“את הספר הזה קוראים בלגימה אחת!
ממני הוא מקבל BIG LIKE!

רומן היסטורי מקסים, כתוב בשפה פשוטה, צנועה, ורגישה עם לא מעט הומור וכל זה דרך עיניו של אוריה בן ה-11.

אימו של אוריה (חיה) נפטרה בשנת צהריים, מוריד שהחליט יום אחד להתפוצץ ב-16.12, בדיוק ארבעה ימים לפני יום ההולדת של אוריה, וכל זה קרה דווקא ביום שכל עם ישראל ישב מול מסכי הטלביזיה, וצפה במשפטו של "איוון האיום".

הסב-זלמן, נפטר שנתיים לאחר מכן מהתקף לב, יומיים לפני יום ההולדת האחד עשרה של אוריה. ושוב אי אפשר היה לחגוג לאוריה יום הולדת.

אביגיל וזלמן (הסבתא והסב של אוריה) התגוררו בירושלים והם היו סבתא וסבא של ימי שישי בערב. כלומר יחסים של מפגש שבועי. מוכר נכון?

החברים הטובים של יואל (האב של אוריה) היו: מכונות צילום, מדפסות וסיגריה תקועה דרך קבע בפיו. יחסי האב והבן "תפסו מרחק" במיוחד לאחר מות האם. אוריה אפילו לא קרא לאביו "אבא" אלא בשמו הפרטי: "יואל" שהדגיש עד כמה יחסי אב ובן מרוחקים הם. באחד הימים עקב אירוע מסויים, אוריה כועס על אביו עד כדי כך שהוא מחליט להתגורר אצל סבא וסבתא.

במהלך השבעה של סבא זלמן, אוריה מגלה בתוך קופסת קרטון נעלים מאובק וערמת תמונות ישנות שצולמו בשחור לבן דף, ועליו היה כתוב:
"מעל גלים אהבתיך, יפתי
ואין מצולות ים עמוקות מלבי
לרגעים אראה פניך, לרגעים אאבדם
אך קולך הוא חיי, מעולם לא נדם".

אוריה מתעקש לשמוע את הסיפור מסבתא אביגיל, וסבתא אביגיל פותחת את סגור ליבה ומספרת לנכדה את סיפור "הדף" שאוריה גילה בקופסת הנעלים...

כאן מתחיל המסע שלי לסיפור הזה...
סבתא אביגיל גדלה עם אביה. האם נפטרה על מיטת היולדת....ואת המכתב הזה כתב חיים ברגמן. מי זה חיים ברגמן?
כתוב בספר אם תקראו תדעו...

הסיפור המקסים הזה נוטל את הקורא למסע היסטורי טרום הקמת המדינה: תנועת החלוץ, הישוב העברי בתקופת השלטון המנדטורי, הקשיים, סיפורם של האטלנטיק, פטריה, מילוס, פאסיפיק, מחלות, המעצרים, כלא עכו, השבת השחורה, ההגנה, הלחי ועוד.

תוך כדי המסע המרתק הזה איתי לב מתייחס למערכות יחסים בין הורים לילדים, בין בני זוג, חברים, שכנים, בדידות, הרגלים, שקרים, סודות ועוד.

איתי לב כותב בחוש הומור כיפי... ציטוט עמוד 93: "שתיתי קצת מהמים של סבתא, ואז פתאום שאלתי את עצמי מי הגיבור בחיים שלי-אמא? אולי באמת ובתנאי שהיא היתה מתעוררת מאותה שנת צהריים... אולי סבא זלמן? אם הוא היה מדבר איתי ממש ולא כאילו מילה או שתיים בטעות. אולי יואל? אולי אם הייתי נייר 4A תקוע. אולי סבתא אביגיל? אם היתה מספרת לכל החברים שלה באונייה על החיים ועומדת על כך שיקבלו אותו אליה. אני? רק לפעמים וגם בתנאי שעצמתי את העיניים והתאמצתי נורא להפעיל את הדמיון. פתאום נהיה לי ברור דבר אחד-החיים שלי הוא עדיין סתמיים. בלי שום מעשה שבגללו באמת אהיה ראוי לתואר הכבוד "גיבור".

אהבתי את חוכמתה של סבתא אביגיל ציטוט עמוד 143: "אלה אנציקלופדיות. אנחנו את השכל שלנו אספנו מן הרחוב. כמו קבצנים שמושיטים את הכובע שלהם, ובתוכו מניחים האנשים מטבע או שטר. כך סבא שלך ואני היינו. הכובע היה מוחנו. כל אדם אשר פגשנו בימי חיינו וכל מאורע אשר נקרא בדרכנו השאיר בתוכו משהו."

ציטוט עמוד 208: "... כנראה נשברה מפרקתה. אך אני יודעת כי לא המפרקת היא שנשברה, כי אם הלב. ספוג הוא. כל דבר סופח אליו. אם אדם מת משיברון לב, אין זה אומר כי מצער רגעי ופתאומי שניחת עליו מת האיש, אלא מן המכות אשר באו עליו כל השנים. אם לא נדע לשכוח מהן ולהשאירן מאחור, הן כגוש סרטני יאכלו אותנו מבפנים. אלוהים העניק לנו את הזיכרון כידי שנזכור לשכוח-ואת השכחה כדי שנשכח לזכור. לבי כלבה של שכנתי גאולה. אני ידעתי כי לא יעמוד בזיכרונות לא יוכל למחשבות".

ציטוט עמוד 209: "אני יודעת כי אובדן מעיד על טוב שהיה, ובטוב הזה צריך להיאחז - ולא בחסרונו". (איזה משפט חכם ונכון!)

למרות ההבדלים בין סבא זלמן, סבתא אביגיל ואבא יואל לכולם היה משהו אחד משותף...

הסוף של הסיפור היה מפתיע ואת העמודים האחרונים סיימתי בעיניים בורקות ונוצצות. ספר נפלא, מקסים, קולח, הדמויות בנויות נהדר. אני לגמתי אותו בשקיקה. ממליצה בחום. אל תפספסו את פיסת ההיסטוריה הזו שצברה הרבה גרגירי אבק, שכדאי מידי פעם לנער לזכור ולהזכיר מאין באנו ולמה אנחנו כאן.

תודה לאיתי לב ואני מקווה שנמשיך לראות עוד יצירות נפלאות מפרי עטו.

לי יניני”

“התחלתי את הספר לפני יומיים אבל עם כל הבלאגן וזה שאני בלימודים לוקח לי מיליון שנה לסיים את הספר.
הספר מאוד מותח מספר על הילד אוריה שאמו מתה כשהוא בן 10 ושנה אחרי מת סבו שהיה אביה, סבא זלמן. וכאן מתחילה העלילה כשהוא פותח קופסא שחשב שהייתה שייכת לסבא זלמן ובפועל היא של סבתא, סבתא אביגיל. הסבתא מספרת על איך נפגשו ומה קרה להם כשעלו לארץ.
הסיפור מתגלגל. הוא מסופר בזמן השיבעה על סבא זלמן. הוא מגלה מי היה סבא זלמן למה סבתא אביגיל הייתה איך שהייתה דברים שגילה על עצמו ועל על אמא שלו.

ובמיוחד הוא גילה את עברו דרך הסיפור של אביגיל. הרגשתי כמו שאני יושבת עם אוריה ואביגיל ושומעת את ההיסטוריה שלהם שבפועל היא היסטוריה של כל אחד מאיתנו, חלקם איבדו מפשחה באירופה חלקם הגיעו ממדינות אחרות שגם יש להם סיפור היסטורי שלפעמים הסבים והסבתות לא מעוניינים לספר כמו להיזכר בדברים הקשים שעברו.

אני מאוד ממליצה על הספר. הסופר כתב בצורה מאוד יפה וזורמת ודווקא לתקופה זו היא נותנת הרגשה למה אנחנו כאן וכמה שילמנו בחיי אדם על מנת להישאר ולהיות חופשיים. אז שוב ממולץ ביותר.”

“דרך ספרי ההיסטוריה ודרך עיניו של אוריה המקשיב לסבתו לומדים עוד על ההתחלה שלנו, על חבלי הלידה של מדינת ישראל, התעוזה הרצון השאיפה להגיע למדינה משלנו עם אבדות רבות וסיפורי גבורה.
סבו של אוריה נפטר ובמהלך השעה הוא מדרבן את סבתו לספר לו את סיפור הגעתם שלה ושל סבו לארץ ישראל מהגלות דרך הגלים לנמל חיפה ולמחנה המעצר בעתלית.
גבורה ונחישות, אהבה ושקרים מתערבבים יחד לעוד פיסה היסטורית משלנו.”

“ספר מעולה!!!!!!!!!
במקרה אספתי אותו מחנות ספרים במחיר מוזל מאוד.
ונדהמתי עד כמה הספר מרתק, מעניין ומלמד..
עד כה לא ידעתי כל כך פרטים על אניית המעפילים אטלנטיק ותלאותיה.
מדהים עד כמה הספר מפרט את התלאות בדרך מאוד מיוחדת.
עוד יותר מוזר לי שבהקדמה רשום שהספר אינו סיפור אמתי.
נו באמת?
כל מילה שם היא אמת לאמיתה, מלבד סיפור האהבה והדמויות.
אבל הרקע ההיסטורי אמתי מאוד ורשום בדפי ההיסטוריה של תולדות העפלה בשנת 1940
ישנם קטעים קצת ארוכים ומרוחים - אבל בסך הכל ספר מעולה.
מומלץ בחום.
אני רץ לקרוא את הספר השני של איתי לב.

אם הסופר קורא את הביקורת שלי - אז מגיע לו כבוד גדול על כתיבה מדהימה.
מקווה שהוא בדרך לכתוב עוד ספר (ורצוי עוד רומן היסטורי)
מגיע לו 10 כוכבים ולא רק 5 כוכבים”