אם היתי צריכה לבחור מילה בודדת לתיאור הספר זה היה בוודאי- מטריד. יש אי נחת ברור שעובר לקורא ובגלל זה בין הביקורות פה נראה את הדעות החלוקות לפעמים אפילו בקרב אותו המבקר עצמו שידרג את הספר כמעולה ויפתח במילים "ספר רע". כמה שהסתירה לצרף את שני התיאורים גם יחד לתיאור של אותו ספר לא עולה בקנה אחד, כך בדיוק היתי מתארת את הספר מעולה ורע. הדמות סוללת לעצמה מסלול הרסני, בלתי אפשרי של בחירות רעות שצורמות לקורא ומכאיבות בעינים. גבר מבוגר, פירוק נישואים, מערכת יחסים נצלנית והזויה המתבססת על עבר אפל. הכל יחד בכדי להעיד על נפש המסוכסכת עם עצמה, הזקוקה לטיפול בחרדות. אישית לא מכירה אישה כל כך חלשה ועלובה ומקווה גם לא להכיר מעבר לספריה של שלו

ארוך ארוך עד מייגע. היה אפשר לחסוך בהרבה פרטים על השתילה והזריעה, אבל הבסיס טוב. מספר על ירושה שעוברת כמה דורות עד שמוצא לבסוף את התיקון שלה. מרי "זוכה" באדמה בירושת אביה ומשלמת על כך במהלך חייה. כנראה שגם כאשר אתה חיי בחיי היפים ואמיצים יש טרגדיות בחיים. מעביר את הזמן לסבלניים בלבד

יש קסם בספרים ישראלים ששיכים רק לנו. לזהות נופים, תיאורים, רגשות שכאילו שייכים רק להוי הישראלי. הסיפור מתמקד בשתי נקודות נושקות וסותרות יחד, יחסי אהבה שנאה של הדמות הראשית לקיבוץ ולמאהב ישן. הביקורת על הקיבוץ שביצע ניסוי בבני אדם ולא נשאר לאסוף את החתיכות נגע ללב.היא שופכת אור על כל אותם הילדים, ילדים שאמורים להיות שורש ומלח הארץ והם רחוקים מאוד מהמציאות שיחלו להם. עוד נקודה כאובה שנוגעת בה הסופרת היא התחושה האינסופית של אי סיפוק בחיים. זה כה מאפיין את הדור שלנו שלא למד להתרצות ורוצה עוד ועוד, ומתחת לכל זה הוא אינו מאושר ובטח לא מרוצה. היא מציגה משפחה מושלמת וזוגיות שעל פניה מושלמת אבל במוחה היא נודדת למחוזות...הפגישה עם יואב מהעבר מניעה את הספר בציר העבר הקרוב והרחוק עד לשינוי בהווה.

כבר קראתי טובים יותר של רגן והפעם המיקוד שלה פחות בעולם הדת אלא על דרכי החיים הפתלתלות שמותירות אותנו לפעמים פעורי פה. להגיד שהספר סחף אותי למחזות אחרים? שהותיר אותי מרותקת? רחוק מהמציאות. אבל מנגד זרם לי התובנה הזו שהשלמות של החיים מאורכת רק ברגעי אסון- ואיך חשד הכי קטן יכול למוטט הכל- משפחה, אהבה, אמונה, חברים, קרירה והכנסה כספית. נעמי מפנה למצוא את השלמות הרוחנית במדבריות בארץ הקודש, קרוב לכתבים עתיקים ולהתנהלות מוזרה של קבוצת רוחניים. מנגד אין שם יד מכווינה ברורה ולא ברור מעבר לתגלית הרוחנית מה הכיוון הנכון שבו החיים צריכים לזרום לפי המלצתה והכוונתה של הסופרת. האם חיים צנועים וסגפנים במדבר הם אלו שמביאים לתובנות? או שמא מסע קצר שם מחזיר אותך לתלם מחוזק? כך או כך חווית הקריאה היתה חביבה.

כאמרתי לחברה- אני קוראת את "נער החידות" היא שאלה אותי - למה? לא ראית את הסרט? היא טועה בגדול. אני לא אוהבת לקרוא או לחילופין לצפות בספר שזכה להפקה קולנועית. אבל הספר הזה שונה בתכליתו מהסרט יש לטוב ויש לרע. איכשהו ההפקה הפכה את חברו התמים והטוב של תומס למיני מפיונר. בסרט ישנו סדר כרונולוגי שאינו קיים בספר, הרבה הרבה מתוך המיני סיפורים המופיעים בספר נעלמים מהסרט. ניטה אהובתו הופכת מילדה חברה שגדלה לציידו לזונה. בסופו של דבר החווית קריאה מהנה והספר קולח. הפרק היחידי שהפך לבלתי קריא היה הפרק שעוסק במלחמה שמכיל עודף של פרטים שאינם מעניינים. אבל מלבד זאת הספר עצמו גרם לי לשקול מחדש ביקור בהודו- שעד כה סלדתי מהעצב שמשדר המקום הזה. חווית הקריאה גרמה לי לחשוב פעמים.

חלוקה בדעתי לגבי ספר זה. מצד אחד העלילה כן הצליחה לסקרן אותי, אבל הצורה שבה דברים חוברו זה לזה באמת לא הכי מעוררת אמון. שימו לב סופיילר אלרט* גם העובדה שעבר ניתוח עיניים שהשיב לו את מאור עינו לפתע פתאום נראתה הזויה. ואף ששב לו מאור עינו הוא לא תוהה על הדמות המוזרה ספק מפלצתית ספק נשית שחברה לחייו. והדוד הזה שמגיע משום מקום לחייו ולפתע לוקח בעלות עליו ומשקיע בו ולמעשה משנה את מסלול חייו- פשוט לא מעורר אמון**
החיפוש של הבת אחרי אביה מעלה עולה בתהו. היא חופשת סיפור חיים מוזר שאינו מתחבר בשום צורה להווה שאותו חיי ומי שהכירה שנים כאביה. מצד שני קריאה בספר הזה יוצרת אלמנט של תחושה רגועה, כאילו יש קצב אחר לספר הזה כמו גלי הים. אולי זה הכריכה הזו, מנגד יש גם משהו מטיפני בספר הזה ואת זה אף קורא אינו אוהב- לחזור לכיתה ד' והמורה מטיפה לך לקרוא. כך זה בערך מרגיש. בסופו של דבר לא אגיד כי היתי מונעת ממישהו לקרוא את הספר הזה כי בסך הכל הוא ספר לא רע. אולי לא הכי טוב שקראתי מימי אבל גם לא כל כך רע

אני הראשונה לרשום ביקורת על ספר זה וככל הנראה יש סיבה טובה שאף אחד לא השקיע את היום והשעה. אבל משהו בי בער לכתוב את הדברים על הספר המגוחך הזה. הסיפור שאין בו הרבה אמון כולו (ואגיע לזה בהמשך)מתגלגל על דמות שיש לסגוד לה ולרגליה שעליהן היא עומדת -ל-דנה! דנה היא מושלמת, חכמה, אינטליגנטית, יפה ומוכשרת. דנה התברכה באינטליגנציה רגשית מעל הממוצע. דנה היא גאון הדור. דנה היא אחת ממליון. דנה היא גם המציאה את אלוהים ולמעשה היא החלקיק האלוהי החסר במשוואה. בקיצר כפי שניתן להבין קצת מייגע. זה כאילו הסופרת כתבה סרנדה לעצמה כדמות הנשית היחידה, שאין כמותה בעולם כולו. מרוב שאין כמותה היא מעוררת בחילה. אם זה לא מספיק הספר מתעלל בקוראיו בדגש על היבט שהיה צריך ליישם מתחילת הדרך- LASS IS MORE . הסופרת מאריכה ומתישה עם פרטים תפלים, חסרי תוכן ושחר ואני לא יודעת איך שרדתי להגיע לעמ' 400 בקשקושי פילוסופיה ופסיכולוגיה בגרוש (שלא נראה לי שיש שם הכשרה לתחום בכלל כי אם כן היו שוללים את הרישיון). ובחזרה לדנה המשולמת והכל כך חכמה שיש לה קריירה בנויה מגיל 18 באונ' מרוב גאונות, אבל מה שלא מסתדר עם הדמות האווילית הזו שהיא פשוט כל כך חכמה ובכל זאת כל כך טיפשה. אחרת אין הסבר אחר למה היא נתנה שידרכו עליה ועוד נהנתה לתלות את החוויה מצולמת על הקיר. היא מתארת בספרה מסכת של התעללות שהיא עברה עם בחירות רעות של גברים בחייה, וכולם יוצאי צבא, כולם ביחדות בכירות, כולם גברים שצריך להעריץ. אבל היא מפשיטה אותם מכל כבודם ומציגה את הגבר הישראלי כאחד שאיבד כל צלם אנוש על כך שהוכרח לשרת בצה"ל, ושכח שעל הדרך יש בני אנוש ביקום. כל כולו של הספר מכיל מושגי צבא ומטפורות בצבא חקאי, ברמה שאפילו בשירות שלי לא שמעתי כל כך הרבה ביטויים צבאיים, נדושים ועלובים. ולקינוח רמת האמינות המעוררת גיחוך ובלתי נסבלת של הפרטים. החבר הראשון של דנה (הנפלאה יש לציין אם לא אוזכר קודם לכן)היא אחראי על אסון צהלים, החבר השני של דנה יונתן הטייס - היה אחראי על אסון המסוקים המפורסם, החבר הבא של דנה- אורי (דמות מזעזעת בפני עצמה) היה מהחיילים שנחרטו בזיכרון הצילומי- תודעתי של המדינה שפשפשו בחול את שאריות החברים שלהם. כולם היו חלק מהאסונות הלאומיים של מדינת ישראל- ודנה ביקרה בחייהם של כולם. מעורר המון אמון נכון? בקצרה- היה בסיס טוב לספר אבל מיקוד היא לא מילה גסה. כך גם שימוש בשפה שלא מנסה בכפייה ליצור אנלוגיה לצבא או לחפש עומק ביצירות ספרותיות אחרות (מונטה קריסטו, אנה קרניניה ובעל זבוב) שאולי היו נותנות יותר עומק ליצרה הסתמית הזו. ממליצה רק אם ממש אבל ממש משעמם לכם.

קראתי לפני הרבה שנים ונזכרתי בו לאחרונה כשהתעוררה בי כמיהה לקרוא אותו שוב. נפתח בכריכה של הציור שעל הספר- שאלי מאוד דיברה. משהו ברפיון שבו מוטל הגוף הזה קצת דומה להרבה ממעשי הנבל שבספר. תמיד חשבתי זה דווקא רעיון טוב לכתוב ספר דווקא מכיוון של מוח סוטה, שונה - רוצח אכזרי או אנס שפל. יש בזה מין הייחוד ומנגד זה ספרות יחסית נדירה- כי הסופרים הם אנשי רוח לרוב. אולי לא.. :) אני זוכרת שהתיאורים הנושאים של אותה מאה ישנה לא קסמו לי, אבל אהבתי את הריטואל של הרוצח המטורף שמחפש אחר הטרף הבא. היה בזה משהו "מרענן" עבורי. ריחמתי על הנערות המסכנות שנפלו לידו והיה גם תיאור של כלב כמדומני שעורר בי סלידה ודמיון שלא קסם. בסך הכל ספר מעניין.

פשוט נפלא! סיימתי את הספר והלכתי לחפש עוד אוצרות שיש ליוצרת הזו -וכלום! נראה כיומן ביכורים צעיר אבל כתוב במיטב הדרך. מחכה בקוצר רוח ליצירה הבאה. היא מעלה תיאורים של ימי עבר ואיכשהו זה זורם גם עם ההווה. למעשה הגיבורה של הספר היא ללא ספק הדמות של האם - התוססת, המשוגעת והרב- גוונית. הבת הינה רק דמות משנית להבלטת האם. אהבתי לראות את הערצה הגדולה שלה לאם הזו, גם כאשר ניכר כי היא עשתה טעיות רבות כאם וכאשת איש. מתחת לכל ההומור שבספר, הסיפורים המשעשעים והדמיות החיות ישנו עצב על זוג הורים שלא מתפקדים, על אב אלים וסוד משפחתי אפל ולא צפוי. למרות זאת העצב נמחק מהקורא ומתקבל חווית קריאה מהנה כל כך. ממליצה בחום! אגב -ספולייר אלרט!- בסוף למרות שזה לא סיום עצוב אלא חיי ושמח מצאתי את עצמי מזילה דמעה מהמחשבה על האובדן.