קראתי לפני שנים רבות את סיפרו של ורגאס יוסה "העיר והכלבים" ואני זוכר שמאוד אהבתי אותו. מאז אני זוכר את שמו לטובה וכך כשאני נתקל בספר שהוא מחברו אינני מהסס הרבה... וכך קרה גם עם הספר הזה, שהוא במידה רבה יוצא-דופן גם אצלו.
הספר נפתח בסיפור שהמספר מספר לנו בגוף ראשון וכמעט שאין לנו ברירה אלא לזהות את המספר עם הסופר עצמו...
מה עוד שהוא מעיד על עצמו שהוא יושב וכותב בעיר פירנצה באיטליה עיר שהיא כידוע שורצת תיירים ושכיות חמדה אמנותיות.
והוא מתחיל לספר על מי שהיה פעם חבר שלו ולמד איתו באוניברסיטה והתעניין באתנולוגיה (התרגום הוא ישן היום אולי היו קוראים לכך אנתרופולוגיה...) אלא שאותו חבר היה "מסומן" על ידי הטבע עם כתם מכוער וגדול על הפנים כך שכולם כינו אותו "מסכונת"...
הוא מספר על אותו חבר ולא שברור לנו מדוע, כי פתאום הוא קופץ לעניינים של שבטים פראיים החיים בחלקי האמזונס אשר בפרו,
שגם המספר התעניין בהם במידה מסוימת.
אני חייב להודות שהקפיצות הללו קצת בלבלו אותי ובתחילה לא הבנתי בכלל "מי נגד מי"... מה עוד שבפרק מסוים מסופרות לנו אגדות של אחד מהשבטים במעשים דמיוניים, שנשמעים כאילו הם חלום וכאילו הם קרו באמת. אז הפרקים הללו שעמוסים בשמות בלתי מוכרים של מקומות ושבטים שוכני הג'ונגל - קצת הרתיעו אותי. למשל; "ראש השדים קינטיבקורי השתגע משמחה,שתה מאסאטו ורקד עם המון הקאמאגארינים" (עמ' 37 ) ובכל זאת המשכתי במאמץ מסוים לקרוא והסתבר לי פתאום, שכמו בספר מתח, יש כאן משהו מרתק שהולך ומתגלה תוך כדי קריאה, עד שתאמינו או לא, כשסיימתי לקרוא קראתי שוב את שלושת הפרקים הראשונים של הספר,
בכדי שאוכל להבין בבירור יותר מה קראתי כאן...
כמובן שתוך כדי הקריאה, עולות כאן שאלות של התנגשות תרבות המערב והמודרניזם בכלל, עם התרבות הקדומה של השבטים הפראיים והתרבות הקדומה של פרו בכלל (האינקה) והתהליכים שעוברים בכלל על יערות הגשם של דרום אמריקה, שנמצאים כל הזמן בנסיגה מתמדת ומה שקורה לאנשים, לחיות וכמובן לעצים ולצמחיה. וזהו תהליך טרגי ועצוב שאת סופו אפשר לנבא מראש. בסך הכל זהו ספר טוב אבל לדעתי הוא מיועד ל"מיטיבי קריאה" ולא ל"כל אחד”...

כשאנחנו, בישראל, חושבים על פריפריה, אנחנו חושבים בדרך כלל על מקומות רחוקים ממרכז הארץ - "הדרום", "הצפון". לפעמים חושבים על הבדואים. חברה שבטית-מסורתית שחיה בשולי החיים המודרניים, נוגעת-לא נוגעת.
הפריפריה בפרו, לעומת זאת, היא משהו אחר לגמרי.
במדינה הדרום-אמריקאית החביבה מפרידים כמה מאות קילומטרים בין החיים המודרניים לבין חיים פרימיטיביים לחלוטין.

כשמריו ורגס יוסה היה סטודנט צעיר וסקרן, סוציאליסט ומתקן עולם, הזדמן לו להצטרף למשלחת מחקר שיצאה לחקור את השבטים הנידחים באזור הג'ונגלים של פרו - האמזוניה.
את תשומת לבו לכד במיוחד שבט המצ'יגנגים, שבט נודד, לא אהוד, שאויביו בג'ונגל רבים, שחי בעולם תודעתי ייחודי משלו.
הרבה שנים התלבט ורגס יוסה כיצד יספר על כך בספר. כיצד ימצא שפה שתעביר לקוראים את עולמם של בני השבט המיוחד הזה.
הספר הזה הוא התוצאה.

לצורך הסיפור יצר המחבר דמות בדיונית - שאול סוראטס.
שאול זה מוצג בספר בתור חברו של המחבר. הוא יהודי (!), טוב לב ונינוח במיוחד ויש לו כתם לידה מכוער ומרתיע על פניו.
שאול סוראטס שיודע היטב מה זה להיות דחוי - אם כי הוא למד לחיות עם זה, וכבר לא ממש איכפת לו - מתעניין מאד בשבטים הפרימיטיביים שבפרו, ומתישהו מתחבר אל שבט המצ'יגנגים.
המראה שלו לא מפריע להם. אנשים אלה שעולמם הוא עולם הטבע, הצומח והחי במלוא עוזם לא שופטים אדם לפי אסתטיקה חיצונית (אם כי לו היה נולד להם תינוק עם מראה כזה - קרוב לוודאי שהיו הורגים אותו מתוך חמלה).
עם הזמן, סוראטס מתקרב לעולמם יותר ויותר וסופו שהוא נקלט בתוכם ואף עוטה על עצמו תפקיד מיוחד - הדברן, הלא הוא מספר הסיפורים השבטי. זה שאחראי על העברת המורשת, המיתולוגיה, פרשנות המציאות.

אני משער שהבחירה בדמות יהודית אינה מקרית כלל.
בעיני המחבר, היהודים הנושאים על גבם "כתם לידה" מרתיע ובלתי מחיק - רצח ישו - הם המצ'יגנגים של העולם היודו-נוצרי-מוסלמי.

ורגס יוסה לא עושה לקוראים חיים קלים. פרקי הריאליה ופרקי המיתולוגיה המצ'יגנגית כתובים לסירוגין.
הרבה פעמים הצלחתי לעקוב אך בקושי אחרי התכנים המוזרים שבפרקי המיתולוגיה.

ובכל זאת - זהו ספר ראוי לקריאה שמספק חווית קריאה שונה, ייחודית ומוזרה.

המצ'יגנגים הינם שבט אינדיאני קטן החי ביערות העד של האמזונס הפרואני. ספרון זה של מריו ורגס יוסה עוסק בתרבות שלהם, על הקוסמולוגיה והמיתוסים הייחודיים שלה, החיבור העמוק שלה אל הטבע, ומאבק ההישרדות שלה לנוכח מתקפת "הציביליזציה" אשר קשה לעמוד בה. אנו מתוודעים אל המצ'ינגנים בעיקר דרך סיפוריו של "דברן" – מספר סיפורים הנודד ממשפחה מצ'ינגנית אחת לרעותה (המצ'ינגנים אשר טרם "תורבתו" אינם חיים בערים או בכפרים גדולים אלא בקבוצות משפחתיות קטנות רחוקות זו מזו) ומרתק את קהל שומעיו בסיפוריו על המיתוסים המכוננים של השבט ועל אשר ראה ושמע במסעותיו.

"הדברן" שופך בסיפוריו אור על התרבות המצ'ינגנית: המיתוסים שלהם בדבר הירח, השמש (המצ'ינגנים מחויבים לנדוד כדי להבטיח שהשמש הנופל בערב יעלה שוב) והקשר המשפחתי שביניהם, השפה הייחודית (פרט פיקנטי: יש בשפתם רק ארבע מילים המייצגות את המספרים אחד עד ארבע. כל מה שמעבר לכך מכונה "הרבה"), סבלנותם הרבה הנובעת מתפיסה כי הכעס מפר את האיזון של הטבע, שלל השדים והרוחות השולטים בעולמם, ועוד. יש גם אכזריות בתרבותם: הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא כי תינוקות אשר נולדים עם מום כלשהו מומתים.

ספר זה, כמו ספרים אחרים של יוסה, מורכב משתי סדרות פרקים שונות שזורות זו בזו לסירוגין. סדרת פרקים אחת מגוללת את "העלילה" והשנייה הינה מסכת סיפורים מפיו של הדברן. טכניקה זו לא פגמה בהנאתי מ"דודה חוליה והכתבן", למשל, אבל בספר זה מעט הפריעה לי, אולי משום שלטעמי לא היה איזון נכון בין שתי הסדרות: העלילה רזה מאד ונראה כי היא קולב ה"חלש" מכדי לתלות עליו את מסכת סיפוריו של הדברן.

מבין ספרי יוסה שקראתי עד כה, נהניתי מזה פחות מכולם. לטעמי, מומלץ למתעניינים בתרבויות האינדיאניות של האמזונס ולמכורי יוסה, פחות מומלץ לכל השאר.

אחד הספרים הנפלאים ביותר שקראתי
בגלל הכל: הרעיון המיוחד של מבנה הספר, הנושא - האמפטיה האדירה לשבטים נכחדים וכנראה גם לכל נושא פלישת התרבות המערבית לתרבויות נעלמות, הסיגנון, התרגום, וכו'.

המצ'יגנגים הם שבט אינדיאני החי בפרו של האמזונס. הם חיים בעומק הג'ונגל בקבוצות קטנות בנות 5-8 אנשים. הם סוגדים לשמש, בנו של הירח ונודדים ממקום למקום על מנת שהשמש תמשיך לזרוח מדי יום.
יש להם מכשפים טובים ומכשפים רעים, שדונים ואלים אך ייחודם הוא בדמות הדברן. הדברן הוא מצ'יגנגי הנודד בין הקבוצות השונות ומספר להם סיפורים – איך נוצר העולם, מה קרה למצ'יגנגי שגר ליד הנהר וכיצד להתגבר על עקיצת צרעה. הוא זה שלמעשה קושר את אנשי השבט יחדיו, אשר לא נפגשים כמעט לעולם.

יוסה, כמו שעשה ביצירות אחרות (חגיגת התיש, דודה חוליה והכתבן), יוצר שתי עלילות מקבילות המסופרות בפרקים מצטלבים. מצד אחד סיפור חייו של המספר (יוסה עצמו?) המפתח מעין אובססיה לדמותו האגדית של הדברן, וכן סיפורו של ידידו של המחבר, שאול, חצי-יהודי, בעל כתם לידה נוראי על מחצית פניו, אשר מבקר אצל המצ'יגנגים ונקשר אליהם עמוקות.

"כמה פעמים בעשרים ושלוש השנים האלה הירהרתי במצ'יגנגים? כמה פעמים ניסיתי לנחש אותם, לכתוב אותם? כמה פעמים התכוונתי לנסוע למחוזותיהם? בגללם, היה כל אדם ומוסד שיכול להידמות או להתקשר בדרך כלשהי לדברן המצ'יגנגי שובה את לבי תמיד".

מהצד השני מביא יוסה את סיפורו של הדברן, מפיו הוא, כדרך שמסופר למשפחות שהוא פוגש בדרכו בג'ונגל. בשפה ציורית, כשסיפור רודף סיפור, ובקישורים על דרך אסוציאציות, מתוארת המיתולוגיה המצי'גנגית, האמונות בגלגול נשמות ובשדונים, האיסורים והחובות של כל מצ'יגנגי וההיסטוריה השבטית העתיקה והקרובה (הבריחה מחיילי האינקה, הופעת האדם הלבן).

"אחר-כך התחילו אנשי-האדמה ללכת ישר אל השמש הנופל. קודם ישבו גם הם בשקט. השמש, עין השמים שלהם, לא זז. הוא היה גלוי, פתוח תמיד, מביט בנו, מחמם את העולם. האור שלו, אפילו שהיה חזק מאד, טסורינצ'י יכול לסבול אותו. לא היו נזקים, לא היתה רוח, לא היה גשם. הנשים ילדו ילדים טהורים..."

""מה שחשוב הוא לא לאבד את הסבלנות ולתת שיקרה מה שצריך לקרות," היה עונה לי. ואומר: "אם האדם חי לו בשקט, בלי לאבד את הסבלנות, יש לו זמן לחשוב ולהיזכר. ככה יפגוש את הגורל שלו, אולי. יהיה מרוצה, אולי. לא ישכח את מה שלמד. אם מאבדים את הסבלנות ועושים דברים לפני הזמן, העולם מתלכלך, כנראה. והנשמה נופלת לקורי עכביש של בוץ. זה הבלבול. זה הכי גרוע, אומרים. בעולם הזה ובנשמה של האדם שהולך..."

היצירה עוסקת בין השאר בשאלות סוציולוגיות-פוליטיות של היחס לאינדיאנים – האם ראוי "לתרבת" אותם? האם יש להניח להם להמשיך לחיות בדרכם? כיצד להתייחס למכון בלשנות הבא לחקרם, ולמסיונרים? ואף מוצאת מתאם מסוים בין העם היהודי והשבט האינדיאני.

הספר מתחיל מאתגר – היה לי קשה מאד להתרגל לשפה בפרקי "הדברן" ולהבחין בין השמות השונים המוזכרים שם, אך עם התקדמות הקריאה, ההסברים מגיעים והמאמץ משתלם.

כיף של ספרון. קריאה חוויתית ביותר, בעיקר של סיפורי הדברן.
מומלץ.

אחר מהספרים של מריו ורגס שקראתי. היה לי מענין המידע על הגונגלים בפרו והילידים החיים שם.

מעולה. מרגש במיוחד לקרוא את ה"נקודה היהודית" שבו.