ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום שני, 25 במרץ, 2013
ע"י yaelhar
ע"י yaelhar
מקיואן הוא מספר סיפורים נפלא. אלה מספריו שקראתי התרכזו בסיפור מרתק וניסו להתחקות על שורשי ה"למה" שלפעמים נותרים בלתי מפוענחים. הסיפור הזה עוסק באובססיה מינית - ליתר דיוק תסמונת דה קלרמבו שבעליה משוכנעים שאדם אחר - בדרך כלל מישהו בעל מעמד חברתי גבוה משלו - מאוהב בו ושולח לו מסרים נסתרים בדרכים שונות. בעל התסמונת אינו ניתן לשכנוע שהמציאות שהוא חווה נמצאת רק בראשו, והוא מסלים את התנהגותו המתחילה בהתנהגות אוהבת וממשיכה בתביעה אלימה - לעתים עד מוות - למימוש האהבה שהוא חש. לרצונתיו של מושא האהבה אין שום חשיבות, הוא נוצר כדי להיות מושא אהבה, לא אדם העומד בפני עצמו.
מי מאיתנו לא חווה התנהגות אובססיבית מצד מישהו אחר? תחושת המחנק וחוסר האונים של מושא האובססיה מתוארת נפלא בספר הזה. מושא האהבה פה הוא גבר בגיל העמידה, הכותב על מדע פופולרי ומתוסכל מהמקום אליו הגיעה הקריירה שלו - לא המדען שחלם להיות, גם לא הממציא שניסה להיות: הוא עומד מהצד ומפרש את המדע עבור הדיוטות. הוא חי עם בת זוג שהוא אוהב, בחיים נוחים של אמידות, ותאונה מקרית ומחרידה מביאה אל חייו את פארי, האובססיבי. מקיואן אינו מסתפק בנושא הדרמטי הזה. הספר עוסק גם בהתנהגות הקרבן התורמת לקרבניותו: בהחלטות שנראות בזמנן תמימות והגיוניות ומתבררות כהרות גורל. בחשדנות של אחרים - גם קרובים ואוהבים - לקבל סיפור הנראה כה מופרך.
הספר מעניין מאד. הגעתי אליו בעקבות הביקורות של עולם-נפלא-נורא (מחזיק תיק מקיואן בסימניה) ונוריקוסן (תודה רבה!) ומה שחשבתי זה שמקיואן - שבמולדתו מכנים אותו, לא בכדי, "איאן מקברי" - מכור לדרמה. בתוך סיפור מרתק וכתוב היטב הוא מספר עוד כמה סיפורי משנה העוסקים כולם בחוסר היכולת לסמוך על אהובים ובכעס הגדול שהחשדות בהם מעוררים. "ההסתעפויות הפתולוגיות של האהבה לא רק נוגעות בחוויה הנורמלית, אלא גם חופפות אותה ולא תמיד קל לקבל שאחת החוויות היקרות ביותר ללבנו עשויה להתמזג בפסיכופתולוגיה". יאהבו את הספר אלה המתענינים בעיסוק פסיכולוגי בנפש האדם ומחבבים את סגנונו העמוס והקודר של מקיואן.
19 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
עולם
(לפני 12 שנים ו-6 חודשים)
עם אמא-דוגרת כזו הייתי מעדיף להשאר בתוך הביצה...-:) אבל זה עניין של טעם.
פרוסט מקיף אותנו בתיאורים מפורטים פי כמה וכמה ומתאר בפרטים כל אסוציאציה וכל ניע של רגש. הוא האם-אמא של האמא-דוגרת...-:)
|
|
|
yaelhar
(לפני 12 שנים ו-6 חודשים)
אני לא מצאתי שהם דומים.
בעיקרון אני חושבת שמקיואן דומה לאמא-דוגרת שאינה מסוגלת לשחרר את ילדה לעצמאות. הוא מקיף אותנו בתאורים ולא מאפשר לנו לדמיין לבד...
|
|
|
עולם
(לפני 12 שנים ו-6 חודשים)
הממ.
מעניין אם יש מתאם בין אהבת מקיואן לבין אהבת פרוסט. פרוסט מתאר ומפרט בסדרי גודל יותר - מסוגל לכתוב 20 עמוד על סצנה שבמציאות של הרומן אורכת שניות ספורות...
|
|
|
yaelhar
(לפני 12 שנים ו-6 חודשים)
התכוונתי שהוא מעמיס.
הוא כותב מצויין. אבל לא משאיר שום סדק שהוא לא מתייחס אליו. מתאר ומפרט את הסצנות עליהן הוא כותב עד ש(חלק) מקוראיו זועקים די!!! ולמרות שנהניתי מספריו שקראתי, אני מבינה את אלה המתעבים אותו. ולגבי "טביעת האצבע" היא ברורה לגבי כל סופר שאתה מכיר. למעשה, לגבי כל אדם שאתה מכיר.
|
|
|
עולם
(לפני 12 שנים ו-6 חודשים)
נתי - גם אני חושב שמקיואן כותב בסגנונות שונים מאד בספרים שונים, אבל גם מסכים עם יעל שטביעת האצבע הספרותית שלו (whatever that may be) ניכרת בכל זאת בכל ספריו. יעל - את מתכוונת שהוא מתיחס לעצמו ברצינות יתירה כסופר? מאיזו בחינה? ולמה הכוונה ב"כובד"?
|
|
|
נתי ק.
(לפני 12 שנים ו-7 חודשים)
עולם, בעיניי דווקא לגמרי אפשר
אמסטרדם והתמים למשל כתובים בעיניי בסגנון שונה לגמרי
|
|
|
yaelhar
(לפני 12 שנים ו-7 חודשים)
תודה רבה, בלו-בלו:
גם אני לא ממש אוהבת אותו. לדעתי הוא לא מאפשר לקוראיו מרווח דמיון משל עצמם. הוא דומה לבן אדם ששוטף אותך בכל כך הרבה מלל, שאת לא מצליחה להנות מהחוכמה שבדבריו. הסיפורים שלו מעניינים מאד, הדילמות שהוא מעמיד חשובות ורלוונטיות אבל ההתייחסות לעצמו ברצינות יתרה והכובד - מקשים (עלי) להתאהב בו.
|
|
|
yaelhar
(לפני 12 שנים ו-7 חודשים)
תודה רבה, נתי ק.:
אני מבינה לגמרי לרוחך. עד כה קראתי שלושה ספרים שלו ולא החלטתי אם אני אוהבת אותו או לא.
|
|
|
yaelhar
(לפני 12 שנים ו-7 חודשים)
עולם-נפלא-נורא:
אי אפשר לטעות במקיואן, יש לו סגנון לגמרי אופייני. העומס, הכובד והרצינות (גם כשהוא מתכוון להתבדח) הם לגמרי שלו.
|
|
|
בלו-בלו
(לפני 12 שנים ו-7 חודשים)
ביקורת מצויינת!
אני לא מצליחה להתחבר אליו. אחרי הביקורות שלך ושל עולם כנראה שהבעיה אצלי...
|
|
|
נתי ק.
(לפני 12 שנים ו-7 חודשים)
תודה יעל, אני בהחלט אתן לו צ'אנס
למרות שקשה לי חלק לספריו של מקיואן
|
|
|
עולם
(לפני 12 שנים ו-7 חודשים)
יעל - מבחינת ה"עמוס" את לגמרי צודקת.
וגם מבחינת הנטיה לניתוחים פסיכולוגיים/אקזיסטנציאליסטיים של הדמויות שלו. וטוב שכך, כי כשאני קורא ספר של מקיואן אני בסופו של דבר רוצה שזה אכן יהיה ספר של מקיואן.
|
|
|
yaelhar
(לפני 12 שנים ו-7 חודשים)
תודה רבה, שין שין!
מה חדש?
|
|
|
yaelhar
(לפני 12 שנים ו-7 חודשים)
תודה רבה, עולם-נפלא-נורא!
אני חושבת שסגנונו של סופר הוא כמו טביעת אצבע. הוא יכול לכתוב סיפור דרמטי או קומי, אבל סגנונו יישאר. מקיואן כותב "עמוס". הוא מתאר בפרטי פרטים, מכמה זוויות ראייה ומעמיס על הקורא המוני רשמים. לא קראתי את סולאר אבל אני מאמינה שאמצא את זה גם שם.
|
|
|
yaelhar
(לפני 12 שנים ו-7 חודשים)
תודה רבה, סדן!
מי שאוהב את מקיואן יהנה מהספר מאד.
|
|
|
שין שין
(לפני 12 שנים ו-7 חודשים)
בקורת מצויינת. למדתי משהו חדש. מה טוב.
|
|
|
עולם
(לפני 12 שנים ו-7 חודשים)
יעל - הפלת עלי תיק...-:)
ביקורת מצויינת, כתמיד... מקיואן משנה סגנונות מספר לספר, ולא בכל ספריו הסגנון שלו קודר. ב"סולאר", למשל, הסגנון גרוטסקי ומשעשע.
|
|
|
סדן
(לפני 12 שנים ו-7 חודשים)
אני מאוד אוהב את מקיואן ואני מכניס את הספר הזה לרשימה שלי...
|
19 הקוראים שאהבו את הביקורת
