אני מחבבת מוזיאונים. זו חיבה מוזרה, אני מודה, ובכל זאת אני מחבבת. אין לי שום ידע פורמלי או מוסדר בתולדות האומנות - בתיכון למדתי פיזיקה, והתארים שלי הם במתמטיקה - ובכל זאת אני אוהבת להלך בחללים גדולים ומושתקים, ולהסתכל ביצירות התלויות או מונחות בהם, ואחר כך ללכת ולקרוא את הפתק הזה, הלבן הקטן שבצד, שמסביר לצופה מה בדיוק רצה האומן לומר ביצירתו. מוזיאון ישראל, המוזיאון שבו אני מבקרת בתדירות הגבוהה ביותר, גרם לי לחבב את הציירים האימפרסיוניסטים והפוסט-אימפרסיוניסטים. אלה שההתפתחות הטכנולוגית של המאה התשע עשרה, ובפרט המצאת המצלמה, גרמה להם לשנות את מוקד היצירה. במקום להסתכל החוצה ולהעתיק את המציאות החיצונית על הקנבס, הם התחילו להסתכל פנימה ולהעתיק את התחושות והרגשות שלהם ולהשליך אותם על הדברים שהם רואים מהחוץ.
הגישה הזאת הסבה את התוצרים, הציורים, לסוג של שירה, במקום הפרוזה המאופקת שהריאליזם כפה עליהם. ומאחר והם זורקים את רגשותיהם בצורה כל כך חשופה זועקת ובולטת על הבד, עולה הסקרנות גם לגבי מהלך חייהם. "חמניות" היא אחת היצירות המאוחרות של הצייר ההולנדי ואן גוך, ואחת מהציורים היקרים בעולם, ואחד מהפריטים בסדרה נמכר בקרוב ל-40 מיליון דולר. אלא שכאשר הוא צייר את הסדרה, בעת מגוריו בעיר ארל בדרום צרפת, מעט מאוד אנשים העריכו את יצירותיו, ועוד פחות מהם הסכימו לשלם לו עליהן. וינסנט ון גוך היה בשנים האלה אדם עני, נתמך בקיצבה על ידי אחיו הצעיר תיאו, וסובל מהתקפי שיגעון שפגעו ביכולת שלו לצייר, וגרמו לו לפגיעות עצמיות, כולל החיתוך המפורסם של האוזן שלו, ולבסוף להתאבדות. כלתי, שכן למדה אומנות וגם פסיכולוגיה, אומרת שיש תיאוריה שהראייה של וינסנט ון גוך נפגעה כתוצאה מהתרופות שלקח, וזה מה שגרם לו לצייר בצבעים חזקים ובעיקר בכחולים ובצהובים. יכול להיות, ועדיין אין ספק שהפגיעה הנפשית הפריעה לאומנות שלו יותר משעזרה לה.
"חמניות" הוא ספר שכתבה מרצה לתולדות האומנות על השנתיים האחרונות של חייו של וינסנט ון גוך בארל. היא בחרה דמות היסטורית קיימת, זונה בשם ראשל, בעלת איזכורים קטנים פה ושם בתיעוד הרשמי, בנתה סיפור אהבה בינה לבין ון גוך, וסיפרה את סיפור חייו מפיה תוך בניית הררים על חוט השערה. הבחירה הזאת לא אמורה להפריע, והיא טכניקה שגורה ברומנים היסטוריים. הקורא יודע להפריד בין אמת ובדייה, או לפחות לגשת אל מקורות המידע שיסייעו לו לעשות את ההפרדה הזאת. הכתיבה בגוף ראשון היא תמיד טריקית ומצריכה מיומנות מיוחדת, כי לרוב אין לאנשים מודעות עצמית והרבה דברים שעוברים עליהם לא משקפים הרגשה מציאותית. בטח כתיבה בגוף ראשון מפי זונה פשוטת עם בצרפת של לפני מאה וחמישים שנה. התחושה הכוללת של הקול הדובר היא של חוסר אמינות, וזה מאוד פוגע בזרימה של הסיפור. הספר שזור תיאורים של היצירות המפורסמות של וינסנט ון גוך, כמו גם פרטים על דרך היצירה שלו, על הקשרים שלו עם הצייר פול גוגן ועוד. מעל לכל נראה שכמו שסלמה לגרלף המציאה את נילס הולגרסון כדי לספר על נופיה של שבדיה, וכמו שריק ריירדן המציא את פרסי ג'קסון כדי ללמד על גיבורי המיתולוגיה, כך שארמי בונדיק לקחה סיפור והפכה אותו לקנבס שעליו היא מלמדת על מכלול היצירה של וינסנט ון גוך. שזו גישה מעניינת, אם גם דידקטית מדי לטעמי. על עטיפת הספר אין את החמניות המפורסמות יותר או פחות, אלא ציור אחר של ון גוך. עם זאת סגנון הציור מובחן מספיק, והשם "חמניות" משוייך מספיק עד שאין צורך בכותרת משנה שתסביר לקורא על מי הוא הולך לקרוא פה.
וקצת ממה שעבר על הספר עצמו: הספר נלקח מספריית רחוב, הוא היה מקומט ממי גשמים, אבל החותמת האדומה על תחתית הדפים מספרת שגם כאשר היה חדש נקנה מתוך ערימת ספרים פגומים שנמכרו בזול. האיש שלי, הקורא המהיר בעולם, קרא לפני ואמר משהו כמו "מכל הדברים שלא קרו, זה הכי לא קרה", כלומר ערער באופן בסיסי על האמינות של הספר. אני יותר נהניתי ממנו, אבל הספר יחזור השבוע לספריית הרחוב ממנו נלקח, או לאחת אחרת. מעניין לראות לאן יתגלגל הלאה, אבל כמובן שלא נדע את זה.