אוףףףףף איזה ספר מרגיז.
ובכל זאת אני נותנת לו שלושה כוכבים... תשאלו איך? יופי, ילדים טובים.
אזז אוור ממש ממש ממש ממש מעצבנת, ״אוי לא, המפלצת, החיה אעאעאע״ תסתמי כבר!!!
והקשר שלה עם דיימן ממש מעצבן: ״המסך הדק שדרכו יכולתי לנשק אותו, אבל זה לא אותו דבר״ ואיך שהיא פגעה בו.... והוא עדיין סולח לה? נו באמת
ורומן ממש מעצבן ״ידעתי שתחזרי אלי בסוף״ אולי תפסיק להיות כל כך יהיר??? זה מעצבבבןןןן ו״אוי, דרינה, דרינה״ היא מתה, כבר שלושה ספרים, תתגבר ותתבגר כבר.
היוון, אחת הדמויות הכי אדירות בספר, החליטה לתפוס תחת, והיא לא מפסיקה לציין את זה ״את כבר לא המלכה היחידה אוור, בלה בלה בלהלללהלהלהלה״

שלא נדבר על החלק הכי מעצבן בספר: היא עדיין מושכת את הקטע של התרופה המפגרת, יאללה, תתקדמי, נמאס, יכולת לעשות את כל הספר הזה בתוך שלושה עמודים מהספר הבא, למה למשוך בכוח?
נראלי שלמה שהספר הזה היה כל כך מעצבן כי הוא כלללללל הזמן חוזר על עצמו, רק כדי למלא את מכסת העמודים.

אז בכל זאת למה נתתי לו 3 כוכבים?
קודם כל, בגלל ג׳וד, הוא באמת דמות סבבה.
ובגלל שבסוף (בערך ב25 העמודים האחרונים, וכן, אני רצינית) אוור מתבגרת ונהיית פחות בלתי נסבלת.
וכי אני מקווה שהבא יהיה הרבה יותר טוב.

באופן כללי אני חושבת שהיה אפשר לסיים את כל הסדרה הזאת רק עם ספר 1, היא קצת מיצתה את עצמה.
טוב, מיס נואל, התאכזבתי, אני מקווה שתשתפרי בספר הבא.

אני אגיד את האמת, התחלתי לקרוא את הסדרה לפני בערך 10 שנים, כשהייתי עוד נערה.לאחרונה התחלתי לנסות לסיים את כל סדרות הספרים שהתחלתי. ממש אהבתי אז את שלושת הספרים הראשונים, אבל הספר הזה פשוט מאכזב. זה שכותבים לנוער לא אומר שצריך לזלזל באינטילגנציה שלהם. הדמויות רדודות, העלילה מרוחה, אין לאף דמות אופי או מניעים שמפתחים את העלילה בצורה הגיונית או מעניינת.

ספויילר קטן- תזהרו!

וואי אני לא מסוגלת לסבול את אוור מהספר הראשון. אין לה שום דבר מלבד אהבתה לדיימן- לא אופי, לא יותר מדי רגשות, וגם לא יותר מדי חברים חוץ מכמה בנים שבשלב כזה או אחר היא מתאהבת בהם (בגלל כישוף או לא).

תחילת הספר קרעה אותי מצחוק, דבר שלא אמור לקרות ברומן דרמתי- איך שהיא בטוחה שג'וד הוא בן אלמוות מרושע (המילים שלה, ולאחר שהוא פותח את דלת החנות מגובס וחבוש לאחר שהשליכה אותו (כן, חחחח), היא דוקרת אותו באופן קשה, ואז היא כזה: נו, אתה רואה, זה עוד שניה יתרפא- אוי אלוהים! (תגובתה לדימום הקשה שלו).

רומן הוא נקודת האור היחידה בספר. כל ההתנהלות שלו קורעת אותי מצחוק כל פעם מחדש. ספויילר מטורף!- וזה שהסופרת הרגה אותו גרם לכך שאני לא בטוחה אם אקרא את הספר הבא. מעבר לכך שלפני שהוא נהרג, הסופרת גם דאגה להרוס את אישיותו המדהימה (בעיניי).

אה וגם המריחה של חיפוש התרופה על יותר משני ספרים (עדיין לא נגמר) אידיוטי לחלוטין. כמה זמן אפשר?! אני לא אתפלא אם החיפוש ימשך עד הדף האחרון בספר האחרון.

אכזבה? כן.
לפעמים אני מסתכלת על התקופה שבה קראתי את הספר, וקצת מתביישת שלא סיימתי אותו.
אני לא בנאדם כזה, התחלתי משהו-אני חייבת לסיים. אבל, זה פשוט היה בלתי נסבל.
שלא תבינו אותי לא נכון, הוא לא ספר גרוע בפני עצמו, הוא לא נוראי, הוא לא זוועת עולם-הוא פשוט לא טוב בעניי בהשוואה לספרים הקודמים.
שני הספרים הראשונים היו מקסימים ומיוחדים, ממש מדהימים, כל כך התלהבתי שהתרגומים הגיעו לספרייה אחד אחרי השני, כך שאוכל לקרוא אותם בלי לחכות יותר מדי.
הספר השלישי עוד היה בסדר, למרות שגם אותו אני זוכרת שלקח לי הרבה זמן לסיים..
ואז, סוף-סוף לקחתי את להבה באפלה. ממש התרגשתי, באמת קיוויתי שהספר הרביעי יתעלה על השלישי ואפילו על השני והראשון-קיוויתי בתחת שלי, זה פשוט לא קרה.
אוור יקרה, בואי תסבירי לי למה כל מילה שניה פאקינג ספר הזה היא 'רומן'.."אוי רומן שלי" "רומן פה" "רומן שם" "אני רוצה שהוא יעשה ככה" "אני רוצה את רומן" בלה בלה בלה מ-ש-ע-מ-ם!!!
בשלב מסוים פשוט התייאשתי מזה ומהקטנוניות שלה-אויי וויי! אז יש לך חצ'קונים, ביג פאקינג דיל, אולי תתעלי על עצמך, קחי את עצמך ביידים ודברי עם חבר שלך?! (עכשיו יכול להיות שזה קרה; בתכלס קראתי קצת יותר מספר-אבל גם אם זה קרה, כמה אפשר לשמוע על רומן עד שסופסוף היא עושה משהו?)
אליסון יקרה, מתחת יותר מדי את העניין, צריך לדעת מתי להפסיק ולעבור הלאה.

הספר מאוד דומה לדמדומים.
כאילו, שמתם לב?
ספר ראשון בסדרה: אוור מתחילה לגלות את סודותיו האפלים של דיימון.
ספר ראשון בסדרת דמדומים: בלה מתחילה לגל ות את סודותיו האפלים של אדוארד.
ספר שני בסדרת בני האלמוות: דיימן עוזב את אוור, אוור נותרת בודדה.
ספר שני בסדרת דמדומים: אדוארד עוזב את בלה, בלה נותרת בודדה.
ספר שלי בסדרת בני האלמוות: אוקי, פה לא מצאתי דמיון.
ספר רביעי בסדרת בני האלמוות: אוור מתעוותת, ומתחצ'קנת.
ספר רביעי בסדרת דמדומים: בלה מתעוותת, מרזה, ומתחצ'קנת.

ולמרות הדמיון, אני לא יכול להתעלם מכמה שהספר טוב, חוץ מזה שג'וד הטמבל הרג את רומן.
אוור סוף סוף מתחילה להיות יותר מודעת להתנהגות שלה, ועל איך שהיא מפרשת את הדברים. גם הרומן עם אוור ורומן מאוד מעניין.

סיכום: ספר מעולה, דומה באופן מחשיד במיוחד לדמדומים.

אוף פשוט אליסון הרסה את הסדרה זה כל כך חבל, אבל אני לא יודעת למה אני פשוט חייבת לדעת מה יקרה בסוף אם אוור ודיימן , לא נראה לי שקלטתם מה שרציתי להגיד במשפט הראשון אז אני יפרט יותר,
לדעתי אליסון מרחה את הסיפור הזה כל כך הרבה כי לדעתי 3 ספרים כבר היו מספיקים בכל ספר מסופר על זה שאוור נלחמת מול רומן, טוב לפחות בספר ה5 יהיה נבל אחר אחרי שרומן מת ותודה לאל כי הוא כבר התחיל להימאס ולשעמם אותי.

טוב זו הביקורת הכי קצרה אוור (קלטתם אוור, לעולם, והשם של הדמות הראשית היא אוור אוי ואבוי אני נראה לי צריכה לבדוק עם אני לא חולה או משהו) אגב מה זה השמות האלה :
הונור- כבוד באנגלית
אוור- לעולם באנגלית
היוון- אפילו באנגלית
דיימן - יהלום באנגלית
רומן- רומנטיקה באנגלית

מה נסגר??? אליסון את לוקחת מילים והופכת אותם לשמות טוב שלא קראת לאיזו דמות שטיח או שולחן ( חחח יחסית מאט- שטיח זה סבבה אבל זו לא הדוגמא הדוגמה היא שהיא לא יכולה לעשות את זה.

אז הלכתי לקחת מדחום צ'אווו אמיגוסססס וכן אני מרגישה ספרדייה היום:)

ספר עלוב
"אהבתם בערה ללא הרף במשך מאות שנים – אך יתכן שכעת מגיע מסעם לקיצו האפל." נכון נשמע קיצ'י? רק מהתקציר בא לי להקיא. יש לי מסר לאליסון נואל -בבקשה תעשי לכולנו טובה ותפסיקי להעתיק מדמדומים!!!! הספר גרוע בגלל שאין עלילה, יש רק בעיות ועוד בעיות ועוד בעיות... אוור דמות כול כך מטומטמת! היא יוצרת בעיות ולא פותרת אותם. אין שום פוינט בעלילה, לא תפנית מפתיעה לא התחלה אמצע או סוף מסודרים... הכול היה בלאגן אחד גדול שאמור איכשהו להיות ספר. הסופרת חשבה שאם היא תעשה כמה סצנות קיצ'יות מגעילות, סיפור אהבה "רומנטי" ורשע אכזרי יש לה ספר. היא ממש טועה!!!!
בספר אמור להיות התחלה שתמשוך את הקוראים, בעיה , ניסיון לפתור את הבעיה הפיתרון וסוף. לא הורגש אף אחד מהדברים הללו בספר. בקיצור, ספר גרוע ממש לא מומלץ

אני חושבת שלאחר כל מה שקרה לאוור בספר הזה, היא השתנתה לטובה. במשך שני ספרים וחצי היא שפטה אנשים בצורה גרועה. בתמונה האחרונה שלה עם רומן, רואים שהשיפוט שלה השתנה, איך שהיא הצליחה לגעת בלבו של רומן ריגש אותי. אני מחכה לספר החמישי בשביל לראות ולהכיר את אוור החדשה.
אני מביאה לספר 4 כוכבים מתוך 5, כי בכל זאת היו כמה דברים שלא אהבתי לגביו. אם לא השינוי של אוור, הלקח של הספר הזה, הייתי מביאה לספר 2 כוכבים מקסימום.

הפעם זה עבד קצת אחרת אצלי.

באמת הצלחתי לחשוב שאני בין היחידים (עם הטעם שכנראה די גרוע) שבאמת מצליחים להתאהב בספר הזה למרות כל המגרעות שלו. ככה זה היה עד הספר הרביעי, שאיפה שהוא בעמוד 30 כבר הבנתי שאני לא בקטע. אני שונאת, שונאת לא לסיים ספרים אבל עוד יותר שונאת להכריח את עצמי לקרוא ספרים. בני האלמוות פשוט איבדו את הקסם שלהם. אני כבר לא רוצה לשמוע פיפס קטן על אוור ודיימן ובטח שלא על היוון, שאותה לא סבלתי מהספר הראשון. הפעם זה יותר מידי קיטש, אפילו בשבילי, ואני מאוהבת בקיטש.