ביקורת ספרותית על יום שני כחול - פרידה קליין #1 מאת ניקי פרנץ'

---

פתחתי את הספר אתמול בערב, כששכבתי במיטה שלי ורציתי לקרוא משהו. לקחתי אותו מערימת הספרים שלי ושל אמא. התחלתי לקרוא אותו לפני זה אבל לא התחברתי כל כך. נתתי לו צ'אנס נוסף.
אני לא יודעת מתי הלכתי לישון אתמול. החדר שבו קראתי נהפך ליקום נפרד ונטול-זמן. רק אני והספר בלי שעונים. הטלפון שלי היה בטעינה ושתק כמו דג. לא שמתי לב אליו. הייתי מכורבלת בשמיכה שלי, ומדי פעם שמתי לב שחם לי מדי. ובכל זאת המשכתי לקרוא.

פרידה קליין היא פסיכולוגית קלינית. היא מקשיבה לצרות של לקוחותיה, מנסה לסייע ככל האפשר ולא קוטעת את הסיפורים שלהם באמצע.
אלא שפרידה מתחילה לטפל באלן דקר, גבר לא צעיר במיוחד שכבר תקופה ארוכה סובל מתחושות שונות ומשונות, ואז היא מאבדת את קור הרוח המקצועי שלה. את המשך הסיפור תצטרכו לגלות בעצמכם.

הספר הזה שומר על מתח תמידי החל מאמצעו. הקפידו לקחת הרבה אוויר לפני שאתם מגיעים לאמצע הספר, כי אחר כך לא יהיה לכם זמן לנשום. בנוסף, הוא מוגדר כ"מותחן פסיכולוגי", מה שאומר שמחטטים די הרבה במוח של הדמויות. אם אתם אוהבים אקשן פשוט וטוב בלי הרבה זיבולי שכל זה לא הספר בשבילכם, כי פרידה היא פסיכולוגית ולא חוששת לנצל את זה. הספר הזה מראה כמה המוח שלנו מורכב, וכמה אפשר להפיק ממנו.
מה שיפה הוא שאי אפשר לנתק את המתח מהפסיכולוגיה או את הפסיכולוגיה מהמתח, מפני שהם קשורים היטב. כדי להבין את פתרון התעלומה, שהיה מסובך מדי בשבילי בשעות הלילה, תצטרכו לעקוב היטב אחרי התפתחות העלילה.
לא יכולתי להספיק לקרוא את הספר, והוא גם לא נפל לי מהיד כל כך הרבה פעמים. בדרך כלל אחרי שספר נופל לי מהידיים פעמיים אני מבינה שהגיעה השעה ללכת לישון. אבל הפעם המשכתי לקרוא כאילו הספר הודבק לי לידיים.

זה ספר מתח מתוחכם, שלא מנסה לגרום לכם להבין אותו. זו לא ספרות מעולה והוא גם לא מתיימר להיות כזה, אבל הוא איכותי יותר מסתם ספר מתח כדי להעביר את הזמן, בגלל הפסיכולוגיה. אני מבטיחה לכם שאחרי שתקראו את הספר הזה במשך כמה ימים תקדישו יותר תשומת לב לחלומות הלילה שלכם.

והערה נוספת בנוגע לספר, או יותר נכון לכותבים שלו: ניקי פרנץ' הוא שם העט של שון פרנץ' וניקי ג'רארד. כשאני רואה שני שמות של מחברים על הכריכה, אני תמיד תוהה איך אפשר לכתוב ספר בשניים. האם מישהו תורם יותר, ויש אחד שרק קורא ומעיר הערות? האם שני הסופרים יושבים יחדיו ומנסחים כל משפט, או שהם מחלקים את הפרקים ביניהם ומלטשים אותם אחר כך?

הנחתי את הספר ליד המיטה ולא נרדמתי הרבה מאוד זמן. חשבתי על הספר, על הרבה דברים אחרים שהטרידו אותי, ניסחתי את השורה האחרונה של הביקורת הזו (שתיכף תגיע) ובעיקר הרגשתי ריקנות. בהיתי בסביבה, כיביתי את המנורה האחרונה שעוד דלקה בחדר, הסתובבתי לצד, חיבקתי את הכרית ונרדמתי. אני לא זוכרת אפילו חלום אחד.

והנה השורה האחרונה של הביקורת, שניסחתי בעמל רב אתמול בשעה לא-ידועה בלילה (המוח שלי לא פועל כל כך טוב בשעות האלו, נראה לי שהוא נרדם קצת לפני): אם אתם סובלים מנדודי שינה ובטוחים שלא תצליחו להירדם, אתם יכולים לקרוא את הספר הזה. אבל אם מישהו שואל, לא המלצתי לכם מעולם על הספר הזה, אני לא רוצה להיות אחראית לתוצאות.
ואני מוסיפה הצעת קריאה: עצרו את כל השעונים, התלבשו נוח, נקו את המשקפיים או מצמצו היטב, ושקעו לתוך תעלומה שתגרום לכם להרהר בשאלה מה לעזאזל הולך בראש שלכם ומה זה אומר עליכם. כמו שאמרתי, לא היה לי קשר לזה ואני לא אחראית לתוצאות.

» ביקורות נוספות של מילים
» ביקורות נוספות על יום שני כחול - פרידה קליין #1