הספר מספר על השחיקה של חיי הנישואין, על הפוזה למראית עין שהכול נהדר, על חוסר הסובלנות ואיבוד התקשורת בין בני זוג -
"יותר משעניין אותי לברר איך קרה שהקשר שלנו התקלף ממילים,
רציתי להבין איך זה ששמתי לב לכך רק אחרי שהשתיקה כבר התנחלה לה בבית,
כמו קרוב רחוק שאין לך ברירה אלא לארח אותו ולדאוג לצרכיו."

ופה מדובר במספר זוגות שרמת חייהם מעוררת קנאה , שהקשר ביניהם קרוב,
בכל חמישי בערב הגברים נפגשים לאכול ולשחק קלפים כמיטב המסורת,
והנשים מתבקשות לצאת לקולנוע, עד כי דבק בהן הכינוי "האלמנות של ימי חמישי".
כולם מתגוררים בשכונת פאר סגורה ומתוחמת.
"מי שמרים את מבטו לא רואה כבלים. לא כבלי חשמל, לא כבלי טלפון ולא כבלי טלוויזיה.
ברור ששלושת הדברים האלה קיימים פה, אלא שהם עוברים מתחת לפני השטח,
מוסתרים מעין רואה כדי להגן על לוס אלטוס ועל תושביה מפני זיהום חזותי.
הכבלים עוברים ליד הביוב והתעלה מוסתרים מתחת לפני השטח.
גם את דודי המים אסור לחשוף...." והתיאור ממשיך ממשיך וממשיך.......

הזוגות חוגגים ביחד מסיבות, אירועים וימי הולדת, ומזמינים רק זה את זה
"כי פשוט נורא מעצבן להזמין אנשים שונים כל כך אחד מהשני;
כולם מתחילים להתחלק לקבוצות ואף אחד לא מדבר עם אף אחד,
ואז התיק נופל עלייך, כי צריך לנדוד מחבורה לחבורה עד שכל הערב נהרס לך."

וכך כולם חיים 'באושר ועושר' עד שמתרחש אסון.
אבל כדי להגיע לקורותיו של אותו אסון, צריך לקרוא עוד המון הסברים ותיאורים
והדגשים על מנהגיו ותכונותיו של של כל גיבור במחזה.
אז כשהגעתי לשלושה עמודים מלאים המתארים את שיפוצו של גן השעשועים השכונתי,
פירוט מדוקדק ולא מתייאש....אני זאת שהתייאשתי, ובעמוד 61 את הספר סגרתי!

זהו...ממשיכה הלאה...לספר הבא!

האלמנות של ימי חמישי זה ספר על ארגנטינה אבל היו יכולים לספר את זה גם על כמה מקומות שיש פה. מסופר בספר על שכונה של עשירים שהם לא יודעים איך חיים האנשים הרגילים. הם החיים שלהם דבש ובכלל הם לא רואים אף אחד חוץ מעצמם. גם שהם עושים תרומות זה בלי בכלל שהם מבינים את המצב של האנשים שהם כאילו עוזרים להם.

הסיפור רשום מהפה של אחת שהיא נהייתה מתווכת דירות בשכונה הזאת. היא גרה שם אבל אין לה כל כך הרבה כסף אבל היא גם פחות מחזיקה מעצמה מהשאר שגרים שמה. והסיפור זה כמו סיפור מתח אבל זה גם בא להראות איך נראית מדינה שככה יש בתוכה הבדלים כאלה ומה זה עושה לבני אדם וגם אני חושב שהסופרת הזאת רוצה שיראו שבסוף גם אצל העשירים יש כל הבעיות שיש אצל כולם ואין להם מה להחזיק מעצמם שהם יותר טובים.

תחילתו וסופו של הספר מעניינים ומרתקים למדי, הבעייה היא מה שביניהם.
יום חמישי בספטמבר בתחילת המילניום. העולם טרם עיכל את קריסת מגדלי התאומים.
בתחתית בריכת שחייה פרטית בשכונה יוקרתית בארגנטינה- אלטוס דה לה קַסקַדה (פסגות המפל) נמצאות גופותיהם של שלושה גברים המתגוררים במקום. הם נמנים על חבורה הנפגשת אחת לשבוע למשחק קלפים מה שזיכה את רעיותיהם בכינוי 'האלמנות של ימי חמישי'.
וקרוב לסיום יתחיל להתבהר ה'איך ומדוע', פתרון התעלומה.
בין לבין- הרבה פחות מרתק.
החיים בשכונה לטוב ולרע מובאים לסירוגין בידי כמה מהדמויות המאכלסות אותה, הבולטת ביניהן היא וירחיניה- המתווכת היחידה. מעורה במתרחש, בשווי הבתים, מכירה היטב את שכניה ומתעדת זכרונות, רשמים ועסקים בפנקס אדום המעורר סקרנות בין התושבים. השכונה היא פרבר של בואנוס איירס. מבודדת, שמורה היטב והכניסה אליה מותנית בזיהוי. אפשר לראות בה את המקבילה של סביון או הרצליה פיתוח. זוג בולט הם תרסה ואלפרדו (אל טאנו) סקגליה ממוצא איטלקי בעלי הווילה המפוארת ביותר.
גם בשכונה מבוססת ויוקרתית יש סודות אפלים. אחד מהם נוגע לחואני, בנה הבעייתי בן העשרה של וירחיניה המתיידד עם בת השכנים רומינה. אישה מוכה, זוג יהודי המתקבל בקושי בגלל עיקרון מִכסָה כלפי זרים כדי לשמר צביון מקומי. מקרה יוצא דופן בו מתעקש גבר המגיע ללא רעייתו לרכוש בית באותו יום. את וירחיניה, מטבע הדברים, מעניינת העמלה שתגרוף.
ברקע פוליטיקה מקומית והיסטוריה כמו היפר אינפלציה מטורפת והצלחת שר הכלכלה להעביר את תוכנית 'אחד לאחד' שהשוותה את ערך הדולר לפסו (המטבע המקומי). יחס זלזול של הארגנטינאים לתושבי פרגוואי.
ה'בין לבין' הזה שהוא רוב הספר לא מצליח ממש לעורר עניין רב. חיים שגרתיים למדי של תושבי השכונה האמידה שחלקם מתאמצים לשרוד כלכלית וכמה מהם מדברים על מעבר לארצות הברית. מפגשים חברתיים ומשחקי גולף, תנועות חשודות בכרטיס האשראי של אלפרדו. חג המולד. פה ושם סכסוכים בין ובתוך משפחות. שגרה המופרת מדי פעם כששיאה הגופות בבריכה.
הנסיון להעביר את רוח האזור וביקורת דרך עיני ילידת ארגנטינה אינו מצליח להתרומם למשהו איכותי באמת למרות הכתיבה הטובה למדי. מרגיש די מדשדש בלי עלילה של ממש.
מועמד רציני ל'לא חייבים'.

איזה ספר! שפתיים יישק. בתחילה בום גדול, סערה מתרגשת, פרק ראשון של ספר מתח. אלא שבפרק השני זונחת הסופרת הנהדרת את התעלומה, אוספת את כפות ידינו בכף ידה ופוסעת איתנו בשביליו הירוקים והפורחים של הקאנטרי.
בתוך מובלעת של 2000 דונם בבואנוס איירס, מוקפים בחומה בלתי עבירה, מצלמות ואנשי אבטחה, חיים להם העשירים של ארגנטינה בעולם המתנהל על פי חוקים אחרים. חוקי האצולה הכלכלית. הם יפים ובהירים (הילדה השחרחורת היחידה בים השטניות היא מאומצת) הם קתולים ברובם, חוץ מכמה יהודים, שכספם מקנה להם עדיפות מעמדית נסבלת. יש להם מגרשי גולף וטניס, בית ספר דובר אנגלית, המון משרתים נחותים ונשים משועממות ומנותחות, שכמו נגזרו מהסדרה עקרות בית נואשות.
הם המשטרה ובית המשפט, הוועדות והענישה, הכביסה המלוכלכת מתכבסת בתוך החומות.
בניגוד לפרק הפתיחה שרועם בקרשצ'נדו אדיר, שאר הפרקים מוליכים אותנו בעדינות אל הצרות שמתחת לשטיח. בעיות כלכליות, מובטלים, מפוטרים שמעמידים פני מועסקים, נשים המכסות על חיי שיעמום ובטלה, עקרות, בגידות, שתיינות והתעללות. הספר כולו משרטט ביד עדינה את חיי היומיום של תושבי השכונה, נוגע ברגעים מיוחדים שבחיי גיבוריה, עד שאנחנו מתוודעים אל סודותיהם הכמוסים.

בניגוד לכתוב בכותרת, האלמנות אינו ספר מתח ובוודאי שלא ספר אימה. יש בו תעלומה, אבל היא בעצם סופו של הסיפור ולא תחילתו.
הסופרת המוכשרת מתארת לנו מאורעות טריוויאלים, רגעים של אמת צובטת ותובנות פסיכולוגיות יוצאות מן הכלל.

ספר אירוני כתוב נפלא

תחשבו על כפר שמריהו, סביון שכונת יוקרה סגורה ביפו
ותראו את הספר.
אם החשק שלכם לגור שם לא יצא, הרי אתם ראויים למקום ההוא.
הספר כתוב בעידון אירוני וחכם.
כמו צייר שמוסיף כל פעם משיכת מכחול עד שהתמונה הכוללת נראית, כך הכתיבה של הסופרת.
פרק אחר פרק מתגלה רובד נוסף של אורח חיים "אחר",
קצת ריקני, הרבה מסכות, והסתרה של בעיות ומהות אמיתיים.
בספר יש גם נקודת יחוס, שני ילדים חואני ורמונה, לא מהפכניים אבל מאירים את הפסדה באור אחר במבט קצת נאיבי.
ולבסוף הסיום שאיני רוצה לקלקל לכם.
יש בספר גם הגוון הדרום אמריקאי, כך שמי שמכיר ומודע לעיר כמו ברילוצ'ה או בואנוס איירס, או תהפוכות הכלכלה בארגנטינה (שאינן מהוות מרכיב מהותי בסיפור), מקבל איפנון נוסף לתובנה שלו.

בקיצור שווה לקרוא.

קראתי בעקבות המלצה כאן בסימניה והביקורת של סאראמגו לספר.
התאכזבתי לחלוטין. ספר משעמם שמנסה להביא איזושהי תובנה מלכאורה ניתוח פסיכולוגי של חברה נובורישית משעממת.שום תובנה, שום ניתוח ושום פסיכולוגי- סתם רכילות בתוספת כמה גופות, כדי שיהיה כאילו סיפור. מיותר.

שכונת יוקרה בשם לה קסקדה המרוחקת מבואנוס איירס, הבירה הארגנטינאית.
הסיפור כמו סטר מסופר מהסוף להתחלה -3 גברים נמצאים מוטלים קרקעית בריכה של אחד מהם ללא רוח חיים.
במרכז העלילה סיפורם של מספר זוגות :
וירחניה, אשתו של רוני , אגרונום מובטל ואמו של חואני , ילד יצירתי שמתעד את שכנו בחיבור לבית הספר היוקרתי כשהנ"ל מבצע מעשים מגונים בעצמו וב... וכמעט מועף מבית הספר. וירחניה היא גם המתווכת היחידה מתוך שכונת היוקרה והיא בעלת תובנות על כל מה שקורה בה ורושמת אותן בפנקס האדום שלה.
אל טאנו ואשתו מריאנה עם שני ילדיהם המאומצים רמונה ופדרו.
גוסטבו ואשתו המוכה קלרה.
מרטין אורוביץ ואשתו ללה.
אדולופו ואשתו כרמן.
לה קסקדה היא שכונת אליטה של עשירים ארגנטינאים ובה מגרש טניס ומגרש גולף, גן שעשועים משוכלל ולא כולם יכולים להתקבל אליה (יש מוטיב מעט אניטשמי). הסיפור מתרחש בשנים שלאחר המשבר הכלכלי של סוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 (עד לנפילת התאומים ב-9/11/01).

בסיפור יש הכל השפעת המשבר הכלכלי שפק את ארגנטינה, בגידות וניאופים, מרד בני נוער , סמים ואלכוהול, שקרים ואבטלה.
הספר גם עובד לסרט והוא מאד מהנה , על אף שאינו מותח כלל.

כפי שכבר כתבתי קודם,דבריו של סאראמאגו הם שדרבנו אותי והיוו המלצה עבורי לספר חדש שלא שמעתי עליו קודם ולסופרת שלא היכרתי. סאראמאגו כמו סאראמאגו סופר גדול וממליץ נפלא. הספר לדעתי, מצוין. כתוב קולח ,קריא, מעניין, הקריאה ריתקה אותי עד לסוף המפתיע ועל כל אלה ה -נ ו ש א. קלאודיה פיניירו כותבת על חברה מתמוטטת בעת משבר פוליטי וכלכלי מתמשך, נפערים בה פערים עצומים בין אלה שיש להם ואלה שאין להם. אלה שיש להם מסתגרים בתוך גן -עדן מדומה מוקף חומות ושומרים, אבל חומות אלו לא יכולות להגן עליהם מפני המפולת הכלכלית והשקר של מקום וחברה ,"אידאליים, מושלמים". לאט לאט ק.פ. פורמת את השטיח "הנהדר" שעליו הם יושבים ומגלה חברה שובניסטית, גזענית ויהירה העסוקה בלרמות את עצמה עד לקריסתה הסופית. נשים מנותקות לגמרי מן התמונה האמיתית, משועממות, חסרות השכלה ברובן, וגברים המשקיעים את מרצם כדי להסתיר מנשותיהם וחבריהם את מצבם האמיתי וכולם יחד משחקים את המשחק.(הם עוסקים בספורט יוקרתי- טניס או גולף אך ההתנהגות אינה אצילה וספורטיבית בכלל) ויש גם את הילד שידע לצעוק "המלך עירום". בעיני- ספר מפתיע במצוינותו, ורלוונתי מציג תמונה חברתית מציאותית קיימת ומעוררת מחשבה.

ספר אשר מתאר את קורות חייהם של בני שכבה מעמדית גבוהה

המתגוררים בשכונה מסוגרת ומנותקת מכל פגעים חיצוניים

חברתיים כגון : גניבות , רציחות, תקיפות וכו . אלא שמתברר

שגם בתנאי סביבה אידאליים שכאלו הרוע האנושי חודר ועושה

שמות בדריי השכונה . ובכן קראתי עד עמ' 70 והספיק לי .

מבחינתי זה בזבוז זמן לקריאת ספר כזה . הכריכה אף היא

אינה לטעמי - שייכת לזרם האופנתי העכשווי של הוצאות

הספרים שלוקחים מעין צילום של רגע ,דמות,רקע, הלקוח מתוך

סרט שקפא לרגע , ואין בו שום עומק וריגוש .