבות
חבר באתר מזה 14 שנים
ביקורות8
לייקים שקיבל16
דירוג ממוצע4.8 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מקורית5ספרות מתורגמת1הומור וסאטירה 1

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של בוחן לבבבות

בא עם גרבים

בא עם גרבים

דוקטור סוס

אינני יודע מי מוכשר יותר ד"ר סוס או לאה נאור, שתרגמה באופן נפלא. "לאט לאט הספר הזה מסוכן!" אנו מוזהרים בהתחלה ואז נשאבים למסכת מחוכמת של משחקי שפה גאוניים. הכי טוב שאני מכיר של ד"ר סוס! ספר גאוני, משעשע, מצחיק, משובב ומהנה מאוד! אל תחמיצו!! (לא, אין לי מניות בהוצאה!!)

לפני 12 שנים•
★★★★★
•בוחן לבבבות
ספר משפחתי - מהדורת 2004

ספר משפחתי - מהדורת 2004

אפרים קישון

טבול בהומור קישוני עד האוזניים. למי שאוהב את הז'אנר. סיפורים קצרים ומשעשעים וגם קצת אבסורדיים כפי שרק קישון יודע ליצור. המדהים הוא איך דברים שנכתבו אז מתאימים להפליא להיום. ביקורת על הביורוקרטיה, על גידול ילדים, על האבסורד והיפוכו, שוטרים נוכלים ומסיבות משפחתיות עתירות "לא נעים לי". כיף שמוגש במנות קטנות, סיפור אחר סיפור.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•בוחן לבבבות
עזה כמוות אהבה

עזה כמוות אהבה

אור יזרעאלי

החיים בהתנחלות מובילים לחוויות מורכבות, שבעצם מרכיבות את החיים שלנו במדינת ישראל. בטח שכל זה כרוך בשירות צבאי, באבדן חבר לנשק ועימות עם אח. ישראליות קצת אחרת וקצת לא, ומאבק על נוף ילדות.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•בוחן לבבבות
הדבר היה ככה

הדבר היה ככה

מאיר שלו

אני יודע שאקומם עלי רבים, אבל לדעתי הגדול ביותר של שלו. על עצמו לספר הוא יודע טוב, בהשאלה מזלדה. שלו הוא גדול הסופרים בארץ וכל ספר שלו שואב אותך בשפתו העשירה, ההומור והתיאורים הרומנטיים מנוף ארץ ישראל ועד כלי עבודה. אצל שלו בכל ספר אני ממש עצוב כשהוא נגמר.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•בוחן לבבבות
הברלינאי האחרון

הברלינאי האחרון

יורם קניוק

יהודים שגרמנים עדיין גורמים להם לצמרמורת, מוזמנים לקרוא את קניוק שדן באופן עמוק בחיים לאחר הנאצים. מנקודת מבט יהודית וישראלית לוקח אותנו קניוק למסע בגרמניה ומראה ששרידים של הטירוף הנאצי טבועים בתרבות הגרמנית. ספר חזק, טוב
ומעורר שאלות.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•בוחן לבבבות
בשבילה גיבורים עפים

בשבילה גיבורים עפים

אמיר גוטפרוינד

מהטובים שקראתי, ממש מסע בישראליות ולמרות שיש כאלו שסולדים מהסוף, אני דווקא נהנית. שנון, מעניין וזורם

לפני 13 שנים•
★★★★★
•בוחן לבבבות
הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם

הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם

יונס יונסון

ספר שנון שלועג למוסכמות המערב ובכלל לכללי התנהגות.
ספר בו פושעים צדיקים ואנשי החוק פושעים.
ספר על שוודי בן מאה שבתוך המאה פגש דמויות מפתח
ומנהיגי עולם בדרך מקורית ומשעשעת.
כול מה שהוא צריך זה כוס יי"ש
ואם צריך אפילו יפוצץ כמה דברים, תחביבו מילדות.
גינוני כבוד ושאר זוטות אינם מענינו

לפני 13 שנים•
★★★★★
•בוחן לבבבות

ביקורות נוספות על "פונטנלה"

פונטנלה

פונטנלה

מאיר שלו

#
פונטנלה היא מזרקה קטנה (מִזרקונת? מִזרקית?) בסיפור פה היא מושאלת ככינוי למרפס, שזה העצמות בקדמת הגולגולת, הנסגרות בינקות. למספר הסיפור – מיכאל יופה, ששמו הסודי הוא פונטנלה – המרפס לא נסגר למרות שהוא כבר בן 55. הוא מייחס למרפס שלו כשרונות יוצאי דופן של הבנה וחיזוי. בכלל זה ספר של כינויים וביטויים, סיפורים על משפחה אחת היושבת מעל כפר אחד, תולדותיה, דורותיה, אהבותיה ובעיקר שינאותיה וסודותיה.

בזמן קריאת הספר התברר לי למה אני אוהבת את ספריו של שלֵו. מעבר לברור מאליו ולאמות המידה הספרותיות הכלליות - כמו יכולת וירטואוזית בשימוש בשפה, יכולת נדירה של סיפור סיפורים, יכולת לגרום לקורא להימצא במקום אותו הוא מתאר והמון הומור, יש עוד משהו: הוא מספר סיפורים על מגזר שלא זכה פה להכרה ומוניטין. איכרים. לא החלוצים שזכו להמון סיפורים, שירים ובדיחות. הם זכו פה לתהילה אבל היו יחידאים ורק התחברות עם חלוצים אחרים הקנתה להם סוג של "משפחה". גם קיבוצניקים שוחרי טוב ומושמצים, חסרי משפחה גם הם (כל כך היו חסרים משפחות, שניכסו את הילדים הרבים שהולידו למען הכלל והמציאו את הלינה המשפחתית). הם אמנם עבדו בעבודה חקלאית, אך לא היו "איכרים".
איכרים הם פחות או יותר עוסקים עצמאים, לא מאוגדים. הקשר שלהם לאיכרים אחרים רופף, חשדני ולעתים טעון בכעס. הם עובדים קשה ושמחים בעבודתם, מרכלים על השכנים, מתחרים בהם ומשמיצים אותם. מזמינים אותם לשמחות ושומרים להם טינה. בניגוד לחלוצים ולקיבוצניקים האיכרים של שלֵו משופעים בהמון משפחה, נותנים בה סימנים, מדרגים אותה לדרגות, מפזרים אותה בכל היקום ושרים את תהילתה.

הסיפורים בספר הזה מוכרים מספריו האחרים – גם המאוחרים יותר – של שלֵו. החצר של המשפחה שבספר הזה קוראים לה יופה, הכוללת מגורים של בני המשפחה. המשתלה מ"שתיים דובים" נמצאת גם פה, ובעלה של הבעלים הוא הפועל גם פה. גם כאן יש צריף שכתליו אוצרים סודות. גם פה יש סיפורים מחרידים, גם פה בני המשפחה אומרים "הדבר היה ככה" כמו ב"הדבר היה ככה". גם פה יש אחים למחצה שנולדו לאם החורגת וזוכים להתעלמות. גם בסיפור הזה סודות משפחתיים נחשפים לאט לאט, גם פה יש בתיה, שגם פה היא דעתנית ואהובה. גם פה יש קטעי תיאור כמו ב"גינת הבר" וגם פה אי אפשר לטעות ולחשוב ששלֵו אוהב הטבע ושופע ההומור הוא סופר פסטורלי וצמחוני. ההיפך.

אהבתי מאד, כמו שאהבתי חלק מספריו האחרים שקראתי. יש בו משהו שקשה לשים עליו את האצבע – מין תערובת ייחודית שמצליחה לגרום לי להיזכר במשהו שלא חוויתי, להתגעגע למה שמעולם לא היכרתי. לא רציתי לדלג על עמודים (498, שימו לב) שמחתי בתיאורים היפהפיים, נהניתי אפילו לפגוש סיפורים שהיכרתי מספריו האחרים, ממש כמו שנהנים לפגוש ידיד מוכר אחרי זמן שלא נפגשתם.
זה ספר שיש לתת לו לספר את הדברים בדרכו. לא יעזור לזרז אותו, להגיד לו "טוב הבנתי, תתקדם" להטיח בו "המון פרטים מיותרים אתה כותב. מה זה חשוב הפיג'מה, המגבת לניגוב הזיעה, הכותונת לעורה... סיים לנו את הסיפור" כי הסיפור הוא הדרך המפותלת בה הולך שלֵו ממנה נשקף נוף נפלא ויוצא דופן, והדרך בה הולך הקורא מרוצפת שלדים שהיו צריכים להיות נעולים בארון.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•yaelhar
פונטנלה

פונטנלה

מאיר שלו

אחרי מות - קדושים אמור, ואחרי מות סופרים התלבש ברכות על ספריהם. אשתי שהיא בת כפר מילדותה אוהבת אהבת נפש את שלו, איש העמק, והיא דרבנה אותי לקרוא את פונטנלה. קצת נרתעתי מעוביו של הספר המחזיק כמעט 500 עמודים. מאז ומקדם אני מעדיף ספרים קצרים שנוח להכניס לכיס ולא מכבידים על התיק והנשמה. מה גם שמאז הצטרפה דיירת חדשה למשפחתנו לפני כמה חודשים - יצור מתוק מאין כמותו אך בעל תודעה ספרותית חלשה - אני ממלא את זמן הקריאה המתקצר בנובלות או ברומנים קצרים. בסוף אזרתי כגבר גבר חלצי וצללתי אל תוך הפונטנלה (מרפס בעברית) של המספר, מיכאל, שמגולל את עלילות משפחת יופה, אפוס של ארבעה או אפילו חמישה דורות ונמתח מימי העות'מאנים ועד תחילת המאה ה-21. מדובר במר מאני פוגש את טוביה החולב (בסדר דן מירון, טביה) עם ההומור הנהדר האופייני לשלו. בניגוד למשפחת מאני של יהושע, הסיפור של משפחת יופה לא הולך אחורה בלבד, אלא מזגזג חזור וזגזג בין העבר הרחוק ובין ההווה. בין ההגעה של אפופה (סבא יופה) ואמומה (סבתא יופה) במסע רגלי מסוג אבו יו-יו (או שק קמח בתפוצות אחרות) מהשפלה אל עמק יזרעאל, ובין מעשי תוקפם וגבורתם של הילדים, הנכדים והנינים בחצר שבתוך הכפר שהפך ליישוב עירוני קטן דוגמת רמת ישי או קרית טבעון.
חמישה כוכבים מזהירים, צער רב על לכתו בטרם עת ומעט נחמה באוצרות הכתובים שהשאיר אחריו.

לפני 3 שנים•
★★★★★
•בועז
פונטנלה

פונטנלה

מאיר שלו

"הזמן, המפלה הגדול, מיין את קורבנותיו. אשר למוות למוות, ואשר לזכרון לזכרון / אשר לזכרון לחיים ואשר למוות לשכחה" (עמוד 7).

הספר "פונטנלה" (הוצאת עם עובד, 2002) מאת מאיר שלו עוסק בקורותיה של משפחה אחת, או שבט אם תרצו. שבט יופה. גיבור הספר, והמספר, הוא מיכאל יופה, גבר בשנות החמישים לחייו, אב לתאומים אורי ואיילת, שגולל בספר את תולדות משפחתו, מעלייתם ארצה מרוסיה בעליה השנייה ועד ימינו אלה. החל במסעם של סבו וסבתו, דויד ומרים ("אפופה" ו"אמומה") יופה, לעמק, והקמת האחוזה שלהם, "חצר יופה", בה גרים כל צאצאיהם. לזוג נולדו ארבע בנות: חנה (אימו של מיכאל), פנינה היפה הנשואה לאהרון "החתן" והממציא המדופלם, רחל, שבעלה נהרג במלחמת העצמאות ונעשתה ראש המשפחה, ובתיה שגלתה לאוסטרליה. שמו של הספר מרמז על מצבו הרפואי המיוחד של המספר, המרפס שלו לא נסגר מעולם כפי שצריך להיות במצב תקין אצל תינוק עד גיל שנה, ומקנה לו כוחות נבואיים.

המספר, מיכאל, יליד 1947, הוא בנם של "חנה יופה, מיסיונרית תוקפנית, לא־נסבלת, של בריאות ושל צמחונות, ולאבי, מרדכי יופה, מדריך לגידול הדרים, שאיבד את ידו בפעולה של הפלמ"ח, ובגד באמי על ימין ועל שמאל, אם יאפשר לתאר כך בגידות של גידם" (עמוד 14). אביו של מיכאל גילה לאחר נישואיו שאשתו, חנה, היא אישה קשה ומרירה. "הדבר הוא ככה, מיכאל,– זוג שיש בו אחד שכל הזמן מבקש ואחד שכל הזמן נענה, זה טוב מאוד. זוג שבו אחד כל הזמן מבקש ואחד כל הזמן מסרב, זה גם בסדר. אבל זוג שבו אחד מבקש והשני שוקל אם להיענות – זה רע. אפילו רע מאוד" (עמוד 277), הסביר לבנו ויצא לרעות בשדות זרים, עד נפח את נשמתו במיטת אחת מהן. לבנו נהג לומר שנשים הן "דבר נהדר, גאוני, נפלא, ההמצאה הגדולה ביותר של אלוהים" (עמוד 135).אבל, אמר לבנו, "אבל הן לא כמונו, מיכאל, הן המצאה מאוד לא פשוטה" (עמוד 135). אין גבר שיקרא זאת ולא יבין למה התכוון המשורר. הבן היה קרוב לאביו שנתן לו לאורך חייב עצות מועילות לרוב, בין שנגע הדבר לנשים, מאכלים ואפילו בעת שהתגייס לצבא. אביו חשש מהליכת בנו האסמטי לשירות קרבי. "ואז גם אמר לי: "אם יש לך מטרה, תלך רק עליה, ובכל הכוח, וכולך רק אצבע והדק, עין וכוונות." וכשהבטתי בו בהפתעה, אמר: לגמור עם זה מהר ולשוב להיות בן־אדם." לראשונה חשתי בו אז את העוצמה ואת האכזריות שיש בו, מלבד החן וההומור והכאב" (עמוד 444).

חנה, אמו הפכה לכוהנת ומטיפה לצמחונות ואורח חיים סגפני ובריא. באחד הפרקים הירש הכנר סיפר לה כי בעיירה בה גדל במזרח אירופה "היו שני אחים תאומים. לא יופאים, לפעמים נולדים תאומים גם במשפחות אחרות. אחד, אפרים קראו לו, עישן ארבעים סיגריות ביום, כל יום לפנות ערב היה אוכל כיכר לחם – לבן, כמובן – בחמאה ובנקניק, ובשביל שלא ייתפס לו הלב בשומן שתה חצי ליטר יי"ש, וכשגמר לאכול הלך – תסלחי לי – לזונה. אבל מי כמוך יודעת? הזנחה כזאת... בסוף מגיע הזמן לשלם... ובאמת, כשהאפרים הזה היה בן מאה וחמש נסע להיות שופט בתחרות של בירה, ובדרך ירדה הרכבת מהפסים והוא נהרג ומת. אבל אחיו התאום, שאף פעם לא עישן, ואף פעם לא שתה, ולא נגע בבש, לא בבשר שבצלחת ולא בבשר, סליחה־בקשה, של אשה, בגיל ארבעה חודשים מת מדלקת ריאות" (עמוד 411). מה רצית לומר בזה, הטיחה בו חנה. "זה אומר שצמחונות זה טוב מאוד בשביל המעיים, אבל בני־אדם יש להם לא רק קישקעס. יש להם גם שכל ולב, ועוד כמה איברים יש להם, ויש להם גם בעל ואשה ילדים ועבודה, ויש להם חשק וזכרון ויצר־הטוב ויצר־הרע – ובשביל כל אלה צריך לפעמים איזה בשר־חתיכה, ובעיקר, חנה, צריך להירגע" (עמוד 411). 

כאמור, מיכאל ובן דודו גבריאל, בנה של פנינה, שירתו יחד בצבא ביחידה מובחרת ומאז הם צמד חמד. "אני וגבריאל התגייסנו יחד ושירתנו ביחידה אחת. אני עזרתי לו בקריאת מפה ושינון צירים, והוא הדף אותי במעלה ההר ונשא גם את המא"ג וגם את ארגזי הפעולה" (עמוד 260). השניים שירתו ביחידה מובחרת ולחמו ברמת הגולן במלחמת ששת הימים. ניכר בו בשלו, יוצא סיירת גולני, כי הוא בקי בפרטים "דרך הרגליים". כך למשל, כשתיאר כיצד נתקל הכוח שבו מיכאל באויב: "והשאר, ואני בתוכם, עם העצבים המהירים, המקצועיים, התאוותנים של הבחרות – התחלנו לירות כמטורפים" (עמוד 445). התוצאות היו קשות.

הדברים השתנו, סיפר מיכאל, "הכפר נעשה עיר, ועל אף הגעגועים הטבעיים ל"ימים־ההם" – "כולם הכירו את כולם ולא נעלו דלתות והייתה עזרה הדדית", כך שב החתן ומתרפק על סיפרי הזיכרונות, וכולנו שבים ומחייכים – עליי להודות שכעיר הוא טוב משהיה. אפופה, שהשנים עשוהו קטן כתינוק וצונן כגווייה, שוכב באינקובטור הישן של בן־דודי גבריאל. וגבריאל עצמו, שאת חייו התחיל כפג, נעשה מגודל וחסון, ועתה הוא יושב על הדשא עם הירש לנדאו הכנר ועם "צוות־הנאהבים", חבריו מן הימים ששירתנו כולנו יחד באותה יחידה בצבא" (עמוד 23). ומיכאל, שנשוי לאלונה היפה בכלל חולם על אניה, אהובתו מילדות, מורתו שהיתה למאהבת שלו, משחק עם הזיכרון משחק של חתול ועכבר. במשפחת יופה, סיפר, הכל הפוך. "כל השנה אנחנו מצליחים ללכת בחרבה, אבל בליל־הסדר אנחנו מתכסים/מוצפים/צוללים בים־סוף השב ונסגר של הזיכרונות. אפילו היופאים שזכרו לשפוך זרע או לדמם או להיניק לפני ההתכנסות סביב שולחן־הסדר, לא מצליחים להתחמק מן המים האדירים, הרבים, היכסיומו הזה מן התורה, והמשפחה נראית לי אז כמו המילואימניקים של היחידה, שפעם בשנה הם נפגשים לקומזיץ בבסיס, מעלים אש וזיכרונות: איך זרקנו רימון־הדף לתוך המחראה בדיוק כשהרס"פ התיישב שם, ואיך הצוות של גדי דפק את הקומנדו הסורי כולו" (עמוד 377).

הסיפור, נע ונד בציר הזמן, כאשר לעיתים מתאר המספר מעשה שהיה בעבר ולעיתים מתאר את שאירע לאחרונה, וסובב סביב ציר מרכזי אחד והוא סיפור אהבתם של מיכאל ואניה. אהבה עזה, אסורה ובלתי אפשרית. הספר כתוב בצורה קולחת, מתובל בהומור הדק ושנון המיוחד לשלו, עם עברית שאין כמותה. אמנם הספר אינו מתרומם לרמת יצירותיו הגדולות "רומן רוסי" ו"יונה ונער", אך עדיין מדובר בספר נדר שתענוג לקרוא.

לפני שנה•
★★★★★
•פרל
פונטנלה

פונטנלה

מאיר שלו

פונטנלה הוא האחרון בשבעת הרומנים של שלו שקראתי. רומן רוסי גרם לגלים גבוהים בביצה הספרותית שלנו, אחריו באו כימים אחדים ועשו, המשיכו בגלים, ולפתע, אך לא במפתיע, בביתו במדבר ופונטנלה זכו לפחות תשומת לב ואהדה. עברה תקופה וקיבלנו את יונה ונער המרגש ואת שתיים דובים, סוג של מופת.
אל בביתו במדבר חזרתי כשמאיר שלו קידם את ספרו גינת בר. ספר נהדר בביתו במדבר. החלטתי להמשיך בתנופה עם פונטנלה הזנוח ו... הפתעה, שוב סוג של מופת.
כשבאים לסקר ספרים של שלו נמצאים בבעיה. העברית של שלו מהממת, רהוטה, מדוייקת. אי אפשר לעקוף אותו לא משמאל, לא מימין ולא בשום צורה אחרת. הוא סוג של כותב-על. שלו כותב על מה שהוא יודע ויש הרואים בזה עוד מאותו דבר. עולמם צר כנמלה. שלו הוא בדיוק מסוג הכותבים שגם על נמלה יש הרבה מה לומר וזה מחכים, משעשע, מרתק.
מה זה פונטנלה? טוב ששאלתם. זה מַרְפֵּס. ומה זה מרפס? כל מי שרגיל להסניף תינוקות, יודע שיש חלק בראש, מעל המצח, שם יש חלק כזה בעצמות שטרם נסגר. העצמות שם מתאחות בגיל שנתיים בערך. אצל מיכאל יופֶה, המספר, זה לא התאחה והוא נשאר עם פונטנלתו פתוחה ורגישה לעולם. לכן הוא, לדבריו, השפוי במשפחת יופה, זה הראוי לספר את סיפורם, זה היודע לנבא מראש מותם הקרוב של אהוביו.
מיכאל יופה מספר את סיפור "חצר יופה". החצר התחילה עם דויד יופה, הר אדם מתולתל, הפוגש את מרים יופה, לא ממש קרובים "מהדם". הם נפגשים במרכז הארץ, הוא משכנע אותה לעלות על גבו, להקל עליה את ההליכה הארוכה ולהיות גבוהה ממנו, וכך הם יוצאים למסע צפונה. מוחו מוח ציפור והוא זוכה במה שיש לה לתת: כיוון, החלטה, אהבה, מרק רותח. היא עולה על גבו ומתחילה לכוון אותו עד שהם נוחתים במקום שהוא כנראה היום קריית טבעון. שם, בעמק השטוח, הם מקימים בית על הגבעה הצופה על כל הסביבה, במשך הזמן מרים תהפוך לאמומה ודויד לאפופה. מחנה בתם יוולד מיכאל, שיספר את סיפור החצר בו אין רגע דל ואין נפש אחת נורמלית.
הסיפור כולו אנקדוטלי. מיכאל טווה את סיפור החצר הגדולה על דמויותיה הביזאריות, מכניס מכל טוב למרקחת וזו משעשעת, מאלפת, מתפתחת למרות דמויותיה המסרבות להיכנס לאיזשהו שטנץ מוכר.
אפופה הוא ראש החצר, על פיו יישק דבר, אינטלקטואל גדול הוא לא וכשהוא חוזר משדותיו, הוא מצפה למרק רותח, בו אף הכפות תימסנה. גם הפירה עם תלולית הבצל חייב להיות מדויק. כשהוא לא מתנהג כמו שאמומה מצפה, זה המקום לנקום בו עם מרק לוהט, אך לא רותח. שניים מנכדיו הם מיכאל וגבריאל. גבריאל הוא הנכד האהוב, הומו המביא את צוות הנאהבים לגור בחצר, בוויגום. אחת מבנות אפופה תברח לאוסטרליה עם גרמני מהיטלר יוגן, אביו של מיכאל בוגד באמו עם שכנה בכפר הסמוך, המכונה רוצחת ע"י אמו. אביו בס"כ רוצה לאכול בשר ולחוש בשר, דברים שחנה, אמו של מיכאל, צמחונית אדוקה, מונעת ממנו. אחת מבנותיו של מיכאל בעלת פאב בתל אביב והבן גאון מחשבים. אלא שכל הפרטים האלה נמסים אל מול העברית המדהימה, המטפורות שומטות הלסת, חדות האבחנה והשעשוע הנודף מכל דף. בחצר יופה אוהבים את החיים, אוהבים לאכול, אוהבים את אהבת הבשרים ולא ממש חשוב מי עם מי, אפילו זה גבריאל עם צוות הנאהבים, אביו של מיכאל עם הרוצחת או אהבתה של בתיה לגרמני, אהבתו של מיכאל אל אניה, זו שהצילה אותו בגיל חמש משריפה, מאז היא אמו השניה, זו המאכילה אותו מאכלים טעימים, עושה לו קרחת ומלמדת אותו על אהבה. אז מה אם בעלה מנהל בית הספר בו לומד מיכאל הילד?
בקריאה בספר מתמוגגים מכל פסקה. אין דבר מיותר, אין אמירה סרת טעם, יש עברית מהוללת ומדוייקת. דווקא ספר נחבא אל הכלים כמו פונטנלה יעניק שעות רבות של נחת. אין מי שכותב כך בישראל.
סוג של מופת, כבר אמרתי?

לפני 8 שנים•
★★★★★
•מורי
פונטנלה

פונטנלה

מאיר שלו

איזה ספר נהדר. קורותיה של משפחת חלוצים אחת שהתישבה בעמק יזרעאל, לא סיפורים גדולים, לא מאורעות כבירים, אבל מאיר שלו המצויין מצליח להכיר לנו את המשפחה על כל מוזרויותיה, לפני ולפנים וטווה קורים ופורם אותם עד שכל הסיפורים מתחברים והכל בהומור ובנחמדות.

כל הסיפורים המשפחתיים נרקמים ומתקיימים בחצר יופה, משהו כמו חווה מגודרת היטב, שמסביבה מתישבים עוד איכרים עד שנוצרת שם עיר וחצר יופה מבוצרת כמבצר במרכזה, מי שרואה זאת בברור זה החיוואי שדואה מלמעלה מחפש לו נחש או עכבר למאכל. החיוואי לא בעל החיים היחיד המשתתף כסיפור, ישנו החמור הנבון, הכלב בלי השם ועוד ועוד.

הספר כולו שדות שבעמק עם ריח הזבל ניחוח חציר וגם ריחות יערה ופרחי הדר, ושזורים בו זכרונות כפי שמופיעים בראשו של מיכאל שהוא המספר, והזיכרון הראשון הוא מאז היה בן חמש וכולל גם סיפורים מימים קדומים, שסופרו לו ושעברו מפה לאוזן בתוך המשפחה המורחבת והקורא לא יודע מה אמת ומה מיתוס, וטוב שכך.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•אלזה
פונטנלה

פונטנלה

מאיר שלו

מהם סימני הזיהוי של משפחת יופה?
הם אוכלים את המרק שלהם חם-רותח, פירה ודג מלוחים שיודעים לשחות
הם חותכים את כיכר הלחם ביד אחת, כשהיד השנייה מחבקת את הכיכר אל החזה
הם מדברים בשפה האופיינית שלהם, משופעת בביטויים שהושרשו בה דוגמת "הלך הפירה, אבל הצלנו את השמשה", "להבא אבקש לימון" ו"את זוכרת יהודית..."
הם משפחה מלוכדת ובעיקר מטורללת ברמות קשות.

קראתי עד כה ארבעה ספרים של מאיר שלו (לא כולל ספרי הילדים): את "יונה ונער" חיבבתי מאוד, "הדבר היה ככה" היה נחמד ואת ה"רומן רוסי" סיימתי בדם יזע ודמעות, בעיקר כי רציתי לבדוק על מה כל המהומה.
ב"פונטנלה" קרה הדבר. התאהבתי, אמנם לא ממבט ראשון, אך התאהבות שלמה ומושלמת. כבר שבוע וחצי שאני לא מפסיקה לחלום על הספר ורואה נגד עיני את כל פסיפס הדמויות המוזרות והנפלאות. לדעתי, ההתאהבות נובעת מהעובדה, כי ככל הנראה אני נצר לשושלת היופה.

ההוכחה?

אמנם מעולם לא גרנו בעמק יזרעאל והצמחים היחידים שגידלנו, נבלו להם בתוך האדניות, אך גם אני אוכלת מרק חם-רותח וחולה על פירה ודגמלוח. שנים גם חתכתי לחם בצורה דומה לזו שלהם, עד שחטפתי צעקות מההורים. גם סבא שלי בדומה לאפופה (דויד יופה) היה ענק עם כוונות טובות ושכל של ציפור, שחילק את העולם לנכון ולא נכון, לשחור ולבן, למשפחה ולאויבים. גם לנו היה מקרה של בת שברחה עם אהוב מהדת הלא נכונה כמו בתיה, בתו האהובה של דויד יופה. גם לנו יש חתן שיודע לתקן כל דבר ומוזעק לפתור כל בעיה מכאנית או חשמלית. גם לנו יש דודה, בדומה לחנה יופה, מרצה לנו בכל ארוחה על מזון בריאות ולא שוכחת להזכיר שערבוב חלבונים ופחמימות הוא רעל מסוכן. אפשר להמשיך עוד ועוד. אז אם כתבו ספר על המשפחה שלי, איך אוכל שלא להתאהב.

מאיר שלו, כהרגלו כותב בשפה יפיפייה ושולט בה כלהטוטן. הקריאה קולחת ומלאת חוש הומור, הדמויות צבעוניות, עם נגיעה של פנטזיה. הספר נכתב מנקודת מבט של מיכאל יופה, נכדם של דויד ומרים יופה, מראשוני המתיישבים בכפר דמייני בעמק יזרעאל. מיכאל, בן ה- 55, המכונה פונטנלה על שם המרפס שלא נסגר בראשו, כותב את זיכרונותיו כשהוא בטוח שהוא היופה היחיד הנורמאלי במשפחה (והוא לא!)

ככל שאני ממשיכה לחשוב על הספר, נדמה לי שחצר-יופה הוא הראי של החברה הישראלית. בדומה לעם ישראל, גם משפחת יופה חושבים שהם העם הנבחר וטובים יותר משאר העמים/המשפחות שבכפר, אך בתוך המשפחה שולטת הגזענות (יופה מהרצליה שווים פחות מאלה של העמק, אך יותר מהיופה מנתניה וכו'). בדומה ליהדות, על מנת להצטרף למשפחת יופה, צריך לעבור גיור להלכה ושבעה מדורי גיהינום. גם אם נובע מכוונות טובות, תגובתו של ראש המשפחה, אלימה לעיתים וכוחנית כתוצאה מהמוח של ציפור, בדומה למנהיגי ישראל בעבר ובעיקר בהווה. לעומת זאת בדומה לאנשים הפשוטים, גם השוכנים בחצר יופה ניחנו ברגישות רבה (מיכאל), אהבה (מרים, הירש, גבריאל, בתיה), חוכמת חיים (רחל), עקרונות מוצקים (חנה), שמחת חיים (מרדכי, איילת), יצירתיות ונאמנות (אהרון החתן). בדומה לעם ישראל שמתלכד בזמני אסון, כך גם משפחת יופה מתלכדת סביב הלוויות וימי אבל.

בשורה תחתונה, למרות שניסו לשכנע אותי שזה הספר הפחות מוצלח מספריו של מאיר שלו, כמו באהבה אטמתי את אוזניי ואני ממליצה בחום לקרוא את הספר הנפלא הזה.

ציטוט נבחר:
"נולדתי בקיץ 1947 לאמי, חנה יופה, מיסיונרית תוקפנית, לא־נסבלת, של בריאות ושל צמחונות, ולאבי, מרדכי יופה, מדריך לגידול הדרים, שאיבד את ידו בפעולה של הפלמ"ח, ובגד באמי על ימין ועל שמאל, אם אפשר לתאר כך בגידות של גידם. פעם, ברגע נדיר של העזה, שאלתי אותה מדוע התחתנה אתו, ואמא, ברגע נדיר של חיבה, חייכה: 'כי גם לו קראו יופה, אז לא הייתי צריכה להחליף שם משפחה.'"

לפני 15 שנים•
★★★★★
•נתי ק.
פונטנלה

פונטנלה

מאיר שלו

עם מאיר שלו קרה אצלי משהו משונה. כבר לפני שנים הערכתי אותו מאוד כעיתונאי נפלא (כשעוד עבד בעיתונות) אבל דווקא כסופר חשבתי איכשהו שהוא איננו מדבר אלי... בסופו של דבר, באופן מוזר למדי, כשהתחלתי לקרוא את ספריו, התפעלתי מהם! קראתי בתחילה משום-מה, את ספריו החדשים יותר ודווקא בשנים האחרונות, אני קורא את הספרים היותר ישנים שלו. כי היום אני חושב ששלו הוא סופר ברוך-כישרונות וידע! והוא לא רק עיתונאי טוב אלא בהחלט סופר טוב. בדומה ל"רומן רוסי" שאותו סקרתי כאן לפני זמן מה, יש לשלו בספרו זה "פונטנלה", "אב- טיפוס" ו"מודל לחיקוי" והוא כמובן, "מאה שנים של בדידות" ההוא של גרסיה מארקס הנפלא... גם שם וגם בשני הרומנים הללו, יש עיירה מיתולוגית שבמקרה הישראלי הופכת להיות "כפר מיתולוגי", בתיאורים מלאי דמיון ופנטזיה! אלא שבמקרה של "פונטנלה" הדגש הוא יותר על משפחה רב-דורית מאוד מסוימת, שהמספר שהוא אחד מבניה – הוא מספר עליה בגוף ראשון, החל מהסבא והסבתא ממייסדיי הכפר, בנותיהם והצאצאים שישנם או אינם על אהבותיהם וסטיותיהם המפתיעות והארוטיות מכל הסוגים...
בתיאורים כאמור יש המון פנטזיה! החל מהפונטנלה עצמה. הפונטנלה כידוע היא "מרפס" בעברית והוא באנטומיה מקום קטן ורך למגע בגולגולת התינוק. ובכן אותה פונטנלה של המספר בעלילה, היא ייחודית בכך שהיא "נשארה פתוחה" והמספר טוען שיש לה יכולות על-טיבעיות של מין חוש שישי שרואה נכונה וגם יכולת נבואית... ואכן בשרשרת הסיפורים והתהפוכות הפנטסטיות שעוברות הדמויות היא משמשת לו כלי-עזר חשוב...
ובכלל הספר מלא בפנטזיות של אנשים שמשנים את צורתם הפיזית; למשל מ אדם שהוא ענק רב-ממדים עם כוחות-על ליצור קטן וחלש (או להפך...) לשונו של שלו מלאה הומור! וכך יש לנו פה שילוב מרתק של הומור, פנטזיה ומציאות היסטורית שמתרחשת ברובה עוד בזמן המנדט הבריטי ושכוללת גם שימוש בשמות אמיתיים שאכן קיימים והיו קיימים בעמק יזרעאל! למשל; "ולדהיים" (שנקראת היום "אלוני אבא") קריית עמל, תחנת הרכבת של "תל שמאם" ועוד ועוד... רק שם אחד הוא דווקא איננו מזכיר בכלל! והוא "נהלל" אותו מושב מפורסם שיש לו חלק חשוב בהיסטוריה ההתיישבותית של ארץ ישראל. ואין זה במקרה - שלו הרי נולד וגדל בנהלל והיא הרי זו המשמשת השראה לכל העלילה! אבל בין נהלל שבמציאות לבין אותה פנטזיה על כפר קטן שהפך לעיר שמתואר בספר, כמעט שאין קשר... וממילא כאמור הדגש בספר הזה הוא אנשי אותה משפחה שמתוארים בה באורח אגדתי, של מעין סיפורים מלאי פנטזיה של מיתולוגיה משפחתית... בקיצור, אני כנראה מאוד סובייקטיבי, אבל אני מאוד אוהב לקרוא את שלו ונהניתי לקרוא את סיפרו הישן הזה, לא פחות מספריו האחרים שאותם אהבתי.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•סדן
פונטנלה

פונטנלה

מאיר שלו

ספר נפלא מאת מאיר שלו שעוסק בזיכרון, ובחיים שנשלטים על־ידו. לאורך חמש מאות עמודים של כתיבה מבריקה שב וצץ לו הזיכרון על שלל סוגיו ומוזרויותיו: בתור מיתולוגיה משפחתית ענפה, או בהיפוכו כנבואה, ואפילו בתור הדם שזורם בעורקיהם של היופאים, משפחה עמק־יזרעאלית שהזיכרון הוא הדבק שמאחד אותה, כמו גם אוסף פצעיה שכבר לא יגלידו. המספר, מיכאל יופה, מחטט בהם בכפייתיות ראויה לציון, לא מרחם על אף אחד מבני המשפחה (או על עצמו), עד שהספר מרגיש כמו כתב אישום שהזדווג עם מכתב אהבה ויצא להם ילד בשם פונטנלה.
פונטנלה היא, אגב, חור בגולגולת. אבל בסיפור היא גם אנטנה נבואית, כינוי סודי, ולא פחות חשוב, סוג של אמצעי לסיפוק אירוטי. בקיצור: כל הדקויות, הפרטים הקטנים, התנודות הזעירות והרסיסים הנבואיים שמזמזמים באוויר, גודשים את הספר הזה בפרט ואת כתביו של מאיר שלו בכלל. אם כבר קראתם מאיר שלו אחד אתם בטח יודעים. המון תשומת לב, המון אהבה, ובעיקר המון כתיבה שנוגעת במקומות הרכים.
מיותר לציין שההומור יוצא מן הכלל.
מומלץ לקרוא בלגימות ארוכות, ולא בשעות הצהריים - ספרים כ"פונטנלה" לא קוראים בצהריים, שלא נירדם.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•פְּסֶבְדוֹן
פונטנלה

פונטנלה

מאיר שלו

אז הנה לנו סיפור על משפחה- סבא, קשוח ומשוגע. סבתא, חמה ואוהבת. ארבע בנות מטורפות. שני נכדים. ושני נינים, חסרי תועלת.

זה כיף לקרוא סיפור על משפחה, בטח אם יש בו קצת נוף וקצת טמפלרים ברקע- אבל בואו נאמר את זה בכנות-
זה הרבה יותר מזה!
זהו אוסף של מוזרויות אנושיות שעוד לא פגשנו, של סיטואציות מרתקות, של משחקי מילים מעוררי התפעלות, של פרקים קטנים בהסטוריה ארצישראלית, של שמות חיבה משונים הנהגים כלאחר יד,של הגזמות קלות, חסרות בושה.

זה הספר הראשון של מאיר שלו שאי פעם פתחתי- ואני מוכרחה לחלוק את זה איתכם- האיש גאון,כתיבתו מעשה קסמים.היה טוב.

לפני 14 שנים•המילה הכתובה
דירוג
5.0
לפני 10 שנים

“ספר נחמד על משפחה מטורללת, עם דמויות הזויות, שפה מיוחדת, תיאורים נהדרים של החי והצומח. מאיר שלו בשי”

23/40
ביקורות על פונטנלה
הבאה
תמר
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 15 שנים

“אני אתן למאיר קרדיט על זה: הוא קליל, והוא משתמש במוטיבים חוזרים בצורה חמודה מאד. חוץ מזה הוא ממש לא”