חמותי מאוד אוהבת ספרי מתח בלשיים. זה לא דבר נדיר, אני יודעת. ולא הייתי מציינת את העובדה הזאת לולי הדרך הייחודית שלה בקריאת הספרים. כשהיא לוקחת ספר לידיה, היא קודם כל מדפדפת קדימה, לעמודים האחרונים, וקוראת את הסוף. עכשיו, כשהיא יודעת מי הרוצח, היא יכולה להתפנות בשלווה ובנחת לקריאת השתלשלות העלילה. בעיני צורה כזאת של קריאה מעקרת את כל הטעם, כי מה העניין לקרוא ספר "מתח" אם אין מתח בכלל? אבל כל אדם וטעמו והרגליו.
דבר די דומה קרה לי, בטעות, עם סדרת "יום" של ניקי פרנץ'. בטעות לקחתי את ספר מספר 2 בסדרה "יום שלישי מגיע", בלי לדעת שקודם לו "יום שני כחול". לא תמיד זו בעיה. סופרי מתח רבים כותבים סדרות עם אותו בלש שהולך בכל פעם לתעלומה אחרת, אבל בלי חשיבות לכרונולוגיה בין הספרים השונים. במקרה הזה, של סדרת יום, הדבר אינו כך. ספר 2 נבנה על ספר 1, מתאר את תקציר העלילה במידה רבה. וגם קצת ממשיך אותה.
וכך היתה חווית קריאה בלי מתח. את כל העלילה הכרתי, ונותר לראות רק איך בדיוק היא מתפתחת. בנוסף למדתי איך הכיר פקד קרלסון את פרידה קליין, איך נכנס ג'וזף השב"ח האוקראיני לעולמה המוגן, ומיהו סנדי בכלל. בהתאם לכך אני לא יכולה לדרג את הספר, כי אני לא יכולה לומר עד כמה הוא מותח, אם בכלל. הכתיבה רהוטה ויפה, אישיותה של פרידה קליין אינה ברורה ביותר, ועלילה קיימת בהחלט. למי שכבר קרא (בטעות, כמוני) את "יום שלישי הגיע", נראה לי שהספר מיותר למדי. למי שלא - הוא מומלץ. וזאת על אף חוסר בהירות באשר ל"כחול" שבכותרת. סביר שהוא כחול במובן ה"בלואי" שבעניין, כלומר עצוב, אבל זה לא ברור.


















