העטיפה של "הנוסע הסמוי" לז'ורז' סימנון מיטיבה להמחיש את האווירה של רומן קצר (261 עמודים קטנים [ברוטו], רווחים גדולים בין השורות, מחיר לצרכן: 88 ₪) זה: צדודיתו של איש צעיר השרוי בצל כך שרק מתארי פניו וגופו נראים, יושב על סיפון אוניה שקוע בשרעפים כשמעבר לו ניבטת עיר נמל ערפילית.

ז'יל מובואזן, צעיר בן תשע-עשרה שהתייתם מהוריו זה לא כבר, מגיע לראשונה בחייו אל לַה-רוֹשֶל, עיירת חוף צרפתית קטנה, עיר מכורתם של הוריו, בה התאהבו ואותה החליטו לעזוב עבור קריירת הופעות קרקס בחו"ל. מייד עם הגיעו הוא מגלה להפתעתו כי דודו, איש עשיר, מפוקפק ורב-השפעה, נפטר זה לא מכבר והוא – ז'יל – הינו היורש היחיד אם... אם יגור בבית דודו יחד עם אלמנת הדוד.

במהרה מתחוור לז'יל כי מסתורין אופף את דודו המת ואת האופן שבו הצליח לקנות לו את השפעתו הרבה על הכלכלה והפוליטיקה של לַה-רוֹשֶל. לחצים הולכים וגוברים, ההופכים לאיומים, מבהירים לו חיש מהר כי פרנסי העיר מצפים ממנו להתיישר על פי תכתיביהם. ובעוד הוא נאבק על עצמאותו, ז'יל מוצא גם אהבה.

מן העמוד הראשון של הרומן, יוצר סימנון אווירה דחוסה, מעיקה, קונספירטיבית-כמעט של חשדות וחוסר וודאות, כחשרת עבים ההולכת ומתקדרת מעל ראשו של ז'יל, כערפל האופף את לַה-רוֹשֶל. האתגר הניצב בפני ז'יל כפול: עליו לא רק לגלות כיצד לעמוד בפני הלחצים המופעלים עליו ולהבין מי הם ידידיו ומי הם אויביו – עליו גם להבין את עצמו, מי הוא ומה הם רצונותיו. ולא ברור איזה משני אתגרים אלו קשה יותר.

"הנוסע הסמוי" בתרגומו המשובח של יהושע קנז הוא רומן מותח ו"בלעתי" אותו תוך שעות ספורות. אני בהחלט ממליץ עליו. ועם זאת, הספר אינו חף מפגמים. סימנון מיטיב לבנות את המתח בהדרגה ובכישרון רב, אך נדמה כי הוא ממהר מדי "לפרוק" אותו בסופו של הרומן, כמעט נדמה כי אצה לו הדרך להתחיל לכתוב את הרומן הבא. ואולי זה אכן המקרה – שכן סימנון היה בעל הספק כתיבה על-אנושי וכתב מאות רומנים. לסימנון היה הספק עצום ביותר מתחום אחד. משהחליט לחדול מכתיבה ספרותית, נפנה לתיעוד קורות חייו, ומתברר שמספר הנשים "שהיו לו" גדול עשרות מונים ממספר הספרים שכתב:

http://www.trussel.com/maig/people80.htm

אין מה לומר, סימנון היה איש רב פעלים. יכול היה להיות מעניין להיות זבוב על הקיר ב"מפגש פסגה" דמיוני בינו לבין קזנובה. אהמממ, אבל אנחנו, בענייני ספרים עסקינן. מדהים לקרוא על אופן הכתיבה של סימנון. נראה כי לאחר "תקופת דגירה" על רומן (כדי שלא אובן שלא כהלכה – אני מתכוון לספר), המוצר המוגמר כבר שכן במוחו, ואז סימנון היה מדפיס את הספר בקצב מסחרר של כשישים עד שמונים (!) עמודים ליום, ללא הפסקות, ללא טיוטות ותיקונים. מי יודע, ייתכן שעם "חיווט" קצת שונה במוחו, סימנון היה כותב כמה עשרות רומנים בלבד, אבל יצירות מופת גדולות. ובכל זאת, גם כך, הוא הותיר לנו הקוראים רומנים מהנים רבים.

אשכרה מלך הסימנון הזה ! לא מגדולי ספריו הפעם, אבל כמו תמיד, גם "הנוסע הסמוי" מותיר אותך חסר מילים ופעור פה, נוכח יכולתו המרשימה (של הסופר) לרקוח תבשיל קדרה סמיך במיוחד, כמו באגדה המפורסמת, תוך שימוש בחומרי גלם הכוללים בעיקר כמות נדיבה של מים, קורט מלח ואת קצהו המטלי של גרזן ציידים... יש לנו פה מצב לפיצוח, בקיצור, לפחות מנקודת מבטי הסובייקטיבית, של סוד קסמו של סימנון : יופיה של הפשטות... אני שנים מנסה לדמיין את האיש בחדר עבודתו ואני די משוכנע שלא מדובר היה באמן שהיה ממציא טוויסטים בעלילותיו "תוך-כדי", אלא בגאון מחושב, "שרק" העלה על הכתב את היצירה המושלמת שהייתה לו בראש מלכתחילה. הייתי כותב - "כמו שמיכלאנג'לו דמיין את דוד מתוך גוש שיש של 12 מטרים" - אבל אני משאיר בכ"ז לאליל הטוסקני איזה יתרון הגיוני של 2-3 אטמוספירות בתחום הנשגבות... לא צריך להגזים (טוב, גם אני בכיתי בקפלה הסיסטינית - מה הבעיה שלכם ?!).

לי הזכיר "הנוסע הסמוי", משום-מה, בעיקר את "האדום והשחור" של סטנדאל : מאות שונות אמנם, אבל גישה חברתית-תרבותית דומה, חלוקה מעמדית נוקשה שאין לערער עליה ובמרכז העניינים - צעיר נמרץ וקצת אהבל, הנקלע ביודעין אל בין מלתעותיהם של כרישי הנדל"ן של התקופה; רק שהפעם, הוא זה שעובד על כולם ולא הם עליו.
מיקומה של העלילה בלה רושל, זה סימנון פאר-אקסלנס : עיירת-ספר מנומנמת, המשלבת אתרי מורשת קסומים עם קצב חיים של מי שלא יבין לעולם את השאון של העיר הגדולה... לומר בצרפת שאתה מלה-רושל, זה כמו לומר בארץ שאתה מדימונה - בלי להעליב את עצמי, כמובן (לה רושל היא תאומה רשמית של עכו למעשה. עלק).

אלא שכאן מגיע הדיסוננס הסימנוני המוכר - במקום כזה, בו האנשים אמורים, לכאורה לפחות, להעביר את ימיהם בטיולים לאורך המזח הציורי או במשחקי פטאנק נינוחים עם כוסות של "ריקאר" צונן בצד, רוחשת לה מציאות אחרת, כזו המתארת תחרותיות מטורפת, משחקי כוח וכסף, עושק ורצח.
היו שניתחו את הספר כנבואה/אלגוריה של סימנון ביחס למציאות שבוודאי תישרור בצרפת עם שוך קרבות מלחמת העולם השנייה, כשישובו שבויי המלחמה לבתיהם, יתפזר הערפל והסודות האפלים של כולם יחלו להיחשף. ככה. בשוליים. לא ממש משכנע. ולא נזכיר שוב שסימנון עצמו הואשם באהדתו למשטר הכובש ונאלץ לנוס ממולדתו, אליה לא שב, למעשה, עד יום מותו.

ורק מילה טובה פלוס-פלוס למתרגם הספר, יהושע קנז, לא שהוא זקוק למחמאות ממני : כמו שיש הבדל בין להכיר את השפה כי למדת את הדקדוק הכללי שלה בביה"ס ובין לדעת את השפה לעומקה כי חיית בארץ שבה משתמשים בה יומיום - כך הוא ההבדל בין תרגומם של כל מיני ובין תרגומיו של קנז... ליגה אחרת לגמרי. קנז לא נכנס לדקויות מיותרות, אין לו עניין לתרגם את שמותיהם של הרחובות, ממילא זה לא אומר כלום לאף אחד והוא מבין היטב, הבין כבר מזמן, שרוח הספר חשובה הרבה יותר ממראי המקום שלו. הנה, אפילו על שמו המקורי של הספר הוא "וויתר" : בצרפתית, השם הוא "הנוסע מחג כל הקדושים" והרמיזה כאן אמנם צינית ("אין קדושים בלה-רושל"), אך מובנת בעיקר למי שחג "כל הקדושים" מופיע כתאריך מובן מאליו בלוח השנה שלו... שאפו ענק. קראתי לא מזמן שקנז החל, מאז ראשית שנות האלפיים, במבצע תרגום מאסיבי של יצירות קלאסיות צרפתיות לעברית ובכללן - מקסימום ספרים של סימנון; ככה שהוא יכול להוסיף אותי לרשימת המנויים...

נ.ב. כן, אני יודע מי תרגם לעברית את "האדום והשחור".

ז'יל הוא נער בן 19 שכל חייו חי חיי נדודים עם אביו ואימו שאהבו מאד זה את זה. לאחר מותם הוא מגיע אל עיר חוף קטנה בצרפת, עיר הולדת הוריו שמעולם לא היה בה ושאינו מכיר בה איש, שם מתברר לו שירש הון רב מדוד שהיה בעל השפעה רבה. בבת אחת עליו להתמודד עם אורח חיים שלא הכיר, עם אנשים שאינו יודע את טיבם, עם מסורת רבת שנים שאף פעם לא לקח בה חלק ועם אחריות גדולה. והוא אדם ישר. לא קל להיות אדם ישר ובעל אחריות גדולה.

הוא מאד מלנכולי, הספר. הרבה מאד בדידות יש בו, גם של מי שחי בקרב אנשים זרים אבל גם בדידות של אנשים בעלי משפחה ומכרים רבים שלמרות כל אלה אין להם כלום עם שום אדם. וגם שגרה. שגרת חיים שאפשר למדוד ואפשר להתחקות אחריה, אבל היא לא מולידה לא שלווה ולא שקט אלא רק מעוררת רצון למצוא בה פירצה. באקלים האפרורי, תחת הרושם של עיר קטנה ויגעה, צריך הנער הזה לברוא לו חיים תוך שהוא לומד להתבונן בעצמו ובאנשים המקיפים אותו, והתהליך הזה, בו ראייתו מתחדדת והוא מבין יותר, כתוב היטב כך שהכל משתמע ונעשה מובן, לו ולי.

ולצד ההבנה הזאת יש הרבה מאד חמלה. גם איזו אמונה בטוב הלב. כי לא משנה מה תעשה כל אחת מהדמויות, תמיד יוצגו גם הנסיבות או החולשות שהביאו אותה לנהוג כפי שנהגה.

קראתי אותו בחופשה בחום הבלתי מופרך, גם לא על ידי המזגן, של יותר מידי מעלות בצל של הפרגולה של החדר ליד הכנרת, כשהאיש שלי נשאר בבית, כי חופש של ארבעה ימים מהאישה והילדים, גם אם זה סתם בבית, לא יכול להזיק, אפילו לא לזוגיות, הבת שלי משתכשכת עם ילדות אחרות באגם של המדינה והבן שלי נמצא רב הזמן בחדר, כי הוא אחד שמאמין בטכנולוגיה, גם כשהיא לא ממש מוכיחה את עצמה. היתה שמש חזקה וגם כמה אנשים שאני מאד אוהבת, הכל בניגוד מאד בולט לתחושות שהספר הזה מעורר.

ונהניתי.

אני לא יודעת אם סימנון הוא כותב דגול. אני גם לא יודעת אפילו אם הוא מספר דגול. כי קטונתי. אבל מה שאני כן יודעת בוודאות זה שהוא אוהב אדם. זה מה שהוא. הוא יודע לקחת את הקורא איתו יד ביד וביחד לצאת למסע ליווי היכרות והבנה את גיבור סיפרו לאורך תהליכים שהוא עובר, לאורך תמורותיו ותהפוכותיו השקטות והסמויות, צעד צעד, לאט לאט, בשקט בשקט. הוא יודע לספר את הגיבור שלו בסבלנות ובהדרגה עד שהוא מביא את הקורא לידי הבנה מוחלטת של הגיבור ושל השינויים שהוא עובר. לדעתי סימנון הוא סופר שהוא סניגור, הוא סניגור שהוא פסיכולוג. הוא פסיכולוג שהוא מטפל, ודואג, כמעין אבא טוב שמכסה את גיבור סיפרו לפני השינה בשמיכה חמה ומלטף את ראשו ומרגיע אותו תוך שהוא אומר: זה בסדר, אל תדאג. בסוף כולם יבינו. בסוף כולם יקבלו אותך. אל תפחד, אתה תראה. שן עכשיו, נוח, ותחלום הרבה. כי זה מותר לחלום כמה שתרצה, תתחבר לעצמך, זה מותר, ותישאר שם. תישאר עם מי שאתה עכשיו, זה בסדר, אל תיפחד..

ז'יל מובואזן יורד מספינה נורווגית לחוף עיר קטנה בצרפת. הוא בן 19, בן לזוג אמנים המופיעים בכל רחבי אירופה. הוריו מתו מחנק בבית מלון כתוצאה מארובה סתומה של תנור.

עם חזרתו לעיר הקטנה הוא חוזר למקום בו הוא לא גדל, אולי לדודו, אח אביו, אולי לדודתו, אחות אמו. אלא שכבר עם שובו מספרים לו שדודו מת זה ארבעה חודשים ומחכים רק לו, לז'יל, כדי להקריא את הצוואה, ממנה עולה שהוא היורש היחיד של כל הונו הגדול מאוד של דודו אוקטאב, החזק והשנוא בעיר. יחד עם הקראת הצוואה הוא מקבל מפתח לכספת הנמצאת בחדר השינה של בית דודו, אבל את חמשת אותיות קוד הכספת הוא יצטרך למצוא לבד. לכל האנשים החזקים בעיר הקטנה ברור שמה שמצוי בכספת אלה סודות מחרידים, שרצוי מאוד שלא יגיעו לאזני איש.

סימנון כרגיל רוקח עלילה בלשית, אבל זו לא עלילה בלשית קלאסית. אין כאן בלש של ממש, כן קיים סוד שצריך לגלותו, אבל דרכו של ז'יל לא סוגה בשושנים. כולם מלגלגים לגילו הצעיר, לחוסר ניסיונו, לתמימותו. מנגד, הוא לא ביקש עושר שכזה. אבל בעיר הקטנה כולם מכירים את כולם ותמיד יש תיבת פנדורה לפתוח וסתם שלדים ישנים בארונות. סימנון מעניק לנו עלילה העוסקת יותר באנשים ופחות בסוד הנורא שיתגלה.

אז, כן, הסוד מתגלה, עוד דברים מתרחשים גם בזמן שז'יל מתאקלם בעיר הקטנה וגם אלה מתגלים. אבל החשוב מכל זו האוירה, הצפעונים האנושיים החוצים את דרכו של הצעיר, הלשון הנשלחת, הארס המובטח והמילים המבטיחות רע. ז'יל פועל כנגד של הסיכויים מצעיר ביישן הוא הופך לצעיר נחוש, זכר לכל האמרגנים שעשקו את הוריו. הוא עומד על שלו, מצליח לגלות את קוד הכספת ומכאן מתגלגלים דברים לא מפתיעים במיוחד, אבל מראים מהם אנשים וכיצד הם מורכבים כשסודות מתגלים.

ספר אוירה נהדר, עלילה מותחת במידה וספרות במיטבה. התרגום של קנז חורק כתמיד.

קראתי רק ספר אחד של סימנון לפני שקראתי את זה. לקודם, "האיש שצפה ברכבות", לא ממש התחברתי ולכן לקח זמן עד ששוב ניסיתי, לשמחתי הרבה , הפעם נהניתי מאד. כשחשבתי לעצמי, "מה אפשר להגיד על הספר הזה" עלה בדעתי הדימוי למנה אחרונה, קינוח משובח שיכול בהחלט להיות גם מנה עיקרית משביעה ואיכותית. מה אין בספר הזה?, תעלומת רצח מסתורית, דמות גיבור מרתקת ומסקרנת, אהבה על גווניה,
פיתרון מפתיע. כבר הזכירו את עבודת התרגום המצוינת של יהשוע קנז, מה עוד צריך?

בפעם הראשונה שנתקלתי בספר, הוא נזנח מחוסר עניין לאחר קריאת מספר עמודים. בגלל מצוקה גדולה בזמינות ספרים, חזרתי אליו בשנית והחזרה שימחה אותי כי הפעם היה לי כייף לקרוא בו - נכנסתי לאווירה של צרפת וממש הרחתי את ריח הים בנמל. אני תמיד אומרת שעיתוי של קריאת ספר זה או אחר הוא מאד חשוב.
ככל שהספר התקדם, הבנתי שלא ממש מדובר בספר מתח - נכון שיש שאלה שמלווה את רוב הספר - מה יש בכספת? (לא ארחיב מפעת ספוילריזם) אבל זו לא שאלה מספיק מותחת והסיפור לא ממש התקדם. בסופו של דבר נשארתי עם טעם של משהו שלא מוצה עד תום.

ספר מעולה. שילוב מרתק של סיפור מתח רב רבדים עם תיאור רגיש ופילוסופי של תהליך התבגרות והתפכחות של הגיבור. הנאה צרופה, כמו זו שחוויתי מספריו האחרים של סימנון שכבר יצא לי לקרוא...

עוד ספר איכות של ז'ורז סימנון בתרגומו המופתי של יהושע קנז. התיאור של ערי השדה בצרפת ואפיון הדמויות כמו גם העלילה הכל כך אותנטית ואמינה שהוא משרה - מהנית עוד ועוד. כל ספר של סימנון בתרגומו של קנז הוא פנינה איכותית (קשה לקרוא לכך ממתק ספרותי כיוון שהעלילה בדרך כלל אפלה ומטרידה). לא מחמיץ אף ספר שלו מאז שהחל מבצע התרגום שלו עי יהושע קנז וממליץ בחום רב.