בעקבות ההצלחה של "אהבה ברחוב דבלין" חיפשתי נואשות את "אהבה בדרך לונדון", גם את הספר הזה התחלתי לקרא בטיסה. אני מקווה שלא תסקלו אותי... אבל הפעם דווקא לא נהנתי.
הדמויות אומנם אמינות והסופרת בנתה סיפור יפה ואמין סביבן אבל לא היה שום אקשן למעט משהו קטנטן לקראת סוף הספר.
ג'ואנה התנהלה על תקן אמא יותר מאשר בחורה יפה נחשקת שמחפשת אהבה, סיפור האהבה לא היה דביק בכלל וזה חסר לטעמי...
בקיצור משהו היה חסר לא הצלחתי בדיוק להבין מה...

עוד רומן רומנטי קליל...ג'וסלין איבדה את משפחתה בתאונת דרכים עוברת לאדינבורו ומתאהבת באחיה של שותפתה לדירה.
הספר קליל וזורם אבל....
1.לא אהבתי את הגסויות בספר. כבר מהעמודים הראשונים נאבקתי בעצמי לא לזנוח את הספר זה ממש היה צורם.
2.לא היה מספיק אקשן. הם קרובים ורחוקים לאורך כל הספר אבל לא היה איזה ריב רציני או סיפור קינאה עסיסי מספיק...
3.כל הסיפור ג'וסלין נאבקת בזכרון המשפחה שלה ועד שסוף סוף היא מתמודדת איתו בסוף הסיפור, הכל מסופר באיזה שני עמודים בלי השקעה,בלי רגש וחבל...הסיפור היה יכול לקבל נופך נוסף אם הסופרת היתה ממנפת את הרעיון היפה שחבוי בו.

דווקא תאורי הסקס לא היו יותר מידי מעיקים אבל ברגע שיש תאורי סקס ותוסיפו לזה כל מיני גסויות זה מוריד מהתמימות של האהבה והסיפור....

למרות כל מה שנאמר לעיל, אני כן ממליצה לקרא לאוהבי הרומן רומנטי :)

בטיסה חזור לארץ התחלתי להריח ריח משונה,הסתכלתי לימני וראיתי אישה מורחת לק. פתחתי את התיק לחפש משהו לנפנף בו עד שהדיילות יודיעו לה שאסור למרוח לק בטיסה (אתם יודעים...אי אפשר לפתוח חלונות...). שלפתי את הספר הסתכלתי בשעון ראיתי שנותרו שעתיים לנחיתה ואמרתי יאללה נקרא קצת.
כל הטיול לא התחשק לי לקרא את הספר אבל ממש ממש הופתעתי לטובה.
הספר קליל,כתיבה זורמת ויש בו כל מה שאישה יכולה לבקש במינון הנכון. אהבתי גם שאין יותר מידי תיאורי סקס מעיקים.
אז או קיי יש לנו פה סיפור אהבה דביק ואין רקע היסטורי, למי איכפת! לא הצלחתי להניח אותו מהיד.
אני חושבת שאני עוד אתגעגע לדמות של פינץ' :)

לאחר שקראתי את אנקת גבהים (שנכתב בידי אחותה של הסופרת) החלטתי לראות מה יש עוד לבנות משפחת ברונטה להציע, מה גם מאוד משך אותי ב"ג'יין אייר" ההקבלה לחייה האמיתיים של הסופרת בפרק חייה בפנימייה.

מכיל ספוילרים ראו הוזהרתם!

הספר כתוב מאוד יפה עם נגיעות של מתח ופניות הבהרה לקוראים אך יחד עם זאת היו רגעים מאוד ילדותיים שקצת היה קשה לי להתחבר למשל שמר רוצ'סטר, גבר בגיל 35, התחפש למגדת עתידות בכדי להבין מה רגשותיה של ג'יין כלפיו...או למשל כשג'יין מגלה שיש אישה מסתורית ומסוכנת ששוכנת בחדר בבית וג'יין שהיא בחורה עצמאית שאינה חוששת להביע את דעתה בתבונה אינה חותרת להבין מי מסתתר בבית ומשלימה עם דבריו של מר רוצ'סטר כי בבוא העת יספק את ההסבר.

למרות כל מה שאמרתי לעיל, החל מרגע גילוי האהבה של מר רוצ'סטר לג'יין לא הצלחתי להניח את הספר מהיד. סיפור אהבה מקסים מלא תשוקה וערגה! הדמויות כל כך אמינות ג'יין שאינה בחורה יפה אבל חכמה, בעלת תבונה וחמלה ומר רוצ'סטר שאינו גבר יפה אך גם הוא בעל רגשות חמלה לזולת (כלפי אדל, כלפי אישתו הראשונה...) ואהבתו לג'יין כל כך גדולה, טהורה ואמינה.

וכמובן שאי אפשר להתעלם מהסוף הכל כך מושלם בו למרות השרפה והפגמים המעוררים את חמלת הקוראים ג'יין שמוצאת משפחה ומתעשרת חוזרת לאהבה הגדולה שלה וסוף סוף מוצאת את מיקומה.

אמילי ברונטה כותבת מעולה, או יותר נכון כתבה מעולה. אנקת גבהים זוהי אחוזה אשר בעליה חוזר יום אחד ואיתו ילד צועני שחור עיניים ושיער. בעל האחוזה אימץ את הילד וקראו לו היתקליף. היתקליף וביתו של בעל האחוזה (קאתרין) מתאהבים. האהבה הזאת אינה אהבה רגילה, זאת אהבה הרסנית, חולנית, שטנית. פה רואים עד כמה אמילי ברונטה מוכשרת ואת גודל המקוריות הטמונה בסיפור המופלא הזה. הדמויות שאמילי יצרה כל כך מטורפות ומוטרפות כל אחת בדרכה שלה. כל דף שקראתי חששתי לגלות איזה מהדמויות תאבד את עצמה לדעת ומה תעשה לעצמה או לבריות.

בעמודים הראשונים (30-40 עמ' ראשונים) לא כל כך הבנתי מה קורה מה השמות והיחסים המשפחתיים, חזרתי לקרא אותם שוב, התקדמתי בקריאה והכל מסתדר בהמשך, לכן אל נא תתייאשו בעמודים הראשונים, הסיפור מרתק,קולח ויש בו הכל מהכל -מתח, מסתורין, קסם, אהבה, שינאה, נקמה, פחד ועוד

גיבורנו היתקליף, כל כך מסתורי ואפל כמעט כל הספר מתואר עד כמה הוא גס רוח, שנוא על הבריות, אכזר, מרושע, שטני ועוד..לאורך כל הסיפור שאלתי את עצמי מה בעצם הוא עשה בפועל שהוא כל כך שטני ורשע. אמילי ברונטה מכינה את הקורא טוב טוב כך שלקראת סוף הסיפור מקבלים טעימה אמיתית מהרוע הזה.

הסיפור ריתק אותי אליו אבל היה חסר לי פרטים ומידע לגבי עברו של היתקליף. רק אח"כ הבנתי שזה בעצם חלק מהמסתורין שאמילי יצרה סביב היתקליף וככל הנראה את פיסת המידע הזאת היא לקחה איתה לקבר .

בנוסף, האהבה היתה קצרה. כוונתי היא שהאהבה לא התארכה על פני עמודים רבים. היו מפגשי בין היתקליף לקאתרין וחילופי דברים שאנו הקוראים לא ידענו מה נעשה ונאמר בהם וכשכבר מקבלים הצצה למפגש אחד סוער במיוחד, מפגש מלא תשוקה מיוסרת-שם זה מסתיים ואני נשארתי המומה עם טעם של עוד. גם במקרה הזה הבנתי שככל הנראה בסיסו של הספר אינו סיפור האהבה, אלא הטירוף היוקד של היתקליף. ייתכן שאמלי רצתה שיצרת האומנות המושלמת שלה תסווג כספר מתח מיסתורין עמוק ואפל ולא כפי שכבר נכתב עליו "סיפור האהבה המרגש ביותר בספרות האנגלית".

לסיכום, אני ארשום את זה בצורה שלא משתמעת לשתי פנים-רוצו לקרא!

הכל התחיל בהמלצה של חברה לקרא את הספר. קבלתי ספר ישן, בלוי, הדפים הצהיבו, לעיתים היו חצאי מילים מחוקות, ראיתי בכריכה שהוא עלה 5 לירות ישראליות! ובשלב מסוים הוא אפילו נחצה לשניים (סיפקתי למשפחה לא מעט התלוצצויות על חשבוני).

כל זה רק העצים את חווית הקריאה. שמתי בצד את כל הספרים שמחכים לי, ונתתי קדימות ל"מאהבה של ליידי צ'טרלי". אני מוקסמת מהספר והוא עדיין מהדהד בי.

בבסיסו של הספר נמצא סיפור האהבה מקסים, רך וענוג בין קוני (ליידי צ'טרלי) למלורס (שומר היער). קוני נשואה לקליפורד, נכה מרותק לכיסא גלגלים שקיבל בירושה את אחוזת רגבי ומעסיקם של כורי הפחם. קוני מנהלת רומן מדהים עם שומר היער המועסק על ידי בעלה. הסופר מספק לנו הצצה למפגשים שלהם ושיחותיהם האישיות. מה שיפה שאין כאן שום פילטרים, הרגשתי מציצנית כמו זבוב על הקיר נבוכה לשמוע את הוויכוחים העדינים, גינוני האהבה, הבדיחות הפרטיות, רגעי צחוק ושטות ממש כמו בכל זוגיות אותנטית (לא מלוטשת, לא מאולצת, לא קיטשית, לא מעושה ולא כתובה מתוך מחשבה של איך לכתוב אהבה שמוכרת ספרים). אהבה כל כך יפה ונוגעת. כל מי שחשב שהוא הולך לקרא קצת "פורנו רך" טועה טעות מרה, יש בספר הרבה יותר מזה.

הרומן בין קוני למלורס מהווה אומנם את בסיסו של הסיפור אך הרקע ההיסטורי דומיננטי לא פחות ומוטמע היטב לאורך כל הסיפור. הרקע הוא תקופת המהפכה התעשייתית באנגליה, מתואר המעבר בין הנוף הטבעי (עצים, יערות, בתים קטנים) לנוף העירוני (מפעלים, מעונות כורים) איך במקום בו עמדו קודם לכן היו גנים ופינות נוי וכעת מסילות ברזל ובתי יציקה. פער המעמדות בין הבורגנים לפועלים, המרדף המתמיד והעיוור של הבורגנים אחרי הכסף, הצלחה, הכרה ופרסום למול הפועלים ובעיקרם כורי הפחם אשר הולכים לעבודה לפרנס את משפחותיהם בתנאים מסוכנים תמורת כסף מועט וחוזרים בכבדות עייפים, כבויים, מפויחים, רגלים נפוחות, כתפיים מעוותות וצווארים שחוחים. לא רק על הגברים מוטל העול, במידה והגבר נפטר או חלה/נפצע ואינו כשיר לעבודה, נשים וילדים הם אלו שיוצאים לעבוד כדי לפרנס והזקנים והחולים נותרים בודדים ללא כל עזרה.

אכן יצירת מופת עילאית, אסכם בשלוש מילים-פשוט ספר חובה.

איזה ספר. אין לי מילים אבל בכל זאת אני אנסה לרשום את ההרגשה שלי.
פעם ראשונה שאני קוראת ספר שמצד אחד הוא כל כך מעניין ולא בא לי להפסיק לקרא ומצד שני היה לי כל כך קשה לקריאה (הייתי צריכה לנשום עמוק לפני שאני מתחילה מאיפה שהפסקתי).
כל שורה בספר הזה ריסקה אותי לגמרי. פרימו לוי מספר את חוויותיו במחנה העבודה אושוויץ, אבל הפעם זה מסופר שונה. פרימו לוי מספר את ההרגשה, את מה שעבר לו בראש בכל רגע ורגע, מעלה שאלות קשות וזה מכריח את הקורא לעצור ולחשוב מה אתה היית עושה אילו אתה היית חי בתקופה הנוראה ההיא...והמחשבה על כך שוברת.
ושוב אני מגלה כי לרוע האנושי אין גבולות,ריסוק הגוף והנפש והכל בידי האדם. הזהו אדם?

אחחח סוף סוף רומן מופלא להתענג עליו.
אני בדרך כלל לא אוהבת סיפורים שנמשכים על פני דורות וזאת משום שקשה לי עם ההזדקנות של הדמויות לקראת פרדה, אבל לא במקרה הזה. חוויתי את ההתבגרות של הדמויות כאשר בכל פרק בחייהם אני לומדת עליהן עוד דברים, הן משתנות עם ובהתאם לגיל והכל מסופר בצורה מרתקת וקסומה.
כמו בכל ספר יש "פיקים" בהם התרגשתי, אהבתי וכאבתי את כאבן של הדמויות. כל "פיק" כזה פשוט חודר ללב! וכשאין "פיקים" יש תאורי תקופה,קשיי הסתגלות,רגשות,מסעות ועוד..וגם תיאורים אלו מעניינים לא פחות.
הרומן בין מאגי לראלף מדהים מטורף ובלתי אפשרי עד כאב.
לדעתי הסופרת יכלה להרחיב על פי וליצור יותר עניין ורגש סביב עברה לפני פאדי.
סיפור האהבה של ג'סטין התגלה לבסוף כסיפור מרתק, שובה ומקסים!
וה-רגע ששבר אותי תגובתו של ראלף כשמאגי סיפרה לו את סודה...
לסיכום,ספר שבוודאות אשוב ואקרא.

התאכזבתי. כן, נכון שהספר מעלה שוב למודעות תובנות עמוקות בחיים ונושאים נוספים מרתקים כגון יחסים משפחתיים, הורות, מוסר, אתיקה מקצועית ועוד. עולות שאלות בנושאים שונים אשר מעמידות את הקורא במבחן וגורמות לך לחשוב מה אתה היית עושה אילו... (מעניין!)
לי אישית בכלל לא הפריע התיאורים על גוף האדם והפרשותיו. אני דווקא למדתי דבר או שניים על מזון, אורח חיים והשפעתם על הבריאות שלנו.
יחד עם זאת, אפשר לומר שעד עמוד 200 די השתעממתי (למרות שזה היה נחוץ על מנת להבין את הדמויות והדינמיקה, אבל לאור הספויילר על גבי כריכת הספר אפשר היה לעשות את החלק הזה טיפה יותר מעניין או מותח). היו דברים בסיפור שנזרקו לאוויר ונותרו ללא מענה.ומה לגבי הסוף? לא מגיע לנו לדעת מה הייתה ההחלטה ולאן עתידו המקצועי...
לגבי הגיבור שלנו, אין לי בעיה עם המחשבות שלו על המטופלים, היהירות, הבוגדניות וכו'... אבל אחרי שארע מה שארע הוא ממהר להסיק מסקנות, פועל מתוך אמוציות בלי לעבד את הדברים, בלי לבחון ולחקור לעומק לפני שהוא משתמש בידע המקצועי שלו לענות על הצורך שנותר לאחר האירוע. וזה מאוד בעייתי וכל הרצון הטוב, הטיפול בחיות, האבא האוהב שהוא, הטיפול המקרי המתבקש כשצריך רופא בסביבה אינו מכפר על זה.