הבעייה עם קלאסיקה היא, שהיא אוחזת בגרונך ממרחק של 83 שנה, תוקעת קנה אקדח בגבך ומאלצת אותך לומר: "יצירה מבריקה", גם אם בלב עולה מחשבה מרדנית, אוונגרדית ובועטת, שאיך להגיד בלי להעליב, פעם זו אכן הייתה יצירה מבריקה.
ומאז, מים רבים, עכורים וגועשים זרמו בנהרות הז'אנר, עצים רבי נכרתו ביערות הגשם, מיליארדי מילים הודפסו, מיליוני כדורים נורו מאקדחים וגם מרובי ציד, עשרות אלפי בלשים מכורים לאלכוהול, אפופי עשן סיגריות, פתרו מאות אלפי תעלומות, והנץ ממלטה חוזר מן המאה שעברה.
האם יש הצדקה ספרותית כלשהי לתרגום המחודש של אסף גברון? אינני בטוחה, או בעצם, אני בטוחה שלא ואל תגלו לסם ספייד, הוא מפחיד במקצת.
הנץ ממלטה הוא סיפרו המפורסם והנחשב ביותר של דשיאל האמט, שבגרסה החדשה נקרא דשיל האמט, חידוש שאינו משנה את הארכאיות של שמו. זהו סיפורה של ציפור שחורה (מפוסלת) ויקרת ערך, שיש עליה קופצים רבים שאינם בוררים במעשים.
זהו סיפורו של סם ספייד, בלש קשוח ובלתי נעים בעליל, שהאמט מתאר אותו באופן שאינו מחמיא לו כלל וכלל. כשהוא מתאר בדקדקנות את תווי פניו של הבלש, את האופן האלים שבו הוא מתנהל, את העוויותיו, את אופן דיבורו ואת ארסיותו, נדמה שהאמט לא ממש סובל אותו.
ברור שיש לשפוט את סם ספייד, השוביניסט המצוי, בהקשרים התרבותיים וההיסטוריים של שנות השלושים במאה שעברה. ולא צדדים אפלים אלה, של גבריות רברבנית ויוהרה בוטה, הם אלה שגרמו לי לא לסמפט אותו, שהרי אינני מצפה מדשיל האמט להקדים את זמנו בכל הנוגע לפמיניזם.
מול סם ספייד ניצבת הפאם פאטאל בריג'יד אושונסי, הבלתי נשכחת (התרגום החדש יחזיר אותה בוודאי אל הזיכרון הספרותי), אלא שהיא, כמו פאם פאטאל משנת 1930, מתניעה את הגברים שמולה בעזרת קסמיה, עיפעופי עיניה והעמדת פני איילה נרדפת.
אז לשם מה התרגום המחודש?
בהקדמתו לספר מסביר דרור משעני כי הנץ ממלטה היה אחד מאותם ספרי בלש ששינו את אופיו של הז'אנר.
במקום תעלומות רצח בריטיות אלגנטיות ומעודנות (מצחיק לכתוב "רצח" ו"מעודן" במשפט אחד) שהתרחשו באחוזות רחבות ידיים באיזורים הכפריים של אנגליה, שאחת ממייצגותיו המפורסמות ביותר הייתה אגתה כריסטי, הבלש החדש של תחילת המאה העשרים הינו הבלש הקשוח, והרציחות מתרחשות בברים מעושנים או בסמטאותיהן האפלות של לוס אנג'לס, סן פרנסיסקו או שיקאגו, רצח מכדורי אקדח ולא מסטריכנין או ציאניד שעורבבו בכוסות קפה.
קשוח-קשוח, נראה כי האמט מגזים במקצת בתיאור קשיחותו של סם ספייד. כבר בתחילת הספר נופל אחד ממיודעיו קרבן ליריות מתנקש (אינני מציינת מי זה, למרות שהרצח מתרחש תיכף בהתחלה). האדישות התהומית בה מקבל ספייד את הבשורה מעוררת תמיהה, שלא לומר דחייה. התאור הזה קבע את ייחסי אליו מן ההתחלה. איך להגיד, אני אוהבת את הבלשים שלי קצת יותר אנושיים, פחות רודפי שמלות וקצת יותר רגישים.
לטעמי, הניתוח הספרותי-היסטורי חשוב יותר מן הספר עצמו, שלמרות התרגום החדש התיישן לא מעט.
יכול להיות שהיצירה הייתה נועזת לתקופתה, פורצת דרך ומבשרת את תחילתה של כתיבה חדשנית. אבל בשורה זאת יפה בעיקר להבנת התהליכים הספרותיים ומאכזבת מבחינת תוכנו של הספר. אין מבחינתי, בחינתה של מכורת הז'אנר, כל ייחוד בתעלומה.
הפתרון משאיר הרבה קצוות פרומים, עובדה שעליה עומד דרור משעני בהסברו המרתק על התפתחות הבלש הקשוח והפתרונות הלא-הרמטיים שלו.
קראתי את הספר במשך שבוע (הספר אינו ארוך) ולא נמשכתי אליו באותו הכוח שמושכות אותי תעלומות אחרות.
גם אותה דוגמנית השרועה מתה על גבי העטיפה אינה עושה צדק עם הספר. אין בספר שום בחורה מתה וזוהי דרך זולה למכור את הספר.
קניתי אותו מפני שזכרתי את הספר לטובה מן הקריאה הקודמת לפני שנים. אינני מצטערת שקראתי וגם לא הרווחתי כלום חוץ מתחיית זכרוני.
נתתי לו ארבעה כוכבים כי מגיע לו.
להמליץ עליו? לא בהכרח.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
