ביקורת ספרותית על התאטרון הוא קסם של מקום מאת ורדה גנזך
ספר טוב

---

ספרה החדש של ורדה גינזך, "התאטרון הוא קסם של מקום", חושף בפנינו את אהבתה הגדולה למקצועה – מורה לאומנות והוראת התיאטרון. המקצוע שבו הדריכה ולימדה בבתי ספר אלפי תלמידים, לא יצא לגמלאות יחד איתה ו"הפסיק לעבוד" כפי שקורה למרביתנו בעזיבת מקום העבודה, אלא המשיך לפעום בה...
בנוסף לכתיבתה הענפה, היא עורכת הצגות יחיד עם בובות תיאטרון ומקיימת מפגשים ספרותיים עם הורים, מחנכים וילדים בנושאים הקשורים לספריה, ברחבי הארץ - תוך לקיחת חלק פעיל בקידום נושאים הקשורים לחומר שלימדה כל חייה ואשר כה אהבה, ואוהבת.
אהבתה זו למקצועה, הבאה לידי ביטוי בספרה (אותו הוציאה לאור בעצמה) הקלה עלי להביא את אחד הקטעים, המרגשים מבחינתי, הנותנים טעימה קטנה מהנאת הקריאה. הקטעים הם מהגיגיו של הילד הקטן היושב באולם - המסביר לנו, במילותיו הוא, את חווית הנוכחות בתיאטרון: "ובכלל, כל כך נפלא לשבת באולם תיאטרון חשוך, כשרק הבמה מוארת, ולצפות בחיים של אחרים. להרגיש כמעט בתוך הסיפור, להסכים עם הדמויות או להתרגז (בלב) על התנהגותם, גם אם הסיפור אמיתי או דמיוני. לפעמים להרגיש שכך קרה גם אצלי. בעצם להזדהות עם דמויות ומצבים." וכך, כשהיא שמה בפיו של הילד את תחושותיה, מביאה הסופרת גינזך את ה"אני מאמין" שלה לתיאטרון ולאומנות ככלל, תוך שימוש במילים לא גבוהות המיועדות לכלל קוראיה ובעיקר לילדים בגילאי 7-11 לערך, אולם גם מבוגרים חובבי תאטרון ייהנו ממנו. בקיצור, הוא מיועד לכל המשפחה. הסיפור הוא על זוג הורים הלוקחים את בנם הקטן להצגת תיאטרון, לראשונה בחייו. כל השלבים הנמצאים בדרך עד לישיבה בכורסה הנוחה שבאולם מתוארים בפירוט, אולם לא בפירוט רב מדי, לא מעיק: העמידה בתור בקופה, איש הביטחון שבכניסה, ולידו בודק הכרטיסים. ובאולם - הסדרנית, העוזרת להם להגיע למקומם. ואפילו קטע שבו השלטים האוסרים על הכנסת אוכל ושתייה לאולם אינו נעלם מעיניו... כל אלה מובאים מנקודת ראותו של הזאטוט, ומוסיפים קורטוב של חיוניות מרעננת ובתולית לפעולות הטבעיות והמובנות שהפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו בכניסה לכל מופע.
בהמשך, כעבור מספר שנים, מתאהב גיבורנו הפעוט בנושא התיאטרון ומחליט להעלות הצגה, שבה הוא הבמאי. איסוף החבורה להעלאת הצגה בשם "קופיקו מהשכונה", שבה הם הממציאים את העלילה - נעשה על בסיס התנדבותי, כלומר: "האבא של" ו"האימא של" עוזרים להצגה לקרום עור וגידים, וכפי שהורגלנו - גם כאן מביאה ורדה גינזך את סיפור בניית ההצגה לפרטיה והפעם, בשילוב הפריטים הטכניים הנדרשים ועד להצגה המתקיימת במקלט בשכונה.
שני דברים מעניינים שהכניסה הסופרת גינזך לסיפור מיקדו את תשומת לבי אליהם: האחד, שימוש באמירתו הידועה של המחזאי הנודע צ'כוב. לרבים מאיתנו היא מוכרת בשמה הקצרצר: "האקדח של צ'כוב", ומטרתה להבטיח שעל הבמה יהיו רק אותם החפצים המשמשים בהצגה, ולא דברים מיותרים שאינם מנוצלים בה, ואין להניחם שם אם אין אנו מתכוונים להשתמש בהם... האמירה המורחבת יותר נראית כך, כנראה: "אם במערכה הראשונה תלית אקדח על הקיר, עליו לירות במערכה האחרונה, שאם לא כן, אל תתלה אותו כלל".
והדבר השני, מילון מושגים המובא בסוף הספר שכותרתו היא "כיצד נערכים להפקת הצגה?" ואכן, כשמו כן הוא: שם תמצאו את כל הדמויות, תלבושות, עזרים טכניים ועוד, על כל הנושא הנדון ועד הבשלתו לכדי הצגה.
ושני דברים בשולי חוות דעתי: יש יתרון גדול וחובה מסוימת בניקוד הספר – שהרי הוא מיועד לילדים, והדבר מובן ורצוי. אולם אליה וקוץ בה, ו"התפלקות" קטנה יכולה להיות פה ושם. אחת מהן היא ניקוד שמו של הסופר המוכשר לואיס קרול (Lewis Carroll) שלו מיוחסות כל עלילות "אליסה בארץ הפלאות". האות הראשונה בשם משפחתו של הסופר, 'קרול' תנוקד בסגול, ולא בשווא - כפי שמופיע בטעות בספר.
ומשהו פיקנטי יותר; ציור האימא בספר גרם לי לתמוה האם זו לא ורדה גינזך עצמה, שהמאיירת בחרה לצייר. חיפוש קצרצר אימת את תחושתי – זו אכן הסופרת. כך קיבלנו את המספרת הנכנסת לתוך הסיפור ומוליכה אותנו – כאחת המשתתפות, בהחזיקה בידו של הילד - לאורך כל העלילה. תיאטרון במיטבו.
אכן, כפי שכתבה גינזך – התיאטרון הוא באמת קסם של מקום.
נהניתי

» ביקורות נוספות של י. קליש
» ביקורות נוספות על התאטרון הוא קסם של מקום