ביקורת ספרותית על לנינגרד - טרגדיה של עיר במצור 1944-1941 מאת אנה ריד
ספר מעולה

---

הקדמה קלה לפני שאגיע לגופו של עניין:

אנו מקיימים את עצמנו בתוך חברה שבעה (למדי) שבה לא יעלה על הדעת שנקנה מכונית שאין בה חלונות חשמליים או כזו שלא נוכל לנעול אותה בשלט רחוק. בחברה זו "תינוקות בבית רבן" נושאים בכיסם אמצעי תקשורת מתקדמים ביותר (למעשה מחשבים לכל דבר) ובקיום אומנות הבישול החלפנו את המסורות המשפחתיות בתוצרים של תכניות בישול טלביזיוניות, ועוד כהנה וכהנה. במצב עניינים שכזה השתנו גם המושגים. הקשה של פעם נהיה נורא מכל, מה שהיה פעם סביל עבורנו הפך להיות קשה, ומה שהיה נורמלי הפך להיות סביל. חל שינוי כללי בפרופורציות ואולי טוב שכך, כי יתכן והגרוע מכל נשאר מאחרינו ? תמהני. אולי כדאי להציץ מפעם לפעם לכיוון סוריה או אירן.

אשר על כן איני מבין את הזילות שהולכת וגדלה בשימוש בשפת היום יום במושגים שנוצרו מלכתחילה לשימוש במצבי קיצון ולכן הם אמורים להיקלע בדרכו של אדם ממוצע רק לעתים נדירות ולהיאמר רק בהתאמה למידת חומרתן. מילים כמו "נחצו כל הקווים האדומים", "איום קיומי", "התרת דם", "נאצי" ו"אנטישמי" החלו לשמש את אומרם באופן תדיר ובנסיבות כה בלתי מתאימות, עד כי איבדו את משמעותן המקורית.

כך הדבר באשר למילים של יום יום כמו למשל המילה "רעב". זו משמשת באופן החורג ממהותה מהמצב אותו היא אמורה לתאר. המילה רעב משמשת בימינו כדי להביע את התחושה שבדרך כלל אנו חווים כשאנו מאחרים או מחסירים את אחת מארוחותינו לה הורגלנו. מפעם לפעם אנו נפתחים לידיעות על רעב של ממש במקומות נדחים. בדרך כלל יביא אותנו הדבר להניד בראשינו, לצקצק בשפתותינו ואולי אפילו לתרום דבר מה. קריאת הספר "לנינגרד" מחזירה כמה מהדברים הללו לפרופורציות הנכונות.

לכן תשכחו את כל מה שחשבתם או למדתם על אימי המלחמה בעת מצור, מהו רעב ומה תוצאותיו, מהו חוסר אונים הכרוך בכך ואילו דרכים מוצא לעצמו האדם (או לא) כדי לשרוד מידי יום ביומו, כי מה ששוכן במושגים אשר נתקבעו בתודעתכם בכל הקשור למלחמה ואפילו מצור, הרי שיחסית למה שהתרחש בלנינגרד וסביבתה, המלחמות שחווינו מבשרינו אנו בארץ הזו, אלה שהשכינו במחשבתנו את המושגים והמיתוסים שלנו (קשים ככל שהיו), הרי אין בינן לבין הנוראות שיכולה מלחמה לספק כמעט ולא כלום.

אין בכוונתי בשום פנים ואופן להמעיט מאירועי אותם מלחמות. היו לנו אבדות, היה לנו שכול, אנו מזכירים את יקירנו בכל הנסיבות המתאימות ובצדק. זה כל כך כאב עד כי מצאנו כי זכותנו לדרוש לדעת כל שניתן ואיך יכול היה להיות אחרת ומכך גם את הצדקות המלאות להקים ועדות בדיקה וחקירה.

הספר לנינגרד במהותו הוא סיפור על עיר שתושביה מצאו את עצמם במצור של אדם וטבע, הן מחוץ (גרמניה) הן מבית (הבולשביזם) והן מאיתני הטבע (חורף קשה וטבע האדם). תרומת האדם לסבלם של תושבי לניניגרד הייתה המהותית ביותר ותרומתו של הטבע היה בה כדי להחמיר אותה ולהביאה עד למצבי קיצון.

מתוך עשרה קבין של סבל הבא ממלחמה נטל העם הרוסי אחוז ניכר. עוד קודם לפרוץ המלחמה היה אויבו העיקרי של העם, המשטר הסובייטי עצמו שהיה לכוד ברצונו להבטיח את שלום משטרו וקיומו ולכן עסק בחיסול והרחקת כל מי שנחשד בעיניו כאויבו הפוליטי או העלול להיות כזה בעתיד, או שחוסר שביעות רצונו עשוי להזין איום עתידי.

עם פרוץ המלחמה והמצור שהוטל על ידי הגרמנים בלנינגרד נוסף לאויב הפנימי גם זה החיצוני. על אף שבאמת לא חסרו שונאים מבפנים למשטר הבולשביקי שייחלו לנפילתו (אך מחששם חשו בזאת ללא מעש), הרי שתחושת השייכות לאומה הרוסים השכיחה מהם כמו משאר האזרחים את צרותיהם מבפנים ורובם התאחדו לפעול למען רוסיה כנגד התוקף הגרמני.

* * *

איני יודע אם הקימו ועדות חקירה לחקירת מה שהתרחש בלנינגרד. אני מניח שהיו עוד מחקרים אך ועדות מהסוג שמקימים אצלנו, אני די משוכנע שלא היו. (אם כן אפשר אולי לעלות לקברות צדיקיהן בערבות סיביר). כעת אין צורך בועדה שכזו מאחר ובעיני כזו היא עבודת המחקר שעשתה המחברת אנא ריד שהייתה מעמיקה ביותר וניראה שאין פינה שפסחה עליה בדרכה. לפי כמות המקורות והמידע הרב הרי שהצורה בה ערכה את הספר נעשתה בחכמה ובתמצית הנכונה. גם כך היה בה להביא את הדברים בצורה המיטבית מבלי לפסוח על ההיבטים השונים של החיים תחת המצור.

הספר מביא ללא כחל ושרק את תפקידו השלילי של הממשל הרוסי במוסקבה וגרורותיו הפוליטיות הן בממשל האזרחי והן הצבאי בלנינגרד ואת אזלת ידם המדהימה כמו גם את חלקו של המשטר הנבזי והרצחני הזה בסבל ובאבדות שנגרמו מכל סיבה אפשרית, דבר שעשה זאת ב"הצלחה" רבה יותר אפילו מהאויב שכוונתו המוצהרת הייתה להשמיד את הרוסים.

מובא בו סיפורם של תושבי העיר שהיו בה היררכיות של "שרשרת מזון" לזכאות למזון לסוגיו השונים, שלחמו על כל פיסת מזון גם אם היה עליהם לגרד בעבורה את הדבק מתחת לטפטים והשתמש בו כדי להכין "מרק", או לגנוב מכל מי שניתן ואף להגיע לקניבליזם (במקרים לא מעטים). כל זאת כאשר כל מי שידו על ה"שיבר" או מקורב לאנשים הנכונים זוכה לקבל את מלוא צרכיו ואף יותר מכך לטובת מקורביו או אפילו למסחר.

יכולתי לכתוב עוד ועוד ממחשבותיי אך אסתפק בכך ואוסיף רק מדבריו של הפילוסוף תומס הובס שאמר כי אדם לאדם זאב. אין ספק שבספר לא חסרות דוגמאות להוכחת אמרה זו.

מקור הביטוי ממחזה של פלאוטוס הרומאי שנקרא "אסינריה" שבו אחת מן הדמויות מזהירה כי אדם זר עלול להיות אכזרי ואנוכי כזאב. מלטינית - homo homini lupus est

» ביקורות נוספות של בן אסתר
» ביקורות נוספות על לנינגרד - טרגדיה של עיר במצור 1944-1941