ב-22 ביוני 1941, הפרו הגרמנים הנאצים את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ופתחו במבצע ברברוסה. הפולשים נכנסו לעומק "אמא רוסיה" - היא ברית המועצות. ההנהגה והמדינה לא היו מוכנים לפלישה, נראה שגם סטאלין עצמו הופתע מאוד. כך מצאו הסובייטים את עצמם ללא הגנה מספיקה (בעליל), בציוד ישן, עם פיקוד צבאי לא מוכשר (המוכשרים הוטהרו ע"י סטאלין זמן קצר לפני כן). מבצע ברברוסה, והלחימה המזרחית התנהלו בשלושה מוקדים שונים: בצפון מזרח - לכיוון לנינגרד (סנקט פטרבורג של היום), מזרח - לכיוון מוסקבה, ודרום מזרח לעבר קייב (עיר הבירה האוקראינית כיום).

התקיפה הגרמנית-נאצית התנהלה בצורה יוצאת מהכלל מבחינת הגרמנים, ודיי בקלות הצליחו להיכנס ללב ברית המועצות וללא התנגדות משמעותית. המבצע עצמו לא נעצר בגלל היכולת היוצאת מהכלל של הרוסים, אלא מגנרל חורף. בדומה לנפוליאון, נעצרו הכוחות הגרמנים בעקבות מזג האוויר, הבוץ, הקור הקשה שמנע אפשרות הפעלה של רכבים וכוחות משוריינים. הזמן שהחורף נתן לסובייטים, נתן להם האפשרות להכין את עצמם טוב הרבה יותר. ומכיוון שכוחות הורמאכט (צבא גרמניה) התרכזו בעיקר בברית המועצות, הדבר נתן לשאר בעלות הברית לפתח את עצמם ולהשלים את הפער הצבאי בינם לבין גרמניה הנאצית, ואף לעבור אותם. במהלך השנים הבאות הצליחו הסובייטים להדוף את הגרמנים-הנאצים, וכן בעלות הברית פתחו בחזית שנייה בצפון אפריקה ובצפון צרפת.

כך או כך, בעקבות הפעילות הרבה, הלחימה במספר רב של מוקדים (בכל העולם) נראה שמספר סיפורים חשובים (היסטוריים) נשכחו או נזנחו משהו. בלחימה הסובייטית כנגד הגרמנים בדרום מזרח הייתה הלחימה ההרואית בסטלינגרד - והספר "סטלינגרד" של אנטוני ביוור מומלץ להבנת הלחימה בגזרה הזו. בגזרה המזרחית נעצרו הכוחות הגרמנים-נאצים כמה קילומטרים בודדים ממוסקבה, כך שהעיר תפסה הרבה עניין באופן טבעי (מה גם שסטאלין עצמו נשאר שם) וכן מדובר על עיר הבירה הסובייטית. עם זאת, נראה שגזרת לחימת הצפון לא קיבלה כל-כך התייחסות, בין במודע (המשטר הסובייטי טשטש מידע על מצב העיר) ובין שלא מודע - מכיוון שישנם מספר רב של מוקדי לחימה. הספר ל"לנינגרד" של אנה ריד מתייחס לגזרה הזו.

לא פעם (איך לא?) אני מוצא שספרי היסטוריה הם דיי חסרי רגש, ציוני עובדות בניסיון שלא לתת פרשנות אישית (עד כמה שניתן - וזה הרבה פעמים לא "ניתן"). גילתי שהספר "לנינגרד" שונה. הוא מספר סיפורים, מציין הרגשות, כתבי יומן - מגוון רב של נושאים שונים הקשורים למצב העיר, כל זה בהתייחסות לעובדות היבשות. זה ספר מאוד אנושי, כתוב בצורה זורמת ומנסה לתת את נקודת המבט (עד כמה שניתן, וזה כמעט בלתי "ניתן") של האנשים הנמצאים במצור בתקופה הזו, ובעיר הספציפית הזו. התיאורים קשים, הדברים שעברו האנשים שם מאוד קשים. לחשוב ש-25 עד-33 אחוזים מתושבי העיר נהרגו כתוצאה מרעב, לקרוא את היומנים, לראות מצבים של חוסר תזונה, וצורך כל-כך קשה, כך שהגיבור הגדול הוא זה שמתנהג בהגינות ולא גונב את המזון של החבר, הקרובים, האישה והילדים. לא יותר!

בהסתכלות שכזו, אני חושב על הארוחות והשפע שיש לכולנו היום ברוך השם. הסתכלתי על ארוחת הצהריים וחשבתי לעצמי איך תושבי לנינגרד, בחורף 1941-1942 - שהיה הקשה ביותר - היו מסתכלים על ארוחה שכזו. התפיסה משתנה כשמסתכלים בנקודת מבט של הספר, אפשר להבין את התוצאות החמורות של מלחמה, וכן התוצאות החמורות של חוסר סדר, ארגון ואכפתיות מצד השלטון הסובייטי. אני חושב שהלקח חשוב מאוד, לאורך כל הספר אתה קורא על האנשים שחיו בתקופה הזו, ופעם אחר פעם הפקת לקחים חדשה על מציאות קשה מאוד. הספר מומלץ מאוד, גם להבנת ההיסטוריה, וגם להבנת טבע אנוש במצב קיצון. הספר כתוב בצורה ברורה, קל לקריאה ולא ארוך במיוחד.

בסוף הספר (שלי אישית, שקניתי ב-"סיפור חוזר" דיי במקרה) ראיתי הקדשה של אחד הנכדים של שורדי לנינגרד "לזכרן של סבתי ---, ששרדו את הB10CADEU בלנינגרד." (ואני מקווה שכתבתי את זה כמו שצריך).

מומלץ.

הקדמה קלה לפני שאגיע לגופו של עניין:

אנו מקיימים את עצמנו בתוך חברה שבעה (למדי) שבה לא יעלה על הדעת שנקנה מכונית שאין בה חלונות חשמליים או כזו שלא נוכל לנעול אותה בשלט רחוק. בחברה זו "תינוקות בבית רבן" נושאים בכיסם אמצעי תקשורת מתקדמים ביותר (למעשה מחשבים לכל דבר) ובקיום אומנות הבישול החלפנו את המסורות המשפחתיות בתוצרים של תכניות בישול טלביזיוניות, ועוד כהנה וכהנה. במצב עניינים שכזה השתנו גם המושגים. הקשה של פעם נהיה נורא מכל, מה שהיה פעם סביל עבורנו הפך להיות קשה, ומה שהיה נורמלי הפך להיות סביל. חל שינוי כללי בפרופורציות ואולי טוב שכך, כי יתכן והגרוע מכל נשאר מאחרינו ? תמהני. אולי כדאי להציץ מפעם לפעם לכיוון סוריה או אירן.

אשר על כן איני מבין את הזילות שהולכת וגדלה בשימוש בשפת היום יום במושגים שנוצרו מלכתחילה לשימוש במצבי קיצון ולכן הם אמורים להיקלע בדרכו של אדם ממוצע רק לעתים נדירות ולהיאמר רק בהתאמה למידת חומרתן. מילים כמו "נחצו כל הקווים האדומים", "איום קיומי", "התרת דם", "נאצי" ו"אנטישמי" החלו לשמש את אומרם באופן תדיר ובנסיבות כה בלתי מתאימות, עד כי איבדו את משמעותן המקורית.

כך הדבר באשר למילים של יום יום כמו למשל המילה "רעב". זו משמשת באופן החורג ממהותה מהמצב אותו היא אמורה לתאר. המילה רעב משמשת בימינו כדי להביע את התחושה שבדרך כלל אנו חווים כשאנו מאחרים או מחסירים את אחת מארוחותינו לה הורגלנו. מפעם לפעם אנו נפתחים לידיעות על רעב של ממש במקומות נדחים. בדרך כלל יביא אותנו הדבר להניד בראשינו, לצקצק בשפתותינו ואולי אפילו לתרום דבר מה. קריאת הספר "לנינגרד" מחזירה כמה מהדברים הללו לפרופורציות הנכונות.

לכן תשכחו את כל מה שחשבתם או למדתם על אימי המלחמה בעת מצור, מהו רעב ומה תוצאותיו, מהו חוסר אונים הכרוך בכך ואילו דרכים מוצא לעצמו האדם (או לא) כדי לשרוד מידי יום ביומו, כי מה ששוכן במושגים אשר נתקבעו בתודעתכם בכל הקשור למלחמה ואפילו מצור, הרי שיחסית למה שהתרחש בלנינגרד וסביבתה, המלחמות שחווינו מבשרינו אנו בארץ הזו, אלה שהשכינו במחשבתנו את המושגים והמיתוסים שלנו (קשים ככל שהיו), הרי אין בינן לבין הנוראות שיכולה מלחמה לספק כמעט ולא כלום.

אין בכוונתי בשום פנים ואופן להמעיט מאירועי אותם מלחמות. היו לנו אבדות, היה לנו שכול, אנו מזכירים את יקירנו בכל הנסיבות המתאימות ובצדק. זה כל כך כאב עד כי מצאנו כי זכותנו לדרוש לדעת כל שניתן ואיך יכול היה להיות אחרת ומכך גם את הצדקות המלאות להקים ועדות בדיקה וחקירה.

הספר לנינגרד במהותו הוא סיפור על עיר שתושביה מצאו את עצמם במצור של אדם וטבע, הן מחוץ (גרמניה) הן מבית (הבולשביזם) והן מאיתני הטבע (חורף קשה וטבע האדם). תרומת האדם לסבלם של תושבי לניניגרד הייתה המהותית ביותר ותרומתו של הטבע היה בה כדי להחמיר אותה ולהביאה עד למצבי קיצון.

מתוך עשרה קבין של סבל הבא ממלחמה נטל העם הרוסי אחוז ניכר. עוד קודם לפרוץ המלחמה היה אויבו העיקרי של העם, המשטר הסובייטי עצמו שהיה לכוד ברצונו להבטיח את שלום משטרו וקיומו ולכן עסק בחיסול והרחקת כל מי שנחשד בעיניו כאויבו הפוליטי או העלול להיות כזה בעתיד, או שחוסר שביעות רצונו עשוי להזין איום עתידי.

עם פרוץ המלחמה והמצור שהוטל על ידי הגרמנים בלנינגרד נוסף לאויב הפנימי גם זה החיצוני. על אף שבאמת לא חסרו שונאים מבפנים למשטר הבולשביקי שייחלו לנפילתו (אך מחששם חשו בזאת ללא מעש), הרי שתחושת השייכות לאומה הרוסים השכיחה מהם כמו משאר האזרחים את צרותיהם מבפנים ורובם התאחדו לפעול למען רוסיה כנגד התוקף הגרמני.

*

איני יודע אם הקימו ועדות חקירה לחקירת מה שהתרחש בלנינגרד. אני מניח שהיו עוד מחקרים אך ועדות מהסוג שמקימים אצלנו, אני די משוכנע שלא היו. (אם כן אפשר אולי לעלות לקברות צדיקיהן בערבות סיביר). כעת אין צורך בועדה שכזו מאחר ובעיני כזו היא עבודת המחקר שעשתה המחברת אנא ריד שהייתה מעמיקה ביותר וניראה שאין פינה שפסחה עליה בדרכה. לפי כמות המקורות והמידע הרב הרי שהצורה בה ערכה את הספר נעשתה בחכמה ובתמצית הנכונה. גם כך היה בה להביא את הדברים בצורה המיטבית מבלי לפסוח על ההיבטים השונים של החיים תחת המצור.

הספר מביא ללא כחל ושרק את תפקידו השלילי של הממשל הרוסי במוסקבה וגרורותיו הפוליטיות הן בממשל האזרחי והן הצבאי בלנינגרד ואת אזלת ידם המדהימה כמו גם את חלקו של המשטר הנבזי והרצחני הזה בסבל ובאבדות שנגרמו מכל סיבה אפשרית, דבר שעשה זאת ב"הצלחה" רבה יותר אפילו מהאויב שכוונתו המוצהרת הייתה להשמיד את הרוסים.

מובא בו סיפורם של תושבי העיר שהיו בה היררכיות של "שרשרת מזון" לזכאות למזון לסוגיו השונים, שלחמו על כל פיסת מזון גם אם היה עליהם לגרד בעבורה את הדבק מתחת לטפטים והשתמש בו כדי להכין "מרק", או לגנוב מכל מי שניתן ואף להגיע לקניבליזם (במקרים לא מעטים). כל זאת כאשר כל מי שידו על ה"שיבר" או מקורב לאנשים הנכונים זוכה לקבל את מלוא צרכיו ואף יותר מכך לטובת מקורביו או אפילו למסחר.

יכולתי לכתוב עוד ועוד ממחשבותיי אך אסתפק בכך ואוסיף רק מדבריו של הפילוסוף תומס הובס שאמר כי אדם לאדם זאב. אין ספק שבספר לא חסרות דוגמאות להוכחת אמרה זו.

מקור הביטוי ממחזה של פלאוטוס הרומאי שנקרא "אסינריה" שבו אחת מן הדמויות מזהירה כי אדם זר עלול להיות אכזרי ואנוכי כזאב. מלטינית - homo homini lupus est

כיצד יכול אדם לישרוד את הרעב?
לאחר מלחמת העולם השניה, כשהניסיון האנושי ״ התעשר״ בניסויים חברתיים על רקע שונה עם גורם אחד משותף- הרעב, החלו מדענים מכל תחומי המדעים לחקור את התופעה של הרעב הקיבוצי- זאת אומרת , תופעה שחברת אדם נמצאת במצבי קץ התנאים שניכפו עליה.
לנו היהודים, היה די והותר דוגמאות לחברה יהודית במצבי קץ- כאשר הרעב נכפה עליה, תוך שהוא משרת כלי שמטרתו להשמיד את החלשים ואלה שלא יכולים לעבוד.
ניתקלנו בזה, בגיטו ווארשה, במחנות הריכוז, כשהדוגמה הקיצונית היא אושוויץ.
ואכן הרבה תיאורים מהספר הזה מזכירים לי את התאורים של ניצולי המחנות על תקופת כליאתם והרדיפות שהם עברו.
תיאור אחד משותף לכולם, וזאת אומרת, ליוצאי המחנות, הגיטאות, השבויים הסובייטים בחנות השבויים, כמו גם השבויים של בעלות הברית במחנות היפניים, והוא, תאור הרעב, ותוצאותיו.
כולם מתארים את אותו תהליך, שאפבו האדם מתכווץ, ולאחר מכן מתנפח.
כאשר אברים בגופו מאבדים את שכבת השומן, ואברים אחרים מתנפחים מנוזלים שהגוף אוגר.
לכך צריך להוסיף את התופעות החברתיים שמתפתחות בחברה במצור.
כאשר כל המסגרות החברתיות, חוקתיות, יחסים בין אדם לבני משפחתו ובין בני אדם לחבריו.
במצבי קץ, כל אדם המבקש לישרוד, מוצא איזה שהיא אסטרטגיה שעל פיה הוא פועל.
מי שנושר בצד, שהם לרוב החלשים בחברה, ילדים קטנים, תינוקות, זקנים וכו׳
מי שחזק, מנסה לשרוד בכל דרך אפשרית, ואפילו תוך הקרבת בני ביתו.
מקום נכבד בספר תופסים העדים ששרדו את המצור, או אלה שהשאירו עדות כתובה לאחר מותם.
יש לציין את מספרם הגדול של היהודים שחיו בעיר, ושהשאירו עדות לחויית המצור.
הלנינגרד חיו מעל ל שלוש וחצי מיליון תושבים ( כולל החיילים וכולל היישובים מסביב לעיר), מתוכם כמעט מיליון לא שרדו את המצור הארוך ביותר שהוטל על עיר במלחמה העולמית השניה, והוא היה השני באורכו רק למצור שהטילו הסרבים על סרייאבו במלחמת האזרחים בין סרביה לבוסניה- הרצגווינה.
המטרה הגרמנית על פי פקודתו של היטלר היתה להחריב את הערים מוסקבה ולנינגרד, עד עפר, ולחסל את האוכלוסיה האזרחית שבהן. למזלם הצליחו הכוחות של הצבא האדום לעצור את הגרמנים כמאה ק״מ ממוסקבה ( מפקד הצבא הסובייטי שארגן את בלימת הגרמנים היה לא אחר מז׳וקוב))
וגם בלנינגרד היה זה ז׳וקוב שנשלח לעשות סדר ולבלום את התקדמות הגרמנים.
ההוראה שנתן לו סטלין היתה להציל את הצבא שהגן על לנינגרד ולא להציל את העיר, וזאת מהסיבה
הפשוטה, שסטלין נזקק לארמיות שהגנו על העיר , כדי להציל את מוסקבה שנתפסה כחשובה יותר.
כמעט 900 ימים צר הצבא הגרמני על העיר ולא יכול לה.
התיאורים בספר מצמררים. עבודת המחקר של המחברת ראויה לכל המחמאות שלהם היא זוכה.
והייתי מוסיף ציון לשבח על הטיפול הזהיר שהיא עושה בראיונות האישיים ובשימוש ביומנים של הניצולים והקורבנות.
מאוד אהבתי את הספר, ממליץ עליו בחום.
טוביה

לא הכרתי את אנה ריד וכתיבתה לפני הספר הזה. הופתעתי לטובה.
נכון, קראתי את הרומנים שסיפרו על העיר במלחמת העולם השנייה כמו "פרש הברונזה". נכון, ביקרתי בעיר מספר פעמים ואני אפילו מתיימר לומר שהבנתי את קסמה. עמדתי נפעם מול ארמון החורף, מול הנמל ובמקום שבו החלה המהפכה. לא סיימתי עד היום לראות את כל מה שמציע ההרמיטאז'.
אני מציין את כל הנקודות הללו כי אני חושב שאנה ריד כתבה את התיעוד ההיסטורי באהבה גדולה לעיר ובכאב גדול. גם היא, כמו אנטוני ביוור, היא "אדם מהחוץ" שהצליח לכתוב את ההיסטוריה שאף רוסי "מקורי" לא הצליח. אבל להבדיל מביוור, בכתיבתה שזורה הרבה אהבה. אולי זו העיר, אולי זו אנה ריד.
ההיסטוריה המתוארת בספר היא נוראית, וצריך לעשות הפסקות בקריאה. פשוט אי אפשר לקרוא ברצף על מוות ברעב, תוך מעצרים של הנקווד, כשאנשים מנסים בכל כוחם לשמור על שפיות דעתם ואורחות חייהם. לאלו מאיתנו שקראו את תיאורי הגטאות באירופה, ייתכן וישמעו התיאורים כתיאור של גטו ענק שבו גוססים אלפי אנשים למוות. קשה להשוות וקל להשוות. בשני המקרים הייתה הכוונה של אלו שסגרו את האוכלוסייה מבחוץ להביא למוות המוני ברעב ובמחלות.
גדולת אנשי העיר הייתה ביכולתם לשרוד. מעטים הצליחו בכך. מעטים הצליחו לברוח מהעיר. אבל העיר שרדה ולא נפלה בידי הגרמנים.
הספר הוא ספר היסטוריה המתאר אירוע נדיר וקיצוני בתולדות האנושות ובתולדות רוסיה. כתוב ביד מקצועית ואמינה, ביקורתית ואוהבת.
מומלץ!

ספר היסטוריה של כרך גדול - לנינגרד היא פטרבורג של היום - במצור בעיצומה של מלחמת העולם השניה והרעב הנורא של תושביו בעקבותיו. רעב שהמית את תושבי הכרך לא רק בעטיו של המצור הגרמני אלא גם ובעיקר בגלל אוזלת ידו של השלטון הסובייטי והנהגתו שבמקרים רבים חשפה אנשים למוות ודאי כשלא עשתה בזמן את הפעולות הנחוצות או שנהגה ברשלנות קטלנית.... כמו כן מתוארת בצורה מפורטת הצביעות והציניות של השלטונות להביאו ליצירת "מעמדות" בין התושבים שלעיתים רק יד הגורל והמזל העיוור השאיר אותם בחיים לעומת שכניהם... לי הוא הזכיר את סיפורי השואה של בני-עמנו בזמן המלחמה הנוראה הזו,
בהבדל הקטן שפה במאמץ מסוים ניתן היה להציל מאות אלפים לו היו נעשות פעולות מסוימות כמו למשל פינוי תושבים כשזה עוד היה אפשרי... ספר מזעזע, מנפץ מיתוסים מרתק ומציב סימני שאלה על אופיו של האדם כבן אנוש בזמן משבר נורא.

ספר טוב מאד לדעתי. התיאור החי של המצור על לנינגרד במלחמת העולם השניה הופך את הקורא לשותף בחוויות ההסטוריות. המצור על לנינגרד שהביא למותם של 750000 אנשים הוא אכזרי ביותר. הופך אותנו הקוראים למזדהים בטרגדיה. תיאור זה מוסיף נדבך חשוב בהכרה שלנו כי מלחמת העולם השניה היתה המלחמה האכזרית ביותר שידעה האנושות, והיא התרחשה במאה ה"נאורה" המאה ה-20 בה ההומניות עלתה לכאורה כפורחת. בספר שוב עולה הידיעה כי רודנות של סטלין ורודנות של היטלר לא היו שונות במידה רבה. חיי אדם נרמסו עד עפר אצל שניהם. נראה לי שיש לקרוא אחרי לנינגרד את הספר ארצות הדמים של טימותי סניידר.

קראתי את הספר לפני יותר משנה .סיפורים אמיחיים מהשטח על הטרגדיה הגדולה של עיר גדולה שסבלה ממצור גדול .מעל 750000 קורבנות .קניבליזים עם זוועות וסבל אינסופי,תיאורים קשים מנשוא על הרעב והמחלות כתוצאה מהמצור המתמשך.מסמך נדיר על הרוע והאיולת שהיה מנת חלקה של האנושת באותה מלחמה ארורה.אכזריות על כל המשתמע מכך ,החיה הנאצית התגלתה ברוב כיעורה