ביקורת ספרותית על ערים של מטה מאת שמעון אדף
ספר טוב

---

הספר הקודם של שמעון אדף שקראתי (שהסתבר גם כחלק שני ממעין-טרילוגיה), "מוקס נוקס", התיר אצלי תחושה חמוצה של ספר שדרש הרבה מאמץ ונתן די מעט בתמורה. הפעם באתי מוכנה יותר לסגנון הכתיבה וכן מצוידת במעט ידע על הביוגרפיה והפעילות של אדף כמשורר/סופר/עורך ועוד, בעיקר מספרו הנהדר של נסים קלדרון "יום שני". ההיכרות עם הביוגרפיה של אדף הסתברה כמשמעותית לספר הזה, שהקרבה בין הסיפור המציאותי לפיקטיבי לא מוסתרת בו.

מחצית מהספר נכתבת בקולו של מספר חסר שם, משורר בודד-משהו שמתגלגל לביקור קצר לברלין ומשם לרדיפה אחרי תורה יהודית מיסטית מוקצית ונשכחת. המחצית השנייה של הספר היא סיפור התבגרותה של טבריה, ילדה תמהונית-משהו, בת למשפחה קשת יום בעיירה פריפריאלית לא מוגדרת, שאחיה קבור בתכנות מחשבים בחדר אחד ואבא שלה קבור בספרים עתיקים בחדר אחר. הספר מדלג מדי כמה עמודים בין שני הסיפורים, אבל מוסיף כאילו באקראי פרטים נוספים על הסיפור המקביל ובכך מגביר את הסקרנות, ההקבלות והעומק של שני הסיפורים. כך שלמרות שהעלילה תמוהה לעתים והמעבר בין מציאות לפנטזיה נדמה קצת רופף, הסקרנות מושכת הלאה והלאה.

השפה של אדף מאוד מזכירה שירה, כמובן, ובכל זאת מצאתי אותה נהירה, מתגלגלת ויפה מאוד מאוד לפעמים, בתיאורים ובאבחנות שהיא מעלה. ואם יופיה של הכתיבה לא מספיק, הספר גם מפתיע בקלות שהוא מדלג מסיפור העלילה עצמו לעיסוק בבינה מלאכותית, מדרשי אגדה נשכחים ופילוסופיה של שירה בעת המודרנית, מעברים שנעשים בדרך אגב ומרגישים כמו חלק טבעי מהסיפור ומחייהן של הדמויות. היכולת לסטות מקו ברור של סיפור שעוסק בנושא X או במקום Y תורמת לתחושה שיש כאן עולם מלא וסיפור אמיתי, או כזה שהיה יכול להיות אמיתי. אדף גם יודע לכתוב הוויה ישראלית שהיא לא קלישאת שכול/טראומות ולא מניפסט קיפוח אלא מקרה של אנשים יחידים שיכול ללמד על הכלל ויכול גם לא. השילוב בין שתי התכונות האלה עושה את אדף, לעניות דעתי, לסופר משמעותי בעולם הספרות הישראלי, ואת "ערים של מטה" לספר שמאמץ הקריאה בו בהחלט משתלם.

» ביקורות נוספות של מירב
» ביקורות נוספות על ערים של מטה