אני מחבבת מוזיאונים. זו חיבה מוזרה, אני מודה, ובכל זאת אני מחבבת. אין לי שום ידע פורמלי או מוסדר בתולדות האומנות - בתיכון למדתי פיזיקה, והתארים שלי הם במתמטיקה - ובכל זאת אני אוהבת להלך בחללים גדולים ומושתקים, ולהסתכל ביצירות התלויות או מונחות בהם, ואחר כך ללכת ולקרוא את הפתק הזה, הלבן הקטן שבצד, שמסביר לצופה מה בדיוק רצה האומן לומר ביצירתו. מוזיאון ישראל, המוזיאון שבו אני מבקרת בתדירות הגבוהה ביותר, גרם לי לחבב את הציירים האימפרסיוניסטים והפוסט-אימפרסיוניסטים. אלה שההתפתחות הטכנולוגית של המאה התשע עשרה, ובפרט המצאת המצלמה, גרמה להם לשנות את מוקד היצירה. במקום להסתכל החוצה ולהעתיק את המציאות החיצונית על הקנבס, הם התחילו להסתכל פנימה ולהעתיק את התחושות והרגשות שלהם ולהשליך אותם על הדברים שהם רואים מהחוץ.

הגישה הזאת הסבה את התוצרים, הציורים, לסוג של שירה, במקום הפרוזה המאופקת שהריאליזם כפה עליהם. ומאחר והם זורקים את רגשותיהם בצורה כל כך חשופה זועקת ובולטת על הבד, עולה הסקרנות גם לגבי מהלך חייהם. "חמניות" היא אחת היצירות המאוחרות של הצייר ההולנדי ואן גוך, ואחת מהציורים היקרים בעולם, ואחד מהפריטים בסדרה נמכר בקרוב ל-40 מיליון דולר. אלא שכאשר הוא צייר את הסדרה, בעת מגוריו בעיר ארל בדרום צרפת, מעט מאוד אנשים העריכו את יצירותיו, ועוד פחות מהם הסכימו לשלם לו עליהן. וינסנט ון גוך היה בשנים האלה אדם עני, נתמך בקיצבה על ידי אחיו הצעיר תיאו, וסובל מהתקפי שיגעון שפגעו ביכולת שלו לצייר, וגרמו לו לפגיעות עצמיות, כולל החיתוך המפורסם של האוזן שלו, ולבסוף להתאבדות. כלתי, שכן למדה אומנות וגם פסיכולוגיה, אומרת שיש תיאוריה שהראייה של וינסנט ון גוך נפגעה כתוצאה מהתרופות שלקח, וזה מה שגרם לו לצייר בצבעים חזקים ובעיקר בכחולים ובצהובים. יכול להיות, ועדיין אין ספק שהפגיעה הנפשית הפריעה לאומנות שלו יותר משעזרה לה.

"חמניות" הוא ספר שכתבה מרצה לתולדות האומנות על השנתיים האחרונות של חייו של וינסנט ון גוך בארל. היא בחרה דמות היסטורית קיימת, זונה בשם ראשל, בעלת איזכורים קטנים פה ושם בתיעוד הרשמי, בנתה סיפור אהבה בינה לבין ון גוך, וסיפרה את סיפור חייו מפיה תוך בניית הררים על חוט השערה. הבחירה הזאת לא אמורה להפריע, והיא טכניקה שגורה ברומנים היסטוריים. הקורא יודע להפריד בין אמת ובדייה, או לפחות לגשת אל מקורות המידע שיסייעו לו לעשות את ההפרדה הזאת. הכתיבה בגוף ראשון היא תמיד טריקית ומצריכה מיומנות מיוחדת, כי לרוב אין לאנשים מודעות עצמית והרבה דברים שעוברים עליהם לא משקפים הרגשה מציאותית. בטח כתיבה בגוף ראשון מפי זונה פשוטת עם בצרפת של לפני מאה וחמישים שנה. התחושה הכוללת של הקול הדובר היא של חוסר אמינות, וזה מאוד פוגע בזרימה של הסיפור. הספר שזור תיאורים של היצירות המפורסמות של וינסנט ון גוך, כמו גם פרטים על דרך היצירה שלו, על הקשרים שלו עם הצייר פול גוגן ועוד. מעל לכל נראה שכמו שסלמה לגרלף המציאה את נילס הולגרסון כדי לספר על נופיה של שבדיה, וכמו שריק ריירדן המציא את פרסי ג'קסון כדי ללמד על גיבורי המיתולוגיה, כך שארמי בונדיק לקחה סיפור והפכה אותו לקנבס שעליו היא מלמדת על מכלול היצירה של וינסנט ון גוך. שזו גישה מעניינת, אם גם דידקטית מדי לטעמי. על עטיפת הספר אין את החמניות המפורסמות יותר או פחות, אלא ציור אחר של ון גוך. עם זאת סגנון הציור מובחן מספיק, והשם "חמניות" משוייך מספיק עד שאין צורך בכותרת משנה שתסביר לקורא על מי הוא הולך לקרוא פה.

וקצת ממה שעבר על הספר עצמו: הספר נלקח מספריית רחוב, הוא היה מקומט ממי גשמים, אבל החותמת האדומה על תחתית הדפים מספרת שגם כאשר היה חדש נקנה מתוך ערימת ספרים פגומים שנמכרו בזול. האיש שלי, הקורא המהיר בעולם, קרא לפני ואמר משהו כמו "מכל הדברים שלא קרו, זה הכי לא קרה", כלומר ערער באופן בסיסי על האמינות של הספר. אני יותר נהניתי ממנו, אבל הספר יחזור השבוע לספריית הרחוב ממנו נלקח, או לאחת אחרת. מעניין לראות לאן יתגלגל הלאה, אבל כמובן שלא נדע את זה.

בספר הזה נתקלתי לאחרונה בימים הראשונים שהתחלתי ללמוד במכללת דוד ילין, היה לי קשה לכתוב עליו כי הוא עורר בי זכרונות ישנים. אבל מה טוב, אם לפחות לא אוציא את מה שעל ליבי. הסיפור מגולל את סיפורו של ואן גוך אבל מנקודת מבט של אהובתו ראשל(הפרוצה) שלה טוענים נתן את האוזן שלו, אבל זה לא מידע ממש מהימן. ואת השפעתו האומנותית שבלארל בפרובנס, שם הוא מצייר את ציור החמניות ושם הוא זוכה להכיר את ראשל, למרות שהמצב הנפשי שלו מידרדר. לאחרונה, ב4 חודשים האחרונים הכרתי בחור שאהב לצייר, ותקופת מחלתו הוא אהב לצייר, והוא צייר ברמה שהייתי יכולה להגיד שלא רחוק מואן גוך. הוא אפילו צייר דיוקן שלי וזה כואב לי אפילו לומר כמה שהדיוקן הזה יפה, ובדיוק קראתי את הספר בתקופת הציורים שלו, בתקופה שהוא החל ממש לצייר אותי. נפרדנו כמה שבועות אח''כ, ציור הדיוקן נשאר לי ביומן, הוא חזר להתאשפז בבית חולים. הוא אפשר לומר מישהו שאהבתי, מישהו שאולי ראשל נלחמה בשבילו, ואני גם נלחמתי בשבילו. כשקראתי את העמודים האחרונים הרגשתי שאני כמו ראשל לא יודעת איך להסביר אהבה בטרגדיה, ניסיתי לחשוב אם אולי היה כדאי לי לחזור, אבל כל פעם אני חושבת לעצמי למה לא יכל להיות לזה סוף יותר טוב? אני לא הולכת לומר לכם את הסוף. אבל אני אומר את האמת, למה היא הייתה צריכה לסבול שהיא אהבה אותו כל-כך והוא סבל במצב הנפשי הזה?! ולא משנה כן אהבה לא משנה מתי היא קורית, וזה נפלא ועוד יותר מחזק שיש קושי ולומדים לאהוב גם עם הקשיים, אבל לא הגיע לראשל גורל טוב יותר. ולי לא מגיע גורל טוב יותר?! למה אכזר למה אהבה היא טרגדיה?! אני לא אומר לכם את הסוף. אבל הדיוקן שלי נמצא בתוך המחברת של היומן האישי שלי ואני מסתכלת על תווי הפנים, על העיניים שהוא צייר יותר מדויק. אני שואלת את עצמי איך הוא יכל לצייר אותי כל-כך מדוייק שבאותה נשימה, סבלנו והוא לא היה בטוח בכלום באהבה הזאת שהיה בה הרבה קשיים. וזאת שאלה, שאני שואלת אותה יום יום שעוד מעט חודשיים לפרידה הזאת כבר קרבים. ואני מיואשת מהזיכרונות, אבל מה טוב בלקרוא רומן על ואן- גוך כדי לעשות אנאלוגיה ואולי להתגבר ולהגיד להתראות, ואולי להמשיך לשאול את השאלות

"כשאדם מתאהב נחשף לפניו ממד חדש לגמרי של חייו."

הרומאן 'חמניות', מספר את שנותיו האחרונות של הצייר ההולנדי וינסנט ואך גוך. הרומן מסופר מפיה של ראשל, יצאנית מארל שניהלה מערכת יחסים עם "הצייר המשוגע", שאט-אט הפכה לאהבה עמוקה.

סיפור אהבתם נשזר בתלאות חייו ובנפשו הרדופה. סיפור כואב המלא בטירוף אהבה ובאמנות.
אנני מבינה גדולה באמנות ובעצם אנני מבינה בכלל, אף באהבה אנני מבינה. אולם הצבעים הנשפכים בתיאורי הציורים, הצבעים המתמוללים ונמזגים סיפרו סיפור קסום ונפלא של נחישות ועוצם כוחה של אהבה. ללכת שבי אחר הרצון להתמששות ולהצלחה, חרך המפלות, חרף האילוצים, חרף התיסכול.
מאחורי כל צבע תוסס ומתנוסס ושלא תוסס ומתנוסס עומדת מחשבה עמוקה ונפש שהומה, המייה רכה וזועקת, המייה נוגה גלויה ונסתרת.
"מרפסת בית הקפה בלילה" , "ליל כוכבים." ועוד - מאחורי כל צבע קודר וחודר מסתתרים ונגלים נבכי לבו. פחדיו/תיסכוליו/משאלת לבו/ מאוויו והרצון העז בהצלחה ובפירסום.
האזנתי בקשב רב למנגינת הסיפור הכה נוגה שסופר על ידי(מעיניי) ראשל ולא פחות דרך ציוריו של וינסנט.(הו חייו של אומן שלא מוערך כראוי נצבט לי הלב).
בצניף מכחולו טיילתי בירוק(בכחול) שבשמיים ובצהוב החיטה שבבתי החווה שלמרגלות עיניו.. טיילתי בין ציורי הנופים, אוסף של רישומים וקווים, ציורי הדיוקנאות, צרור פרחים ועוד...
ובעיקר עשו לי הם את הקריאה למהנה הו הטבע, שירת הטבע בציוריו, שירת החיים-שירת חייו.

הסיפור מהול בעצב.. עצב על כך שנרדף מעצם היותו סהרורי, "האיש המוזר", "האיש המשוגע"- איש רדוף ועצוב!
דמיינתי את וינסנט מצייר את ציוריו כשמבט עצב עוטף את פניו ועיניו מביטות אל עבר העבר סוקר את נפשו בציוריו אך גם בשמחה על כך שברגעיו האחרונים שנותר לבדו חווה הוא רגעי אור יקרי ערך על כך שיצא הוא מן החשיכה של הרדיפה.

יש שתמצאו הימרחות... לחלקכם תהייה זו הימרחות מלאה ומייגעת, אני מצאתי בה הימרחות מעניינת ומסקרנת(יש דבר כזה?!:). והרי כל הדברים המיוחדים נמרחים-ונמשכים.
אין יותר נמרחת ממנה,
אין יותר מלאה ממנה,
אהבה.
גם כשייגעים אנו מאיתה, קסומה היא.

סיפור כואב על מחירה של הגאונות שאנו לא יודעים להעריכה נכון בזמנה.

סיפור מקסים על השנתיים האחרונות בחייו של הצייר ההולנדי וינסנט ואן גוך,
הסברה הרווחת היא כי בארל שבצרפת של 1888 העניק ואן גוך לזונה מקומית את תנוך אוזנו השמאלית
ומנקודה היסטורית זו הסופרת רוקמת רומן מקסים ומרגש שמסופר מפיה של הזונה, ראשל.
בתוך הסיפור המומצא נכנסים הרבה פרטים היסטוריים אמיתיים מחייו של הצייר וינסנט ואן גוך.
בסיפור, וינסט וראשל מתאהבים ורוצים להינשא למרות כל הקשיים.
בשנתיים האחרונות לחייו מצבו הנפשי מתדרדר, הוא נכנס ויוצא מבתי חולים לחולי נפש,
אך בין ההתקפות של מחלתו יש הרבה הפוגות שפויות, שבהן הוא מצייר ציורים רבים,
מטייל בטבע ומצייר אותו, מתאהב ושומר על קשר הדוק עם אחיו הצעיר, תיאו,
שאף משלם לו קצבה חודשית קבועה.
הוא מצייר ללא הפסקה, אך ציוריו לא נמכרים.
זהו סיפור מרגש ועצוב שגורם להתאהב בצייר וינסנט ואן גוך שלא זכה להכרה ותהילה בחייו הקצרים
שהסתיימו בפתאומיות בגיל 37.
מומלץ בחום.

קראתי את "חמניות" בעקבות ביקור בתערוכת ציוריו של ואן גוך. הספר מספר את סיפור חייו של של הצייר בשנתיים האחרונות לחייו מפיה ומנקודת מבטה של ראשל, הזונה מארל, שהייתה זוגתו של ואן גוך באותן שנים. כמו בכל רומן היסטורי, לקחה לעצמה המחברת את החופש הנחוץ כדי לכתוב רומן מהסוג הזה. הספר כתוב נפלא, מתורגם כנראה גם בצורה טובה ושופך אור על התקופה שהיא כנראה המשמעותית ביותר בחייו של ואן גוך, לפחות מהבחינה האומנותית. ריגש אותי במיוחד תאור מסעה של ראשל לפריז לאחר מותו של ואן גוך כדי להתחקות אחר התחנות השונות בחייו. מומלץ במיוחד לכל מי שציוריו של ואן גוך וסיפור חייו מדברים אליו. אני אהבתי מאוד.

לאחר קריאת הספר שאלתי מישהו קרוב: "מה אתה חושב על ואן גוך?"
והתשובה הייתה: "המשוגע? נו...זה עם האוזן?"

אומנם כשניגשתי לקרוא את הספר ידעתי הרבה יותר מאשר "ההוא עם האוזן", ידעתי את קורות חיו בקצרה, הכרתי חלק מיצירותיו הרבות, כולל החמניות המפורסמות, וכן...גם על האוזן.
בתור אחת שמתחברת לספרים שמתארים ביד חופשית אמן או אדם היסטורי, ציפית מהספר הנ"ל להרבה.
מעט התאכזבתי.
הסיפור מתאר לכאורה את השנים האחרונות של וינסנט ואן גוך, החל מ-1888 ועד 1890, אך אם מסתכלים על השפה וצורת ההתנהגות אפשר בקלות לדמיין את הסיפור כאילו התרחש במאה שלנו, ייתכן שהתרגום הפך את הספר לבין זמננו אך ייתכן שהסופרת שכחה שב- 1888 דיברו קצת אחרת, אבל ייאמר לזכותה שהרקע, המיקום והזמנים תאמו בצורה מדויקת את השנתיים האחרונות בחייו של ואן גוך.

ולמרות זאת, הקריאה זרמה, נהנתי לקרוא כיצד הובילו מעשים מסוימים ליצירות שמהוות אבן דרך בחיים האומנותיים של ימינו.
כיצד לצד כישרון כ"כ גדול אפשר לרשת גם דכאון, דכדוך ושיגעון קל, לא קלים חייו של אומן.
הסיפור עצמו מקסים, אהבה שלא מייחסת חשיבות לזמן, מקום ומעמדות חברתיות, אהבה שהובילה ליצירות מדהימות.
ראשל הנערה ריתקה אותי במיוחד, החיים לא מציעים הרבה למי שאין לו משפחה מאחוריו, והיא לקחה את חייה בצורה הטובה ביותר שהיא ראתה לנכון.
כמו- כן אהבתי לפגוש בספרים "כוכבים" אחרים, כאילו בהיסח הדעת, הכרנו מעט את גוגן (שדמותו אינה מתוארת באהדה כלל שלצערי תגרום לי מעתה והלאה להסתכל ביצירותיו בעין מעט ביקורתית), זכינו ל"פגוש" ביצירותיו של רמברנדט, מונה, ושאר אישיים אומנותיים.
זו הייתה הצצה יוצאת דופן לחיים של אדם כ"כ מורכב כמו ואן גוך.

בשורה התחתונה זהו ספר נחמד מאוד, כתוב בצורה קריאה, קל להתחבר אל הדמויות, ונחמד מאוד לפגוש בו מקרים היסטוריים מוכרים.

יצאתי מהקריאה בתחושה אחת: חבל שאנו, בני האדם, מעריכים גאונות וכישרון רק לאחר חיים ומוות טרגיים במיוחד, אולי אם לא היו קוראים לו "רו פו" ומסתכלים במבט מוזר וביקורתי היינו נהנים כיום מיצירות רבות יותר וממסכת חיים כואבת פחות? ואולי דווקא התלאות הפכו אותו מעוד וינסנט פשוט לואן גוך האגדי?

מי יודע??

חלק מחייו ומותו של ואן גוך.
טרגדיה די סוחפת גם למי שלא נמשך לתחום האמנות.

נעשה איסוף של חומר רב אמיתי וגם השלמות דמיוניות של המחברת לצורך יצירת העלילה.

לא אהבתי את המכתבים שצורפו בכל פרק כי הם פוגמים ברצף העלילה.ניתן היה לאסוף אותם בנספח מסודר כמו שאר הנספחים של הספר.

יש קטעים מרגשים מאד בספר אבל הם חוזרים על עצמם.

יש נסיון להבין את נפשו של ואן גוך כצייר אבל מתוך קריאת הספר הנסתר נותר רב על הנגלה.

ספר בינוני פלוס.

ספר טוב,המספר על החיים של ואן גוך בשנותיו האחרונים,
נהנתי לקרוא,למרות ולא חידש הרבה אודות חייו אבל כרומן היה נחמד, אפילו שהסיפור אהבה בין הצייר לפרוצה הוא רק השערות של הסופרת-היסטוריונית ולא עובדה ידועה.
סיפור עצוב, עם דגש מעניין על אהבה עד טירוף, של הצייר לאמנות ,ואהבה עד טירוף של הפרוצה אל הצייר בדרך לראותו אל תוך נפשו ולא החיצוניות שלו.
האנשים הסובבים אותו מתוארים כבורים בגלל המנטליות המתאימה לאותה תקופה.אנשים ראו את הצייר כזר,מוזר,ומשוגע בגלל ההופעה החיצונית שלו,ההליכה או המבטא.והפרוצה היא רק פרוצה.
הספר מתאר את היחס של החברה אל אנשים דרך תפיסות ודימויים לבלי להסתכל אל תוך נפשם ככל אחד בפני עצמו.והסוף הטרגי של נפש עדינה שלא שרדה...

הרומן חמניות מגולל את סיפורו של וינסנט ואן גוך הצייר בשנתיים האחרונות של חייו, הסיפור מסופר דרך עיניה של אהובתו ראשל, דמות בדויה אשר נשזרת בתקופתו האחרונה, יש לציין שמחברת הספר היא היסטוריונית שמתמחה באומנות ועיקר מקורותיה הם מכתבים שכתב וינסנט לאחיו תיאו.
הספר רובו הוא פרי המצאתה למעט הציורים שהוא צייר ושמותיהם בסדרם הכרונולוגי ,המקומות שהוא שהה בהם באותה תקופה, וכמה מן הסיפורים עליו,שהמפורסם מביניהם הוא סיפור האוזן החתוכה.
רומן מתקתק בניחוח פרובנס, ספר בסדר...