היום השביעי
"כשהאסטרולוגים הודיעו לאבו גָ׳עָפַר אַל־מַנסוּר, בשנת 145 להיג׳רה, שהכוכבים מצדדים בתוכניתו, הח׳ליף העבאסי הניח את אבן הפינה לעיר המתוכננת על הגדה הימנית של החידקל. עבודות הבנייה נמשכו שלוש שנים, משנת 762 עד 765 לספירה. מישהו יכול להגיד לי איך היא נבנתה? נכון. היא עוצבה על ידי טבעות של חומות, אחת בתוך השנייה, שארבעה שערים פילחו בנקודות קריטיות. אחרי כמה שנים אל־מנסור טבע מטבעות שעליהם חרט דאר א־סַלאם, עיר השלום, בהתייחס לבירה שלו. אבל סוּק אַל־בגדאד, השם של כפר פרסי עתיק באזור החידקל, נדבק איכשהו. טוב, אני לא באמת צריך לספר לכם על תפארתה של בגדאד בתקופה העבאסית, כמה היא שיגשגה בשיאה, בימי תור הזהב של בנו של אל־מנסור, הָארוּן אַל־ראשיד — הח׳ליף הכי מהולל שבנה ארמונות ומסגדים, ארכיונים, ספריות ומוסדות להשכלה גבוהה. אל תשכחו שבדיוק באותן אקדמיות אריסטוטלס וסוקרטס תורגמו לערבית, וכך ניצלו מכליה."
המורה בוחר תלמיד מנומנם כלשהו כדי שזה ירחיב על תפארת העבר של האימפריה המוסלמית. השעון שלי מורה: נשארו עוד חמש־עשרה דקות. אפשר לדחוס עשרות שנים לתוך שעה אחת, אבל אי־אפשר בשום אופן לגרום לזמן להתקדם מהר יותר. השכנה שלי טופחת על כתפי, מעבירה קדימה את הפתק שנשלח. אני פורשת את פיסת הנייר המקופלת:
"חאקי חולה, ואולי נטש לטובת עולם טוב יותר?"
הפתק לא חתום, אבל אני מזהה מיד את כתב היד הגדול של סֶלְמה. אני מסתובבת ופוגשת במורת רוח את מבטה השואל. מה אם הפתק היה נופל לידי המורה שלנו? היא הייתה צריכה להצפין יותר את השאלה שלה, או פשוט להשאיר את המשפט לא גמור. הייתי מבינה מיד, השאלה רודפת אותי לא פחות מאשר אותה. כיוון שאיני יכולה לנזוף בה מהשולחן שלי, אני פשוט מושכת בכתפיי. לא, לא שמעתי כלום. סלמה זוקפת ארבע אצבעות ומצביעה על השולחן הריק, שני טורים לימיני. אני יודעת, אני יודעת. זה היום הרביעי שחאקי לא הגיע.
"ובבגדאד גם נוסדה מדרסת אל־מוּסתַנסירייה, האוניברסיטה האסלאמית הראשונה ואחת העתיקות בעולם. אבל אל תחשבו שבגדאד הייתה רק מרכז מדעי, היא הייתה באותה מידה מרכז של סחר ושפע חומרי. צצו בוסתנים וגני שעשועים, בזארים התרחבו ומשכו סוחרים מכל רחבי האימפריה הערבית — אימפריה שהשתרעה מנהר האינדוס עד הים התיכון, ומהים הכספי עד למפרץ הערבי."
אני משעינה ראש על האגרוף שלי, מייחלת שהוּלאגוּ יסתער על ההיסטוריה שלנו עם המוני הברברים שלו, ישמיד את המטרופולין האדירה, יבזוז את ארמונותיה, יצית את גניה. אומרים שהטֶבח היה כל כך אכזרי, שבתוך שעות הרחובות היו צבועים אדום, ובתוך ימים הם הצחינו מהשרידים הלא קבורים של אלפי התושבים שנשחטו. החידקל היה כהה יותר מהלילה עצמו, בשל הדיו שנמסה מהררי כתבי היד שהמונגולים השליכו למים.
המנהל נכנס לחדר בצעדים נמרצים מבלי להקיש על הדלת, וגם מבלי לטרוח לסגור אותה. אנחנו נעמדים מיד — מחוות הציות האוטומטית שלנו, שהמורים שלנו טועים לפרש ככבוד. המורה להיסטוריה קוטע את תיאור מסלולי הסחר ששימשו בתקופת שלטונו של ראשיד כדי לברך את המנהל. ואז נסוג אל החלון, מפנה לו את הבמה.
"תלמידים, שיעור הפיזיקה שלכם אחר הצהריים בוטל!"
הצלצול המוכר משלים את הכרזתו, משחרר אותנו הפעם משני שיעורים בבת אחת. צווחת שמחה ספונטנית נשמעת מירכתי הכיתה. גיחוך של מישהו נפלט בתגובה. שני גילויי שמחה יותר מדי, המתעלמים מנוכחותו של המנהל. זה תוחב את ידיו לכיסים, זוקף את ראשו ונועץ בנו מבט מצמית, עד ששקט משתרר.
"אתם יכולים ללכת הביתה עכשיו," הוא אומר בחומרה ומצביע לעבר הדלת הפתוחה.
אבל היציבה הנוקשה והקשוחה שלו מעכבת אותנו. תלמידי כיתות אחרות עוברים בנחת על פני הדלת, מעווים את פרצופיהם או משמיעים הערות לעגניות. בהמתנה לפסק הדין עינינו קופאות עליו, כאילו קפאו לצורך צילום קבוצתי, רק בלי חיוכים.
"מה קרה? לא שמעתם את הצלצול? חשבתי שאתם להוטים ללכת הביתה."
חיוכו מחדד עוד יותר את תווי פניו החדים, מצמצם את עיניו האפורות הקטנות לשני הבהובים מרושעים. המנהל שלנו הוא האדם היחידי שאני מכירה, שנראה מאיים יותר כשהוא מחייך. המורה להיסטוריה מצחקק בנימוס. אנחנו מתמידים בכניעוּת הבטוחה שלנו, עד שהמנהל מאבד עניין בהתעמרות שלו. שני הגברים מהנהנים זה לזה. ארבעים תלמידים קמים על רגליהם. מורה הולך בעקבות מנהל. קול הצעדים המגושמים שלהם מפלח את הדממה שלנו בבוז גלוי.
מחוץ לטווח הראייה שלנו, השניים אינם קיימים עוד.
התלמידים שואגים את קריאות השמחה שלהם, את הקללות שלהם, טורקים שוב ושוב את מכסי שולחנות הכתיבה, אורזים ילקוטים, מסתלקים בריצה, חוזרים ומשתהים לעוד בדיחה של הרגע האחרון. בזמן שהכיתה מתרוקנת, קבוצה קטנה אחת מתגודדת בלחש ליד הכניסה. לחישות משמען חדשות, ׳סודות מהחדר׳, לפעמים שמועות שאסור ששָרָת בית הספר או מורים לא־יהודים ישמעו במקרה. אני מצטרפת אל קבוצת המתלחשים. סלמה באה גם. הם מאמתים את החשדות שלנו. על אף השלג הכבד שיורד בצפון, השָמָאשים הגיעו לאיראן בבִטחה אתמול. יותר מזה. נראה שסאמי, המורה שלנו לפיזיקה, הסתלק גם הוא, קרוב לוודאי עם משפחתו של חאקי.
מזה כמה שבועות אף משפחה לא ברחה. מעצרם של שמונים יהודים במהלך הבריחה הכושלת שלהם באוקטובר הרתיעה את האחרים מיוזמות דומות. יתרה מכך, החורף הקפוא בפרובינציות הכורדיות הצפוניות שיתק ככל הנראה את הסחר הלא חוקי עם איראן. הוריי, שלא ראו שום סיכוי שנעזוב בעתיד הקרוב, קנו שני שטיחים זולים לסלון, דאגו סוף־סוף שהברז הדולף בשירותים יתוקן, ששִמשת החלון הסדוקה במטבח תוחלף. מעשיהם דיברו בעד עצמם. הם השלימו עם הרעיון שנישאר כאן עוד חורף אחד.
אחרי שאנחנו נפרדות מהתלמידים האחרונים, סלמה ניגשת אל שולחן הכתיבה של חאקי.
"בואי נראה איזה אוצרות הוא השאיר."
היא מתיישבת ומרימה את מכסה השולחן.
אני חוזרת אל שולחן הכתיבה שלי, לא רוצה שום חלק בחדירה שלה לפרטיותו. החדשות גרמו לי טלטלה רצינית. הן לא רק מילאו אותי קנאה, אלא גם עוררו תקוות שווא חדשות — במקום להניח להן לשקוע בתרדמת חורף שלווה.
"מילון ערבי! זה ספר שחאקי בר־המזל יכול להסתדר עכשיו בלעדיו."
אני בוחרת את ספרי הלימוד שאקח הביתה.
"שום מכתבי אהבה, שום שטרות כסף, כמה חבל!" היא ממלמלת בעודה מעלעלת בדפי הספר.
אני אורזת את הילקוט שלי, מורידה את המעיל מהקולב.
"המהדורה המרוכזת של אַל־מוּנְגִ׳יד, מילון מצוין, את לא חושבת?"
סלמה קורעת את הדף הריק שאחרי הכריכה, שנכתב בו שמו של חאקי, ומשרבטת את שמה בתוך המילון.
"כדאי שתחכי עם הביזה שלך. יכול להיות שהם לא נמלטו. כל כך הרבה שמועות מסתובבות עכשיו."
"בפעם האחרונה שחיכיתי, טינה סחבה את העט הנובע של דוד," היא מצדיקה את עצמה בעודה מנדנדת את מכסה השולחן.
דוד היה הראשון שהצליח, בתחילת השליש הזה. ליילה ברחה שבועיים אחר כך. עכשיו תורו של חאקי. דוד, ליילה, חאקי, בני־המזל שלנו, זוכֵי הפרסים. לא פרסים שהוענקו להם בזכות הצטיינות בלימודים, או המראה שלהם, או הנימוסים שלהם, או אפילו המוניטין הטוב של משפחותיהם.
"הציר לא חורק, אני עוברת! אין מקום טוב יותר מאשר מאחורי המאסה של פארוק. חוץ מזה, זה שני ספסלים קרוב יותר אלייך."
"תזכרי שאני לא כל כך מובנת מאליה!" אני פולטת.
מבלי להתייחס להערה שלי או לרצוני ללכת הביתה, סלמה מוציאה את האולר שלה מהילקוט.
"תעשי לי טובה, בסדר? תביאי את הפח. אני צריכה לנקות את הבלגן ולגרד את המסטיק שהתייבש."
אני עושה לה טובה. היא מסלקת גם את קליפות הפיסטוקים, את השבבים מחידוד עפרונות, את בדלי העפרונות, מסירה את האבק בטישו. רק אז היא מניחה את ספרי הלימוד שלה, מקבצת אותם בשתי ערימות — המילון של חאקי עם הספרים בכריכה קשה. מרוצה סוף־סוף מהסדר, סלמה מעבירה את כף ידה על מכסה העץ בחיפוש אחר שבבים. כשהיא לא מוצאת, היא נוטלת שוב את האולר שלה, הפעם כדי לחרות את שמה על המכסה המשופע.
אני עוקבת בהשתאות אחר הסצנה. למרות הקיום הארעי שלנו, האינטימיות של סלמה עם הסביבה שלה נשארה ללא פגע. לא התנתקות, גם לא אדישות או הסתגרות, אף לא אחד מהסממנים שהשתלטו עליי במהלך שלוש השנים האחרונות, לא ניכר בה.
אני מתקרבת, מסתכלת מעבר לכתפה. בלי ניקוד או נקודות קישוטיות של אותיות תנועה, שמה של סלמה, שזה עתה נחרת, מתנוסס על השולחן בתנועה סוחפת, מימין לשמאל, מבתר מילים אחרות קטנות וכהות יותר, שאריות של בעלי חֲזָקה קודמים. לימינו, שני לבבות אנונימיים משולבים זה בזה, מרחפים בשובבות ליד הקצה. בתוך קסת הדיו הריקה, משוואת היחסיות של איינשטיין רשומה באותיות זעירות שהאפירו. לשמאל הקסת, תחת הגומחה המיועדת לעטים, חרוט משפט לעומק: "ביום השביעי ברא אלוהים את הזיכרון".
סלמה מסלקת את השבבים מהעץ המחורץ, מעבירה את האולר אל ידה השמאלית, חורטת את שמה פעם נוספת, משמאל לימין, באותיות לטיניות גדולות. שתי הסֶלמות, זהות בצליל, זרות במראה, פונות זו אל זו, מבלי לגעת.
"גמרת לסמן לך טריטוריה?" אני רוטנת ולובשת את המעיל שלי. "כאילו שאת נשארת כאן לנצח."
סלמה מסתכלת בשעון שלה ומקפלת בחזרה את האולר.
"לא, לא. אני אחרוט את זה כמו שצריך בפעם אחרת. מה התוכניות שלך לאחר הצהריים?"
"ללכת הביתה, נו מה?
"אני יכולה לתת לך טרמפ הביתה או לכל מקום אחר!" היא אומרת בגאווה בלתי מוסתרת.
כשהיא מפרשת את התגובה הדמומה שלי כחוסר הבנה, סלמה ממהרת להסביר.
"החיפושית בשער!"
אביה של סלמה לימד אותה לנהוג בקיץ שעבר. מאז, למרות שהיא קטינה, היא לוקחת את הפולקסווגן של אִמה לעתים קרובות כדי לעשות קניות בשכונה. הרבה פעמים הצטרפתי אליה לנסיעות הקצרות האלה, נהנית מהן בלי סוף. בכל זאת, המחשבה על שתי נערות בנות שש־עשרה שועטות ברחובות הסואנים של לב־העיר מעבירה בי צמרמורת.
ובה בעת קול אחר, סורר, משכנע אותי לעשות את זה.
אנחנו לוקחות את הילקוטים שלנו, יוצאות מהכיתה ויורדות במדרגות.
"יצאת מדעתך, שכחת שאת קטינה?"
"בחייך, לינה. אנחנו בסך הכול בעַלָוויה, עשר דקות מהבית, אולי חמש־עשרה. איזו קטסטרופה כבר יכולה לקרות?"
"ואם שוטר תנועה יסמן לך לעצור? וירצה לראות רישיון נהיגה שלך?"
"למה, בשם אלוהים, ששוטר תנועה ירצה לעצור אותנו? אני נהגת מלידה, את בעצמך אומרת את זה, ובקלות אפשר לחשוב שאני בת שמונה־עשרה. בכל מקרה, רק כדי להרגיע אותך, הרישיון של מאמא במכונית. אני אראה לך את התמונה שלה שם. היא מלפני שלושים שנה, מאמא נראית בדיוק כמוני."
אין כל סימן לאירוניה או לגלוג על פניה. סלמה באמת ובתמים מנסה להרגיע אותי בדבר הפזיזות שלה. אנחנו עוברות את שער בית הספר. מראה הפולקסווגן הירוקה שחונה בצורה מושלמת מעבר לרחוב, מפוגגת את האשליה שלי שהיא סתם התבדחה. אני נעצרת, לא מסוגלת להחליט. סלמה מתפוצצת.
"תקשיבי, זה יום נהדר, יש לנו מכונית, ולא מחכים לנו בבית לפני שלוש. מה עוד אפשר לבקש? זאת הזדמנות יוצאת דופן, ומי יודע אם היא תחזור. אז או שתנצלי אותה או שתוותרי עליה. או שתצטרפי אליי, או שתהיי ילדה טובה ותלכי ברגל ישר הביתה. אני מסתלקת."
"לא! חכי, סלמה, חכי לי."
מצב הרוח שלי משתפר פלאים פתאום. אני מדלגת אל הרוכל הסוּדאני, קונה את שני חרוטי הנייר האחרונים שלו של בוטנים חמים. סלמה מתניעה את המכונית, משוויצה בפניית הפרסה החלקה שלה בסיבוב הגה אחד. אני מזנקת אל המושב הימני כשהמכונית כבר בתנועה. סלמה מוודאת שהדלת שלי סגורה היטב ולוחצת על דוושת הגז.
היא מנווטת את דרכה דרך סמטאות אל שַארִע אל־נידאל, רחוב המאבק, ואז — ללא היסוס — מאותתת ימינה, הכיוון המנוגד לבית. אני בולעת רוק, מנסה לא לדמיין את דעתם של הוריי על ההרפתקה הזאת. בתוך זמן קצרצר אנחנו מגיעות אל כיכר החייל האלמוני, שם אני מצפה לראות גדודים של שוטרי תנועה ממתינים לנו. היחיד במדים שנראה הוא חייל סיור, ששומר על להבת הזיכרון מתחת לאנדרטה האלגורית. המואזין ב׳מסגד המרטיר׳ הסמוך בדיוק הניח את המיקרופון שלו, משקיבץ את המאמינים תחת כיפת הזהב, כדי לפתוח איתם בתפילה השלישית של היום.
"בואי ניסע לאבו־נָוואס, אני אוהבת את גדת הנהר, גם בחורף," סלמה מציעה.
היא מפעילה את האיתות שוב ונוסעת היישר אל גדת הנהר.
על אף השמש הזורחת, עגמומיות של חורף השתלטה על הטיילת. עוברי האורח המזדמנים, המסעדות הריקות על המדרכות, הפכו את המקום ההומה בדרך כלל לשומֵם. סלמה מחפשת ומוצאת את אחד ממקומות החניה המשקיפים אל הנהר. אני פותחת את החלון, שואפת את הריח החריף והסמיך של הטין. למרות שעוצמתו משתנה מעונה לעונה, הוא מעיר בי אותם געגועים מעורפלים. אדם מבוגר לבוש בזְבּוּן1 המסורתי מטייל לו, מרותק לנהר. סלמה מכבה את המנוע, מתמתחת.
"אני כל כך מודה לך על אחר הצהריים הזהוב הזה, סָאמי, איפה שאתה לא נמצא!"
השמש מלטפת את צדודיתה מבעד לחלון, מדגישה את נמשיה, מציתה אש בתלתליה הזהובים. היא פותחת את חרוט הנייר שלה, משליכה אל פיה את הבוטנים הראשונים. אט־אט התרגשותנו שוככת, מתאימה את מצב הרוח שלנו לזרימה הקבועה של המים. אנחנו מתבוננות בנהר בשתיקה, לועסות, מחכות לאיזה כלב או חמור מתים, מנופחים, שיצופו על פנינו — אותה דרך שבה אימותינו שיעשעו את עצמן בצעירותן, לפני המצאת הטלוויזיה. מבטי מדלג אל הגדה השנייה, אל קַארקי, תועה על דקלים נישאים, עצי תפוז צפופים, בתים עתיקים בסגנון מזרחי עם מרפסות בעיטורי סבכות המזדקרות מעל המים. צבע הקירות הגבוהים שלהם דומה כל כך לנהר הבוצי, עד שהם נראים כאילו בקעו ממנו.
"מעניין למה דווקא צבע כחול נבחר לסמן נהרות על מפות. החידקל מעולם לא היה כחול," אני מעירה.
"אני אתגעגע לחידקל," סלמה מגיבה, רכה פתאום, רגשנית.
"העולם מלא נהרות עצומים — התמזה, הסיין, הריין, הדנובה, המיסיסיפי, רק תבחרי..."
"עדיין הייתי בוחרת בחידקל. אני בטוחה שלשום מים אחרים אין טעם מתוק כל כך," היא עונה בהחלטיות, ואז עוצמת עיניים ומונעת כל אפשרות להמשך השיחה.
אני עוקבת אחרי חאקי במחשבותיי, כמהה לטעום מהביטחון המתוק של הגלוּת שלו. אם אנחנו הרענו בכזאת שמחה בגלל שעתיים חופשיות, באיזו אקסטזה הוא בטח קיבל את לידתו מחדש מעבר לגבול! לבוש טרנינג אופנתי כלשהו הוא בטח רץ בשלג, מקפץ על גבעות, מדלג מעל גדרות חשמליות, נמלט מירי של שוטרי משמר הגבול, שועט מהר יותר מהכלבים שלהם. הוא לא מראה שום סימן לעייפות, רעב, פחד או בדידות. אני נשארת איתו כדי להיות עדה לרגע הגדול, כשהוא יניח את כף רגלו בעולם החופשי. אבל חאקי נראה בתנועה מתמדת, לא ממהר להגיע ליעדו. מסטיק המנתה שלו לא עוזב את פיו לרגע, והוא שולח נשיקות לעבר האופק, אל הגברת הענקית, פסל החירות, לא פחות.
"אתם חיים על מזוודות, נכון?" סלמה זורקת לי פתאום, עיניה פקוחות לרווחה, משוטטות על פניי.
"לא יותר מכל האחרים," אני ממלמלת ומזדקפת במושבי, מוטרדת מהחקרנות שלה.
"חוץ מבאבא! הוא לא ממהר להגר. הוא אומר שלעולם לא נוכל לחיות כמו פה — הבית המרווח, הגינה, שתי המכוניות, העוזרת, וכל כך הרבה זמן פנוי. אני מוכנה להתערב שהוא יהיה היהודי האחרון בבגדאד. מעניין מה הוא יעשה עם כל הזמן הפנוי שלו אז. יפטפט עם סיר הלחץ? ישחק מחבואים עם המכוניות?"
"נראה שאבא שלך הוא מהיהודים הממש מעטים שחייהם לא השתנו כלל מאז המלחמה. הוא לא פוטר מהעבודה, לא נזרק לכלא, לא הוכה, לא שמו עליו מעקב..."
סלמה לא מקשיבה. תשומת הלב שלה עברה אל שני גברים בחליפות מודרניות, שמהלכים בנחת בכיוון שלנו, נועצים בנו מבטים חסרי עכבות. אנשי ביטחון? המבוגר יותר מחייך, מטה את ראשו, ואז הופך את כף ידו כלפי מעלה, מציב את השאלה המייגעת. לא, סתם גברים. אני נאנחת בהקלה. סלמה נאנחת בזעם. אנחנו מסתובבות שוב זו אל זו, מפגינות את חוסר העניין שלנו בהם. הם נעצרים במרחק כמה צעדים מאיתנו. אני שמה לב שהם מסמנים לנו להצטרף אליהם בחוץ, בשמש.
"בואי ננעל את הדלתות," סלמה מציעה.
אני גם סוגרת את החלון. היא מיישרת את משענת המושב שלה, ואז ממשיכה את חוט מחשבתה, "אומרים שלא בטוח לברוח בימים אלה, שיש שמירה כבדה בגבול."
"באותה מידה יש כאלה שאומרים שלא קשה לשחד שוטרים בגבולות. מה לא יגידו, רק כדי להגיד משהו? הצרה היא שאיש לא יודע מה הממשלה זוממת. רגע הם עומדים על המשמר, למחרת הם מעמידים פנים שהם לא רואים. העובדה היחידה שיש לנו היא שחאקי הצליח לעשות זאת ממש עכשיו."
"עובדה? כמה מעניין! לפני שעה התווכחת שזאת רק שמועה."
זה חסר תועלת, לדון בנושא הזה איתה. סלמה נחושה לנפנף כל גרגיר תקווה שאני מנסה להיאחז בו, בדיוק כמו כשהייתה פוגעת בגולות שלי בגן הילדים.
"תגלי לי לפני שתסתלקו?" היא מנסה שוב, מרוקנת את חרוט הנייר אל תוך פיה.
"מה פתאום! העניין עדין מדי."
"את אוהבת לגרום לזה להישמע מסוכן, הרבה יותר מסוכן ממה שזה באמת."
"זה לא הוגן! שמונים יהודים נעצרו באוקטובר לפני שהספיקו להגיע לגבול, שכחת? הם עדיין עצורים. מי יודע מה מחכה להם."
סלמה מניחה אצבע על שפתיה, מסמנת לי להנמיך את הקול.
"את מנסה לרמוז שיום אחד תיעלמי כמו חאקי, סאמי, ליילה, דוד וכל השאר?
"הלוואי שיהיה לנו מספיק מזל, כן! בדיוק ככה זה יהיה," אני מקניטה אותה, להוטה לשים סוף לחילופי הדברים שלנו.
"החורף הזה?" סלמה מתעקשת.
"מי יודע. ייתכן שהוריי יודעים יותר ולא מגלים. ואם הייתי יודעת, לא הייתי מספרת לך. מרוצה עכשיו?"
"לא לפני שתעני לי על השאלה הזאת, בבקשה! באמת החלטתם שזה יקרה החורף הזה?"
"למען האל, די עם החקירה הזאת.״
"אבל אני לא סתם מישהו, ואת ממש שקופה, בצורה מזעזעת! אתם ממש מתכוננים לעזוב. הִסגרת את עצמך, רק לפני שעה. כן, עוד בכיתה, אל תעמידי פנים שאת לא יודעת לְמה אני מתכוונת. אמרת לי לא לקחת אותך כמובנת מאליה, נכון? למה...?"
סלמה מזדקפת פתאום, מביטה במראה הפנימית.
"כלבים, לכו תזיינו את האחיות שלכם במקום..."
"מה?!"
"שני הגברים, הם עוד כאן," היא לוחשת.
אני מסתובבת, מבחינה בהם עומדים משני צידי המכונית, נשענים עליה קלות, טורפים אותי במבטיהם. ידיהם לא מפסיקות להיטלטל בתוך כיסי המכנסיים שלהם, כמו שמגררים אגוז מוסקט. הפולקסווגן שלנו מתנדנדת קלות, או כך לפחות נדמה לי. אגלי זיעה מבצבצים על שפתה העליונה של סלמה. היא לופתת את המפתחות, מנסה לתחוב את המפתח למתג ההתנעה.
"סלמה, זה דוחה! משהו פה לא נראה טוב."
סוף־סוף היא מתניעה את המכונית. הפולקסווגן מזנקת להילוך אחורי. זה ממש לא מבהיל אותם, להפך, מבלי לזוז ממקומם הם צוחקים בגסות קולנית ועושים העוויות מוזרות, מוטרפות. סלמה משלבת להילוך ומסתלקת משם במהירות. אני מביטה בהם, קטֵנים והולכים במראה הפנימית, שני צעירים מטופחים, מסדרים מחדש את המכנסיים שלהם, מיישרים את העניבות, מנופפים לנו לשלום בעליצות.
"מה הם עשו, סלמה?"
"אוננו, מותק. שיפשפו את הביצים שלהם על המכונית שלנו. ירוק כנראה מגרה אותם. ממזרים! ראית כמה הם נראו משועשעים מהפאניקה שלנו? אני נשבעת שזה גירה אותם עוד יותר."
"סוטים!"
היא זוקפת גבות.
"ממתי ילדה טובה כמוך משתמשת בשפה כזאת? אל תגידי לי שאת מדפדפת בפלייבוי!"
אני לא עונה, רגילה להקנטות שלה. התקרית — יומיומית מכדי לבזבז עליה מילים, אבל מטרידה מכדי שתישכח — מרחפת מעלינו. סלמה במצב של אֻנְף נאר, אנף דוחאן — נחיר אחד מעלה עשן, נחיר אחד עולה באש. היא צופרת, מקללת, עושה תנועות גסות, עוקפת כל כלי רכב שלפניה. הלב שלי מפרפר. הייתי נותנת הכול כדי להגיע הביתה בבִטחה. שני אופנוענים צעירים שלא הצליחו לעקוף אותנו משמאל, מנסים עכשיו לחמוק ולעבור אותנו מימין. מד המהירות עולה. לו רק סלמה הייתה משאירה את העיניים על הכביש במקום להיטפל אל המונית שלידה. אבל אני לא מעיזה להגיד מילה. הדבר האחרון שהיא מוכנה לשמוע עכשיו זה דעתי על הנהיגה שלה. העצים על המדרכה טסים. אנחנו עוברים כיכר אחת, שתיים, שלוש. כשאנחנו מתקרבים אל הינדיה, השכונה שלנו, סלמה נרגעת, מאיטה את המהירות.
"מצטערת שזה יצא ככה. בפעם הבאה לא נעצור. אבל ניסע ממש רחוק, עד הלונה פארק."
"הלונה פארק? כבר נסעת פעם לשם? סלמה, זה שיגעון, עוד תהיי הנהגת הכי טובה שיש!"
"הייתי מתה לחצות את הגבול בנהיגה! בשלג כבד כל כך בטח משתמשים היום בשרשראות. זאת צריכה להיות נסיעה מיוחדת במינה. את לא יכולה להמליץ עליי לאבא שלך?"
"סלמה, הוא לעולם לא ירשה לך לעזוב לבדך."
"מי שואל אותו!"
"שכחת שאת קטינה? הוא לא..."
"אני יודעת, אני יודעת, סתם צחקתי. המונית בפתח הבית שלך, גברת צעירה. יאללה, אל תחלמי על סוטים הלילה. ותזכרי, המאמא שלך לא חייבת לשמוע על ההרפתקה של אחר הצהריים. להתראות מחר, בתנאי שלא תברחו עד אז."
"מחר שבת."
"אז ביום ראשון. להתראות."
סלמה נוסעת משם. אני מצלצלת בפעמון הדלת. ראשה של אמא מציץ מהחלון. היא פותחת את הדלת, נותנת לי להיכנס. ריח של צלי בשר נישא מהמטבח. מאוד לא אופייני לשעה הזאת של היום. בדרך כלל אמא מבשלת לנו בבוקר. אני שומטת את הילקוט, מסירה את המעיל. אמא עדיין לא בירכה אותי לשלום. היא נועצת מבט חקרני בפניי, קוראת את הדיווח המלא של השעתיים האחרונות. בתקווה להסיח את דעתה ממני, אני פולטת מהר את החדשות הכי טריות.
"מאמא, השָמאשים הצליחו לעשות זאת השבוע! וגם סאמי נתן, המורה החדש שלנו לפיזיקה."
"יופי להם!" היא עונה, מתכוונת לזה אבל אדישה, ללא הסקרנות שחדשות מהסוג הזה מעוררות בדרך כלל.
כשמבטה עדיין נעוץ בי, היא ממשיכה, "גם לי יש חדשות — קארי יקבל היום את העוף שלו!"
אמא מתכוונת אל החתול הג׳ינג׳י המפוספס שמבקר תדיר בגינה שלנו. פעם נשבעתי שלפני שנעזוב, נפצה את חיית המחמד שלנו בארוחת פרידה דשנה.
"מה! לא יכול להיות, מתי? למה לא סיפרת לי קודם?"
"הלילה! הודיעו לנו הבוקר, זמן קצר אחרי שיצאת לבית הספר!"
