כשאתם קוראים את השם "פרידה קליין", מיד עולה בעיני רוחכם יענטע כבדת בשר , בעלת כמה פימות ושומה שעירה מבצבצת מעל שפתה העליונה. אבל פרידה קליין היא פסיכולוגית קלינית דקיקה ויפה, בשנות השלושים לחייה, אומנית חובבת הסובלת מנדודי שינה.
לכאורה, הייתי צריכה לאהוב את הספר הזה. לכאורה, אני אוהבת אותו. אבל מסך ה"לכאורה" הזה מערפל את חושי ומשבש את יכולת השיפוט שלי. בכל מהלך הקריאה הקשבתי לקולה של פרידה. לאמירותיה העוקצניות, החכמות, למשפטיה החסכניים, למבטא הבריטי שאותו, סנובית של מבטאים שכמותי, אני כל כך אוהבת.
יום שני כחול (לדעתי, התרגום של "כחול" כצבע, מחמיץ את המשמעות העגומה המלנכולית של Blue) ואולי התכוון צמד הכותבים לשם דו משמעי, ואולי לשחר הכחלחל העולה על לונדון, כשפרידה צועדת נטולת שינה ברחובותיה הישנים. פרידה היא מייסדת של סדרת מתח חדשה, אותו כותב הצמד , ניקי ג'רארד ושון פרנץ', והספר השני בסדרה הוא: יום שלישי נגמר. תקשיבו לנצחיה, ואל תבלבלו את סדר הקריאה, כי ניקי פרנץ' מספיילרים בספר השני ללא הכרה.
עשרים שנה קודם לסיפור הנוכחי, נעלמת ילדה בת חמש. בסיפור ההווה נעלם ילד בן חמש וחשדה של פרידה קליין עולה, כשאחד ממטופליה מתאר את הילד הנעלם באופן חשוד.
בספר יש שוטר וגם משטרה, אלא שלמרבה הפלא, חוץ מאשר בדיקת די.אנ.איי. אחת, נדמה כי למשטרה אין אמצעים לפענוח פשע. הבלש הוא דמות מקסימה, שמחמיצה את רוב הרמזים, אין בדיקות פורנזיות, אין זיהוי פלילי, ניתוח סייבר, בדיקת מצלמות ומעקב ראוי לשמו. לעומת זאת, פרידה קליין מגלה יכולות של פרופיילרית מיומנת. במוחה עולות כל ההשערות הכי הזויות, שמובילות אותה כחץ מקשת אל נתיב הרמזים והפתרון.
אני לא השתכנעתי. סלחי לי פרידה. אני באמת מחבבת אותך בתור דמות בלשית, אבל את לא יכולה להיות כל יכולה ולנחש את כל מה שלחשו ניקי פרנץ' באוזנייך.
הספר כתוב היטב והוא מותח מאוד, אבל נטול הומור וגם מופרך לעיתים. פרידה מתיידדת עם פועל שיפוצים אוקראיני. היא מכניסה אותו לביתה, משדכת אותו להיות דייר משנה בביתו של עמית וגם משאירה אותו לשמור על ילדיו הקטנים של בלש המשטרה.
סלחו לי בבקשה שהביקורת הזאת לא נישאת על פרץ של הומור, מצב הרוח שלי, כמו של כולנו, שפוף משהו. אבל הספר בהחלט יכול להיות פתרון טוב לעצבים מרוטים. למשך כמה שעות תיכנסו לסיפור בדיוני עם צרות של אחרים.
