לפני כמה שנים, במסגרת התנדבות, לימדתי לבגרות חמש נערות אתיופיות, כולן עולות חדשות, בין חצי שנה לשנה בארץ. בשבילי זו הייתה הפעם הראשונה שיצא לי להכיר מקרוב עולים מאתיופיה, וזו הייתה חוויה יוצאת דופן. אומנם באתי כדי ללמד את הבנות מקצועות לבגרות, אבל במקביל הן לימדו אותי על החיים באתיופיה, המנהגים, ההבדלים שבין האזורים השונים והמעמדות השונים ואפילו כמה מילים. הרבה פעמים הן סיפרו לי על הקשיים שמלווים אותן בחייהן החדשים בישראל ועל הספק געגוע ספק לא, לארץ מולדתן. בשלב כלשהו השיעורים פחות ופחות עסקו בהכנה לבגרות ויותר בחייהן האישיים. הבנתי שלמרות שמהרבה בחינות הן היו תמימות מאוד, הן מהר מאוד ויתרו על הסיכוי להשתלב בחברה הישראלית. וכך, מידי שבוע ניסיתי להפיח בהן תקווה ולהראות להן שעם הרבה רצון אפשר להצליח. האמת? הייתי מאוד סקפטית לגבי שטיפות המוח שעשיתי להן, אבל קיוויתי שאיפשהו אחרי שנה אולי משהו יכנס למישהי לראש... לימים, פגשתי שתיים מהן והסתבר לי שבזכותי (!) הן לא ויתרו והשלימו לתעודת בגרות מלאה בתקווה להמשיך וללמוד קורס מקצועי כלשהו. לא הייתה מאושרת ממני :)
לאורך כל הקריאה בספר לא יכולתי שלא להיזכר בחמשת הבנות הללו, והסיפור הזה נגע לליבי יותר ממה שחשבתי, כנראה בגללן... אני ממליצה לכל אחד לקרוא את הספר הזה. רובנו לא מכירים את החברה האתיופית, שהיא חלק מהחברה הישראלית, וזו לדעתי הזדמנות להציץ ולהכיר קצת יותר מקרוב את סיפור עלייתה, ואולי גם להיות יותר סובלניים כלפיה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
