ביקורת ספרותית על ערים של מטה מאת שמעון אדף
ספר טוב

---

אתחיל בציון, התלבטתי רבות בין 3 ל4 והחלטתי על 4.
התחושה שלי כי הוא ראוי ל שלוש וחצי כי:
כאן אדף חושף את עצמו, במלואו, על שורשיו, התפתחותו ומצבו הנוכחי.
אולם לפני הרחבת המילים הסתומות הכתובות כאן, נציג את הספר.
המקום שדרות.
משפחה מרוקאית מיוחדת במינה היא גרעין הסיפור.
הגיבורה : ילדה בשם טבריה, חולמנית בעלת כישורים למילים, שפה, אנשים ומאורעות.
יכולת לתת שמות לבעלי חיים ( חווה אם כל חי), כמו
גירגש לשפן,גתרעל לצב וטהון דעץ ליונה.
היא מסתובבת (ע 15) "כאילו מערכת האותיות היתה המשך טיבעי של הליכתה בעולם".
היא נתקלת באי אמון וחשדנות מסביבתה. האפיזודה המיוחדת( ע 17,120) : היא כותבת אגדה נפלאה על בדווים,המורה חושדת בה שהעתיקה. ( דרך אגב זה קרה לבת אחת במישפחתנו לא בסיפור אלא בחיים עם התנהגות מגעילה בצורה דומה).
הבן נקרא עכו, ילד בעל כישורים מתימטיים והעיניים שלו נדלקות כאשר הוא רואה קטע תוכנה.
( על זה היה דודי ז"ל אומר: " יש אנשים שמחפשים מיקצוע ויש כאלו שהמיקצוע נדבק אליהם").
האבא , איש הרוח, בקיא ביהדות וקבלה, מתנגד לרבנות והמימסד. הוא נצר לשושלת רבנים מרוקאית, בעל ידע בפילוסופיה ולטינית. האב נאלץ לוותר על המשך לימוד ופיתוח כישרונותיו כדי לעבוד כפועל פשוט.
האם היא המביאה ומוציאה בבית.
הבית הוא ליברלי, מבין וסובלני בצורה מיוחדת במינה.
הדמות הבאה היא לכאורה נפרדת ממשפחה זו.
הסופר, שבגר ומחפש את מהותו וזהותו , מקבל פרסים בינלאומיים. גם ההתחלה שלו משדרות.
ולבסוף עוד דמות שחלק מאיתנו אוהב לקרוא את שמה בחיוך בהגדה של פסח: בן זומא.
ובכן בן זומא הוא בין התנאים מהדור השלישי של רבי עקיבא, אלעזר בן עזריה וכמובן רבי טרפון.
בן זומא לא הוסמך לרבנות, אבל הדרשות שלו בעלות משמעות ביהדות ( כמו איזהו עשיר , השמח בחלקו וכו).
בן זומא נכנס ל"פרדס" ונפגע, בן עזאי התפקר, רבי עקיבא נכנס ויצא בלי פגע.
מדוע כל זה חשוב. כי המוטיב של בן זומא נמצא כל הזמן ברקע.בהתחלה כאשר טבריה נשבעת למשהו היא אומרת :"בחיי בן זומא" , דבר שנשמע מוזר.
בן זומא מופיע שוב בהקשר ל "ספר הרזים" שעבר את כל הדורות במרוקו.
כולם מתבגרים ומגיעים לעיר הגדולה ו..נפגעים.
איש לא מצליח לממש את דרכו. אם זה בגלל ההיתקעות בביצת האוונגרד התל אביבי או מה שבעיני נכון : "תיסמונת בן זומא", להיכנס ל"פרדס" ולצאת פגוע.
אותו לימבו,(בין שדרות לתל אביב), שהולך ומתפתח אצל אדף , מקבל כאן ביטוי, מורכב, תלוש וחסר פרי.
"רבי עקיבא" הוא בעצם עכו שנוסע לבוסטון, מקים סטארטאפ מצליח, כשהנושא הוא חיפוש שפה היוריסטית, משהו מזן המחקרים של פרופסור חומסקי.
גם הוא לא יוצא שלם, הוא בודד ואינו מסוגל ליצור קשר עם אנשים.
לקראת סוף הספר מתחברות הדמויות כאשר הסופר מקושר לטבריה.
לציור שעל הספר יש משמעות: רואים חצי אדם לבוש וחצי המורכב מתוכניות מחשב ( לא בדקתי אם זה פסקל). ואין זה מקרה.
המחשב כאן ( כמו עכו) , מחפש מטה שפה ומטה ישות, הוא אינו עוסק בדברים הפשוטים.
אדף מוצא הזדמנות להצליף בתופעות בחברה שלנו.
אציין אחת.
על חדר המחשבים בבית הספר הוא כותב (ע 87), " נתמכת על ידי כמה אלי תעשיה שמצב החינוך בבתי הספר ובאזורי מצוקה נגע לכיסם, וליחסי הציבור שנזקקו להם". יפה.
למה הציון פחות מחמש ( מקסימום)? כי ברגע מסויים הרגשתי שאני הקורא מצוי ב"פרדס" ויצאתי ממנו מבולבל כמו בן זומא ולא כמו רבי עקיבא.
עדיין שווה לקרוא לפחות את החלק של הילדות, וקטעים גם בתל אביב.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על ערים של מטה