הר הקסמים של תומאס מאן. כמה שמעתי על הספר הזה..... אוווו אוווו.
מדובר ברומן שונה, שלא לומר מוזר, אך בוודאות שאפתני ומהגדולים שנכתבו במאה העשרים.
מדובר ביצירה שבה מקום אחד: בית מרפא לחולי שחפת על ההר הופך למעין מעבדה של הציוויליזציה האירופית ערב קריסתה.
הרומן בנוי סביב רעיון כמעט מיתי: עולם מבודד מעל העננים, אולימפוס נטול אלים?
הסנטוריום בדאבוס מתפקד כמו רחם תרבותי או מבוך עכברים רק שמי שנכנס אליו מתנתק מן הזמן כפי שנמדד למטה מן ההר. לעיתים פיזמתי לעצמי את הוטל קליפורניה: אתה יכול להכנס למלון מתי שתחפוץ אך לעולם לא תוכל לעזוב.
הימים מתערבבים זה בזה, השבועות מאבדים צורה, והחיים נמדדים לא לפי פעולות אלא לפי מדידות חום, ארוחות ושכיבה במרפסות. הזמן שם מתארך ומאבד משמעות, מעין קיום ביניים בין חיים למוות, אינקובציה או מקרר גופות עם אנשים חיים לכאורה.
במובן הזה מאן יוצר אלגוריה עמוקה: אירופה עצמה היא אותו סנטוריום. חברה מתורבתת, אינטלקטואלית, מלאה שיחות תרבות אך חולה באופן קטלני מבפנים.
המוטו של המקום פשוט ואכזרי: אין אדם בריא! כולנו חולים. ההבדל הוא רק בדרגת ההכרה במחלה.
בתוך העולם הקפוא הזה מתרחשות כמה מן השיחות האינטלקטואליות המבריקות ביותר שמאן כתב ובכלל בספרות המודרנית. העימותים בין סטמבריני ונאפטה, האל והשטן ממש. בעיני ולו רק עבור השיחות הללו זה היה שווה את הקריאה.
סטמבריני מייצג את האידאל הליברלי של ההשכלה: קדמה, מדע, הומניזם, אמונה בכוח התבונה לשחרר את האדם.
נאפטה, לעומתו, מביא עמדה כמעט אפוקליפטית: תערובת של מיסטיקה, רדיקליזם פוליטי ורוח מהפכנית — שילוב מוזר של קומוניזם ותיאולוגיה והוא בכלל יהודי שהפך לישועי הדומה ל...
הוויכוחים ביניהם אינם רק אינטלקטואליים, הם משקפים את הקרעים האידיאולוגיים של אירופה בראשית המאה העשרים:
הומניזם מול משיחיות פוליטית, ליברליזם מול טוטליות, מדע מול דת.
אלא שהדיונים המבריקים הללו מתרחשים בעולם שבו כולם חולים. ולכן יש בהם אירוניה עמוקה: התרבות האירופית מדברת גבוהה-גבוהה על רוח, קדמה ואידיאלים בזמן שהגוף שלה עצמו מתפורר.
זהו גם הרומן הגדול של המוות. המוות בהר הוא כמעט חוויה משחררת או נורמה ביולוגית. אנשים נעלמים, מיטות מתחלפות, ומחלת השחפת מרחפת מעל הכל כמו גורל. החיים נמשכים סביבו בשלווה מוזרה, כמעט אסתטית.
במובן זה מאן רומז שהתרבות האירופית שלפני מלחמת העולם הראשונה חיה במצב דומה: חולה, מודעת למחלה, אך מהופנטת מן האינטלקטואליות שלה עצמה.
עם זאת, הרומן אינו חף מפגמים. הוא מתארך יתר על המידה בתאורים כמעט מדיטאטיביים של סיטואציות שכבר הגעתי לעייפות וקראתי הרבה יותר לאט מהאופייני לי ואף סיימתי ספר וחצי אחרים במקביל. מאן מתמסר להסברים, לדיונים, ולניתוחים פסיכולוגיים עד כדי כובד מיותר לעיתים. יש פרקים שבהם העלילה פשוט נעצרת. לא פעם מתעורר הרושם שהספר היה מרוויח מעריכה קפדנית יותר שםא לומר : היה מספיק לי כרך אחד.
למרות יופיו, קשה לומר שזהו שיאו של מאן. בהשוואה ל־יוסף ואחיו או לדוקטור פאוסטוס, יצירות שבהן הסינתזה בין מיתוס, רעיון וסיפור הדוקה יותר ודיברו אלי יותר, הר הקסמים נראה לעיתים כמו ניסוי אינטלקטואלי גדול מדי עבור עצמו.
אך בשורה התחתונה הרומן משאיר תחושה ברורה: העולם חולה.
הסנטוריום על ההר איננו מקום חריג הוא רק דימוי מוקצן של המציאות.היום לא פחות מאז אולי הציוויליזציה כולה שוכבת על מרפסת, עטופה בשמיכות, מודדת חום ומדברת על קדמה ותכלס אנחנו בתוך מלחמות ואולי על סיפן של גדולות יותר.
ואולי זו בדיוק גדולתו של הספר: הוא תפס את הרגע שבו אירופה עוד נראתה תרבותית, מנומסת ואינטלקטואלית רגע אחד לפני ההתפרצות של ההיסטוריה.
הציון שלי 9/10
מדוע? יש ספרים כאמור של מאן שהתחברתי אליהם יותר אבל אם לא היה כותב את הספר מאן, הייתי מאוד מתרשם מהספר ומהסופר. מצד שני, הוא לא אחיד, טרחני לעיתים קרובות מדי והתרגום ארכאי וכבד ועם זאת מצויין.
==============================================
מחשבות והרהורים נוספים לאחר קריאה חוזרת של הפרק האחרון:
הפרק האחרון של הר הקסמים הטריד את מנוחתי כאמור, אני מסתובב כבר יממה לא סגור לגבי סוף הספר ואנסה להסביר מחשבות שעברו בי בלי ספויילרים. מדובר בסיום פתוח מדי.
בפרק האחרון (שוב ללא ספויילרים) מתקיים דו קרב רעיוני בין ההומניזם של ההשכלה, החירות והקדמה אל מול שילוב פרדוקסלי של דת וקיצוניות טוטליטרית. האחד יורה באוויר, מעין סימבול להומניזם בכל מחיר, גם במחיר חייו, והשני בוחר לסיים דרכו שם באופן סימבולי.
כאילו ביקש לומר מאן שהאידאולוגיה הקיצונית מתאבדת כאשר היא נחשפת לאנושיות טוטאלית. המאבק האידאולוגי של אירופה הגיע לנקודה שבה הוא כבר אינו יכול להיפתר באופן רציונלי.
סוף הספר מתחיל בתקופה שכולם רבים עם כולם, לכאורה סוג של חיידק חדש אך בפועל תוצאה של דקדנס.
פרוץ מלחמת העולם הראשונה משנה את הכל וההר הקסום מתנפץ אל המציאות.
בכוונה לא דיברתי בביקורת שלי על הנס קסטרופ, האנטי גיבור של הספר, מדוע? הוא מעין מתבונן יותר מאשר חלק מ.. מצד אחד. מצד שני, אכן הוא הגיע לשבועיים ונשאר שבע שנים, חסר עמוד שדרה שכזה אך בחצי העמוד האחרון של הספר הוא עושה מעשה שצמרר אותי ואומר את האמירה המדהימה ביותר בספר בעיני: המוזיקה קרובה למוות, אך גם מעניקה עומק לחיים.
הספר מסתיים בשאלה מפורסמת של המספר: האם מתוך המוות, מתוך הטירוף של המלחמה, יכול להיוולד משהו כמו אהבה?
קסטרופ הוא הוא האדם הגרמני עצמו, ולכן הוא מתבונן לאורך הספר ופחות עושה למעט פה ושם. הוא תמים, מחפש משמעות, נסחף בין רעיונות.
ברומן הזה ישנן שלוש שאלות מפתח: מהו הזמן? האם זמן מחלה (לא פיסית) הוא זמן אחר? האם המוות נותן עומק לחיים? האם תרבות גבוהה כמו מוזיקה ופילוסופיה יכולה להציל את האדם? התשובה בחצי העמוד האחרון: לא, רק אהבה תוכל באם תשרוד את התופת.
הרהור אחר שעבר בי הוא הקשר גורדי בין מאן לפאוסט של גיתה:
פאוסט מוכר את נשמתו ל־מפיסטופלס, אנשי ההר מוכרים נשמתם למנהל המקום ועוזרו.
חולה בברגהוף מוסר את הזמן שלו ובכך נותן את חייו לזמן מחלה, מחשבה, התאהבויות פה ושם, פילוסופיה ומוות.
הסנטוריום איננו רק בית חולים, הוא המעבדה של מפיסטו שם נוצר ההומונקולוס המתבונן אחרת ומחדש בעולם.
בדומה, קסטורפ לומד הכל מחדש בהר: פילוסופיה, פוליטיקה, מוות, אהבה, מוזיקה ומחלה. זוהי השכלה טוטאלית כפי שפאוסט ביקש לעצמו.
במקום מפיסטופלס אחד, מאן נותן לקסטורפ שני "שדים": סטמבריני ונאפתא וקסטורפ מתקיים ביניהם כמו פאוסט בין שמיים וגיהינום.
גברת שושא היא ביאטריצה שלו או מרגריטה בשמה האמיתי.
החטא הפאוסטי האמיתי היה הרצון לדעת הכל. אצל קסטורפ החטא עדין יותר: הפיתוי שבניוון שכן הוא קיבל חופש מעבודה, חופש מהחיים וזמן אינסופי לחשוב. במובן הזה המחלה היא הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקבל.
ואולם, ממש כמו פאוסט, גם קסטורפ בסוף חייב לחזור לעולם שהפך לשדה קרב ושם דבר לא עוזר לו מכל מה שצבר בגן העדן על ההר: הפילוסופיה, המוזיקה, התרבות. אלו כבר לא יגנו עליו שכן הוא ברגע אחד חוזר להיות חייל אנונימי במלחמה פסיכית.
ברגע האחרון הוא שר שיר מתוך מחזור שירי חורף ששוברט הלחין. בתוך המלחמה, האדם עדיין שר ולמעשה שואל האם התרבות יכולה לשרוד את הברבריות?
ומשפט הסיום שואל האם האנושות יכולה ללמוד משהו מן האסון מה שבעיני הוא הגרסה המודרנית של השאלה הפאוסטית: האם האדם יכול להינצל אחרי שהוא חצה את הגבול.
בשונה מפאוסט, כאן האדם הבינוני במרכז היצירה שסביבו נטווים כל הקורים והעכביש מחכה לרגע הנכון.
לסיום: לאחר קריאת הספר הרגשתי תחושה מוכרת, כאילו שמעתי סימפוניה כבדה במיוחד של מאהלר או ברוקנר ואז ראיתי מול עיני את הקשר. אסביר וזהירות זה יכול להשמע מטורף:
בדומה לסימפוניות של המלחינים שציינתי המבנה: פרקים איטיים, התפרצויות של רעיוניות ופינאלה אפוקליפטי, כך בנוי הספר.
בסימפוניה רומנטית גדולה ישנם לרוב מספר חלקים לא מבוססי קצב בלבד שכל אחת מהן משנה את האווירה.
כך גם ברומן, הוא מתחיל כמו פרלוד איטי, מתפתח לתנועות רעיוניות סוערות, ולבסוף מגיע לפינאלה טראגי.
התנועה הראשונה מעין פרלוד: ההגעה להר, אפשר לשמוע את הכינורות הנוגים יחד עם שאר כלי הקשת מציירים את הנופים והדרך.
כאשר הנס קסטורפ מגיע לסנטוריום, האווירה רגועה, אפילו מעט אירונית. הכול מתנהל באיטיות: שיחות ארוכות, טקסי ארוחות, מדידות חום, שגרה כמעט מוזיקלית וזה מזכיר פתיחה סימפונית שבה מוצגים המוטיבים שיחזרו בהמשך.
ואולם תמיד בסימפוניה מתרחש המשבר, לרוב אפילו בפרק הראשון ואף זה קורה בספר בצורות של מחלה, הזמן והפיתוי להישאר על מוטיב מסוים או בהר.
שני הקולות המרכזיים סטמבריני ונאפתה הם דיאלוגים מוזיקליים ממש בדומה לשני כלים בתזמורת שמנגנים מנגינות מנוגדות. הרעיונות שלהם מתנגשים שוב ושוב כמו נושאים סימפוניים שמתפתחים.
התנועה השלישית היא האדאג'ו של הזמן שכן אצל ברוקנר ומאהלר אדג׳יו יכול להמשך דקות ארוכות מאוד מתוך כלל הסימפוניה, להלן החלקים המשעממים בספר, אני מכיר עלים ספציפיים באזור או מחשבות על זמן, שגרה בסנטוריום ומדיטציה על מחלה.
התנועה שלאחר האדג׳יו לרוב היא התפרצות לא הגיונית ובעיני מדובר בפרק השלג שהוא רגע של התבוננות עמוקה בחיים ובמוות.
לקראת סיום סימפוניה לרוב יש את הדרמה האמיתית וניתן להקביל זאת לדו־הקרב והמערכה הצבאית, במוזיקה זה קרשנדו צורמני.
וכאן, בדומה לסימפוניות של מאהלר וברוקנר, אין פתרון הרמוני, רק שאלה פתוחה.
בסוף הספר קסטורפ שר שיר מתוך Winterreise של פרנץ שוברט שכן גם המלחינים הללו נהגו לצטט מילים גרמניות קלאסיות.
כאשר נפלה עלי ההשוואה לסימפוניה הבנתי משהו עמוק יותר: הרומן הזה ספציפית, הוא לא העלילה אלא רעיונות פורחים כמוטיבים מוסיקליים שיבואו ויחזרו תרצה או לא תרצה, לא כולם נהנים ממאהלר אך מי שכן, מתעופף ברגעים מסויימים, ממש כמו כאן/מאן.
![הר הקסמים [2 כרכים]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers5/50866.jpg)
