ביקורת ספרותית על חמניות מאת שראמי בונדריק
ספר טוב

---

לאחר קריאת הספר שאלתי מישהו קרוב: "מה אתה חושב על ואן גוך?"
והתשובה הייתה: "המשוגע? נו...זה עם האוזן?"

אומנם כשניגשתי לקרוא את הספר ידעתי הרבה יותר מאשר "ההוא עם האוזן", ידעתי את קורות חיו בקצרה, הכרתי חלק מיצירותיו הרבות, כולל החמניות המפורסמות, וכן...גם על האוזן.
בתור אחת שמתחברת לספרים שמתארים ביד חופשית אמן או אדם היסטורי, ציפית מהספר הנ"ל להרבה.
מעט התאכזבתי.
הסיפור מתאר לכאורה את השנים האחרונות של וינסנט ואן גוך, החל מ-1888 ועד 1890, אך אם מסתכלים על השפה וצורת ההתנהגות אפשר בקלות לדמיין את הסיפור כאילו התרחש במאה שלנו, ייתכן שהתרגום הפך את הספר לבין זמננו אך ייתכן שהסופרת שכחה שב- 1888 דיברו קצת אחרת, אבל ייאמר לזכותה שהרקע, המיקום והזמנים תאמו בצורה מדויקת את השנתיים האחרונות בחייו של ואן גוך.

ולמרות זאת, הקריאה זרמה, נהנתי לקרוא כיצד הובילו מעשים מסוימים ליצירות שמהוות אבן דרך בחיים האומנותיים של ימינו.
כיצד לצד כישרון כ"כ גדול אפשר לרשת גם דכאון, דכדוך ושיגעון קל, לא קלים חייו של אומן.
הסיפור עצמו מקסים, אהבה שלא מייחסת חשיבות לזמן, מקום ומעמדות חברתיות, אהבה שהובילה ליצירות מדהימות.
ראשל הנערה ריתקה אותי במיוחד, החיים לא מציעים הרבה למי שאין לו משפחה מאחוריו, והיא לקחה את חייה בצורה הטובה ביותר שהיא ראתה לנכון.
כמו- כן אהבתי לפגוש בספרים "כוכבים" אחרים, כאילו בהיסח הדעת, הכרנו מעט את גוגן (שדמותו אינה מתוארת באהדה כלל שלצערי תגרום לי מעתה והלאה להסתכל ביצירותיו בעין מעט ביקורתית), זכינו ל"פגוש" ביצירותיו של רמברנדט, מונה, ושאר אישיים אומנותיים.
זו הייתה הצצה יוצאת דופן לחיים של אדם כ"כ מורכב כמו ואן גוך.

בשורה התחתונה זהו ספר נחמד מאוד, כתוב בצורה קריאה, קל להתחבר אל הדמויות, ונחמד מאוד לפגוש בו מקרים היסטוריים מוכרים.

יצאתי מהקריאה בתחושה אחת: חבל שאנו, בני האדם, מעריכים גאונות וכישרון רק לאחר חיים ומוות טרגיים במיוחד, אולי אם לא היו קוראים לו "רו פו" ומסתכלים במבט מוזר וביקורתי היינו נהנים כיום מיצירות רבות יותר וממסכת חיים כואבת פחות? ואולי דווקא התלאות הפכו אותו מעוד וינסנט פשוט לואן גוך האגדי?

מי יודע??

» ביקורות נוספות של עדי
» ביקורות נוספות על חמניות