אני לא רוצה לתת לספר הזה שלושה כוכבים, אבל אני מרגישה שאני חייבת.
אני אוהבת את הכתיבה של זפאטה, אני אוהבת לשקוע בחיי היומיום של דמות ולראות איך שהיא באיטיות מתקרבת למישהו והחיים שלהם משתלבים.
אבל כאן, לא היה מספיק רומנטיקה לדעתי, לא היה מספיק מהזוג עצמו כזוג, והתוצאה היא שהסוף של הספר היה חפוז מדי עבורי, ולא הרגשתי שהספר באמת היה אמור להסתיים איפה שהוא הסתיים.
זה כאילו, מערכת היחסים ביניהם לא נבנתה כמו שצריך לדעתי, הסיפור בכלל לא מרגיש עליהם אלא עליה ועל המשפחה שלה.
אז הדמות שלנו היא דיאנה, שמסתבר שהיא גם הופיעה בספר "לכבוש את הקיר", כחברה הכי טובה של הדמות הראשית שם.
הדרך שבה זפאטה מחברת בין הספרים שלה נראית לי קצת מיותרת, ובספר הזה יכולתי לראות את שלוש הספרים הקודמים שלה כאן.
"המפתח לליבו" מתרחש באוסטין וזה המקום שאליו היא עוברת, אחרי זה "משחק אליפות", היא הבת דודה של הדמות הראשית שם וזה בולט כי יש להם את אותו השם משפחה, וגם הזוג מהספר מופיע פה, ואז היא גם החברה הכי טובה של הדמות מ"לכבוש את הקיר", והיא נוסעת לבקר אותם - זה טו מאצ'.
זה לא פוגע בסיפור, אבל זה גם לא מוסיף שום דבר, ובתור מישהי שקראה את "לכבוש את הקיר", לא הרגשתי כאן את מערכת היחסים בינה ולבין ונסה, בכלל לא זכרתי את זה, אבל אז נזכרתי במעורפל בעלילה שהייתה לה בלכבוש את הקיר.
כלומר, כדי להרגיש את החברות שלה עם ונסה כאן, הייתי צריכה לזכור את החיבור שהיה להם ב"לכבוש את הקיר", וממש לא זכרתי ולכן גם לא הרגשתי את החיבור.
בכל אופן, אם לא קראתם את לכבוש את הקיר אז אולי מה שאני אספר עכשיו יעשה לכם סוג של ספוילר ובגלל זה הזכרתי את זה.
בתחילת הספר יש הקדשה לאחות של הסופרת, היא אומרת שהיא כתבה את הספר הזה כשהיא ניסתה לדמיין איך זה יהיה לאבד את אחותה.
הדמות כאן מאבדת את אחיה, רודריגו, והוא משאיר לה בצוואה את שני הבנים שלו, ג'וש ולואי.
מבחינתי הסיפור הזה הוא בעיקר על אֵבֶל והורות.
דיאנה עוברת עם ג'וש ולואי למקום חדש, והסיפור מתחיל ממש מהימים הראשונים שלה בשכונה הזאת, כשהשכן שלה הוא מושא האהבה כאן.
לא הרגשתי את החיבור ביניהם, סורי.
זה לא היה ממש בולט לי שלא הרגשתי את החיבור, רק כשהגעתי לעמודים האחרונים של הספר הבנתי שאני לא התחברתי ושמשהו שם חסר, למרות הדברים המאוד אינטנסיביים שקרו וחיברו ביניהם.
אז על זה הורדתי כוכב אחד.
לא הרגשתי אותם מספיק כזוג, זה ספר רומנטי ובכל זאת זה לא הרגיש ככה, והסוף לא היה מספק מבחינתי.
רוב הספר הוא באמת עליה ועל גידול הבנים.
אנחנו רואים את הדאגה שלה, אנחנו רואים איך אנשים שופטים אותה כי היא אימא צעירה עם שני ילדים, מבלי באמת לדעת שהיא בעצם דודה שלהם ושהיא עושה את כל מה שהיא יכולה כדי לגדל אותם להיות הגברים שהיא רוצה שהם יהיו.
אני אוהבת לקרוא על אימהות חד הוריות, ודיאנה ללא ספק מקבלת עזרה מההורים, אבל יש לה קשיים כל כך לא צפויים.
היא פשוט מתמודדת עם הרבה, וזה ניכר שהיא נותנת את מה שהיא יכולה ושהילדים האלה במקום הראשון, גם אם אנשים אחרים יכולים להסתכל מהצד ולשפוט ולומר, שזה לא נראה שהילדים במקום הראשון.
זה באמת סיפור מעניין, קראתי את הספר הזה נורא מהר והייתי צריכה לעצור את עצמי כדי להשאיר משהו לליל פסח.
הקריאה לגמרי זורמת, הכתיבה מעולה, משהו תמיד קורה וזה פאן - אבל יש דברים שחורקים פה ושם.
זה שהילדים שלה דואגים לה כמו גברים, היה חמוד אבל באיזשהו שלב הפך לקרינג'י, זה פשוט נהיה לא אמין באיזשהו שלב.
דאלאס היה בסדר, אבל אני לא מרגישה שנעשה צדק עם הדמות שלו, אני חושבת שהוא לא קיבל מספיק "זמן מסך" כדי לזרוח כאדם שהוא, לא הרגשתי מספיק ממי שהוא כאדם נפרד מהחיים של הדמות שלנו.
די בטוחה שבכיתי, כי הדיבור על אֵבֶל כאן היה ממש מאתגר, במיוחד כשיש ילדים קטנים בתמונה והיא זאת שצריכה לתווך להם את זה שאבא שלהם מת, ואת זה שגם אמא שלהם לא תחזור יותר.
אני לעולם לא רוצה להיות במצב הזה של להצטרך להסביר לילד שצעיר מכדי להבין, למה ההורה שלו לא יחזור יותר, ולחשוב על כך שזאת המציאות עבור כל כך הרבה אנשים, זה פשוט קורע את הלב.
ובכל זאת, הספר לא הרגיש לי כבד, הוא עשה עבודה טובה בלהישאר ספר קליל, על חיים של דודה שמגדלת את הילדים של האח המת שלה, ואיך שהיא מתמודדת עם התפקיד הזה של להיות זאת שאחראית לגדל את שני הבנים.
אני חושבת שהחלק הזה של חוסר בדמות אב מצד אחד, ומצד שני, זה שהיה אבא, ושהוא תמיד יהיה האבא, זה מאוד מעניין.
כי זה כאילו - הבנים האלה צריכים גבר בחייהם, דמות אב, אבל אף אחד לא יוכל להיכנס לנעליים האלה, זה פשוט לא איך שזה עובד, האבא תמיד יהיה חסר.
אני חושבת שזה בסופו של דבר איך שאֵבֶל מרגיש, וזה למה זה כל כך קשה להתמודד עם זה, כי זה בעצם התחושה הזאת של... משהו חסר וזה תמיד יהיה חסר והחיים שלי יצטרכו להמשיך להתקדם עם התחושה הזאת.
מה שאני מנסה להגיד זה שיש לי הרבה מה לכתוב על אובדן, על יחסי משפחה, על איך לגדל בנים, על התמודדות עם סטריאוטיפים ושיפוטיות של אחרים - אבל אין לי שום דבר לכתוב על הזוגיות פה.
וזה למה הספר הזה מקבל שלושה כוכבים, אבל אני מודה שהחווית קריאה עצמה הייתה ארבעה כוכבים, ואני מקווה שזה ישכנע את מי שרוצה לקרוא לתת לזה צ'אנס.
