וככה זה מתחיל:

"העובדת הסוציאלית שמכריחים אותי לפגוש כל יום שלישי אומרת שאין אנשים רעים, רק מעשים רעים. בחירות רעות. היא אומרת שלכולנו יש כל מיני צדדים וכל מיני רצונות ודחפים, ושהחוכמה היא להכיר אותם וללמוד להשתלט עליהם בזמן.
"תנסה לחשוב," היא אומרת לי, "מה היית צריך לעשות אחרת בשביל שכל זה לא יקרה?"
"לא יודע."
היא מנסה עוד פעם. "נגיד שהייתי אומרת לך שאתה יכול לחזור בזמן ולשנות דבר אחד,

"האישה שלא היתה" הוא חגיגה לחובבי המתח והבלשות ואני שמחה שאיתו פתחתי את שנת 2020. חיפשתי משהו קליל, שמתחיל ומסתיים כאן, עכשיו ומהר. זה מסוג הספרים שנגמעים בשלוק אחד. הספר הנוכחי מגולל חקירה בתיקי נעדרים, ובמיוחד של הנעדרת יפית נעים.

<mark>אילה בן-פורת</mark> חושפת יחסים בין החוקרים במחלקת החקירות במשטרה, בין חוקרים לנחקרים, וחושפת פרטים אינטימיים מחיי המשפחה והזוגיות, של האדם שנמצא מאחורי מסכת החוקר.

הכת

ספר קודר, מדכא לעיתים, קורא לתקווה וזו אין.
דמבו, כינו אותו, את הגיבור נטול השם, המספר בגוף ראשון את הסיבה לכינוי – אזניו הבולטות. הכינוי פגע בו, אבל לא נגע בו. זה סיפור חייו, שהוא נפגע שוב ושוב, אבל זה לכאורה לא נוגע בו. הדבר היחיד החשוב לו בחיים זו כלבתו ניקה, אליה הוא קשור בכל נימי נפשו.
ל<mark>אילה בן-פורת</mark> זהו ספר ביכורים. אין בספר שמץ זיוף, אין נפילת מתח, אין שומנים מיותרים ואין סנטימנטליות מיותר

גיל העשרה הוא כזה גיל באמצע. הוא הגשר בין הילדות לנעורים, או אם תרצו לבגרות מוקדמת. אפשר לשחק במגרש של הגדולים, ומדי פעם לקחת צעד אחורה. לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. או לכרסם ממנה רק קצת. אבל לא הנערים מהספר הזה. ילדי הפנימייה הזו, או כי שהם מכונים- הפנימיסטים, אין להם בית שהם חוזרים אליו בסופו של יום, ששם מחכים להם הורים אשר אפשר להתרפק עליהם ולחזור, ולו לרגע קט להיות ילד קטן. רק ילד נטול דא

רוב הזמן אני דווקא אוהבת את הבועה שלי.
אני אוהבת את העובדה שהחיים שלי נוחים, שיש לי בית עם המשפחה שלי וחדר משלי שבו אני מסתגרת כשאין לי כוח אליהם. שיש לי מחשב נייד שאני יכולה לשמור בו את כל הקבצים שלי כדי שאף אחד לא יראה כשמישהו משתמש במחשב בסלון. אני אוהבת לגור באזור שנחשב לאזור טוב יחסית. אני אוהבת את המעגל חברים המצומצם שלי, אני אוהבת שיש לי חברה הכי טובה שנמצאת במרחק הליכה של חמש דקות ממני ו

האישה שלא הייתה

כתבה: <mark>אילה</mark> בן פורת
הוצאת כתר 2019

ספרה השני של הסופרת <mark>אילה</mark> בן פורת הוא מותחן בלשי נפלא על היעלמויות ומסיכות, חיים גלויים ומה שמסתתר מאחוריהם, על יחסים בין בני זוג ובין הורים לילדיהם, ההתמודדות עם אובדן ובעיקר על חיים שמשתנים בבת אחת ועל הרס בלתי מוסבר של מה שהיה פעם משפחה אוהבת (או שלא?)

יפית בן נעים נעלמת יום אחד ומשאירה מאחור בעל ושני ילדים. במבט ראשון נראה שאין להם מוש

בשנה האחרונה צפיתי בעונה השניה של "שקרים קטנים גדולים". (אל תדאגו, זאת לא ביקורת טלוויזיה.)
מה שתפס אותי מאוד חזק שם, היה הבלבול שחוויתי לאורך כל העונה בין הדמות הרעה לדמות הטובה. אף פעם לא היה ברור שם מי טוב ומי רע. ולפעמים הגיבורה היתה רעה, ולפעמים האנטי-גיבורה היתה טובה. ברגע השיא של העונה, בפרק האחרון, פתאום הכל התבלבל, ולא ידעתי בעד מי אני. הלוואי ששתיהן ינצחו. הלוואי ששתיהן יפסידו.

נדמה

גיבורה חדשה נולדה, פקד סיגל שמש-לוין.

חוקרת במשטרה, אמא לשלושה עם מבט חד, אינטואיציה בשמיים ואינטליגנציה רגשית אך גם חדורת מטרה עד כדי אטימות לכל הסובב אותה, הנפגעים העיקריים הם משפחתה, במיוחד שירה ביתה המתבגרת ויחסיה המורכבים עם בעלה מיכאל.
סיגל עברה חיים לא קלים, אבא שנעדר, אחיות מתנכרות ואמא שלא באופק אבל היא חוקרת משטרה קשוחה ואנושית מעל הכל.

סיגל מקבלת לידיה תיק נעדרת בשם יפית נע

"העובדת הסוציאלית שמכריחים אותי לפגוש כל יום שלישי אומרת שאין אנשים רעים, רק מעשים רעים. בחירות רעות. היא אומרת שלכולנו כל מיני צדדים וכל מיני רצונות ודחפים ושהחוכמה היא להכיר אותם וללמוד להשתלט עליהם בזמן" (עמוד 9)

ככה נפתח לו הספר שתמונת הכריכה שלו (עם כמה מטרידה שהיא) ועוביו לא מעידים על הסערה שמתחוללת בתוך דפיו. מהעמודים הראשונים הקורא מבין כי גיבור הספר נמצא בשיקום נוער כלשהו, שם הוא מוכרח