את יגאל אלון אני מכיר כלוחם השלום. כהוגה ויוזם "תוכנית אלון" שהיא המסד לתפיסת שתי המדינות לשני העמים, כיוזם "מסיבות האביב" של הקיום המשותף בגינוסר. כמי שאמר ש"דור שיחדל להאמין בשלום, יחמיץ אותו כשההזדמנות תקרא בפניו".
הקריאה בספר מירכבה לי מאוד את הדמות. ההיכרות עם אלון הלוחם, שלא היסס ליזום, לדחוף ולבצע פקודות גירוש (ברמלה, בבאר שבע) מתוך תפיסות פרגמטיות של ביטחון וגם של דמוגרפיה. מתוך רצון לייצר הכרעה ממשית, שלאחריה תהיה המדינה העברית בארץ חלק בלתי מעורער מהנוף ותוכל להשתלב בבניית המזרח התיכון (על פני תפיסות שביקשו ומבקשות לשמר את הסכסוך "על אש קטנה", ושלנצח נאכל חרב) אדם שגדל עם ובסביבת ערבים בשנות ה-30 של המאה הקודמת, וספג מהם את התרבות הים תיכונית על הטוב ועל הרע שבה, ואף אימץ בנעוריו את תפיסתם על נקמת דם כתפיסה לגיטימית לכוחות המגן העבריים. על התבגרות נפשית ופוליטית.
למרות הצביטה שהדבר יוצר בלב אני מתקשה לשפוט את תפקידו ההסטורי בשיפוט דיכוטומי. דווקא מתוך ההיכרות המורכבת יותר עם הדמות ועם תהליכי השינוי שעברה, מתחזקת אצלי התובנה שאין ביטחון לישראל זולת חתירה ממשית לשלום של קיום משותף עם שכנינו. ושהתעצמות הגזענות בישראל היא נגע רע המסכן הן את הקיום המוסרי והן את זכות הקיום שלנו בארץ הזו.
















