אשכרה מלך הסימנון הזה ! לא מגדולי ספריו הפעם, אבל כמו תמיד, גם "הנוסע הסמוי" מותיר אותך חסר מילים ופעור פה, נוכח יכולתו המרשימה (של הסופר) לרקוח תבשיל קדרה סמיך במיוחד, כמו באגדה המפורסמת, תוך שימוש בחומרי גלם הכוללים בעיקר כמות נדיבה של מים, קורט מלח ואת קצהו המטלי של גרזן ציידים... יש לנו פה מצב לפיצוח, בקיצור, לפחות מנקודת מבטי הסובייקטיבית, של סוד קסמו של סימנון : יופיה של הפשטות... אני שנים מנסה לדמיין את האיש בחדר עבודתו ואני די משוכנע שלא מדובר היה באמן שהיה ממציא טוויסטים בעלילותיו "תוך-כדי", אלא בגאון מחושב, "שרק" העלה על הכתב את היצירה המושלמת שהייתה לו בראש מלכתחילה. הייתי כותב - "כמו שמיכלאנג'לו דמיין את דוד מתוך גוש שיש של 12 מטרים" - אבל אני משאיר בכ"ז לאליל הטוסקני איזה יתרון הגיוני של 2-3 אטמוספירות בתחום הנשגבות... לא צריך להגזים (טוב, גם אני בכיתי בקפלה הסיסטינית - מה הבעיה שלכם ?!).
לי הזכיר "הנוסע הסמוי", משום-מה, בעיקר את "האדום והשחור" של סטנדאל : מאות שונות אמנם, אבל גישה חברתית-תרבותית דומה, חלוקה מעמדית נוקשה שאין לערער עליה ובמרכז העניינים - צעיר נמרץ וקצת אהבל, הנקלע ביודעין אל בין מלתעותיהם של כרישי הנדל"ן של התקופה; רק שהפעם, הוא זה שעובד על כולם ולא הם עליו.
מיקומה של העלילה בלה רושל, זה סימנון פאר-אקסלנס : עיירת-ספר מנומנמת, המשלבת אתרי מורשת קסומים עם קצב חיים של מי שלא יבין לעולם את השאון של העיר הגדולה... לומר בצרפת שאתה מלה-רושל, זה כמו לומר בארץ שאתה מדימונה - בלי להעליב את עצמי, כמובן (לה רושל היא תאומה רשמית של עכו למעשה. עלק).
אלא שכאן מגיע הדיסוננס הסימנוני המוכר - במקום כזה, בו האנשים אמורים, לכאורה לפחות, להעביר את ימיהם בטיולים לאורך המזח הציורי או במשחקי פטאנק נינוחים עם כוסות של "ריקאר" צונן בצד, רוחשת לה מציאות אחרת, כזו המתארת תחרותיות מטורפת, משחקי כוח וכסף, עושק ורצח.
היו שניתחו את הספר כנבואה/אלגוריה של סימנון ביחס למציאות שבוודאי תישרור בצרפת עם שוך קרבות מלחמת העולם השנייה, כשישובו שבויי המלחמה לבתיהם, יתפזר הערפל והסודות האפלים של כולם יחלו להיחשף. ככה. בשוליים. לא ממש משכנע. ולא נזכיר שוב שסימנון עצמו הואשם באהדתו למשטר הכובש ונאלץ לנוס ממולדתו, אליה לא שב, למעשה, עד יום מותו.
ורק מילה טובה פלוס-פלוס למתרגם הספר, יהושע קנז, לא שהוא זקוק למחמאות ממני : כמו שיש הבדל בין להכיר את השפה כי למדת את הדקדוק הכללי שלה בביה"ס ובין לדעת את השפה לעומקה כי חיית בארץ שבה משתמשים בה יומיום - כך הוא ההבדל בין תרגומם של כל מיני ובין תרגומיו של קנז... ליגה אחרת לגמרי. קנז לא נכנס לדקויות מיותרות, אין לו עניין לתרגם את שמותיהם של הרחובות, ממילא זה לא אומר כלום לאף אחד והוא מבין היטב, הבין כבר מזמן, שרוח הספר חשובה הרבה יותר ממראי המקום שלו. הנה, אפילו על שמו המקורי של הספר הוא "וויתר" : בצרפתית, השם הוא "הנוסע מחג כל הקדושים" והרמיזה כאן אמנם צינית ("אין קדושים בלה-רושל"), אך מובנת בעיקר למי שחג "כל הקדושים" מופיע כתאריך מובן מאליו בלוח השנה שלו... שאפו ענק. קראתי לא מזמן שקנז החל, מאז ראשית שנות האלפיים, במבצע תרגום מאסיבי של יצירות קלאסיות צרפתיות לעברית ובכללן - מקסימום ספרים של סימנון; ככה שהוא יכול להוסיף אותי לרשימת המנויים...
נ.ב. כן, אני יודע מי תרגם לעברית את "האדום והשחור".