אני תוהה אם לעגל כלפי מטה או כלפי מעלה, כי מבחינתי זה ספר של 3.5 כוכבים.
יש שני דברים שלא אהבתי בספר הזה, הראשון זה הקלות והחוסר אמינות שבה דברים מסוימים קרו.
לדמות הראשית שלנו קוראים בּי, ולגבר קוראים ליווי, ואני חושבת שאפשר למצוא דימיון רב בין הדמויות האלה לדמויות בספר הקודם, "ההיפותזה של האהבה".
לי הם הרגישו די שונים, אבל הכותבת עשתה בחירות שגרמו להם להיראות דומים.
אחת הבחירות האלה הייתה לגרום לדמות הנשית להיות כל כך חסרת ביטחון שזה התחיל ממש לעצבן אותי.
המחשבות שלה היו פשוט מעצבנות.
כאילו היא מנסה לשכנע את עצמה בדברים מסוימים שהם פשוט מגוחכים, ומקשה סתם איפה שזה באמת לא הכרחי.
היא כנראה צריכה טיפול.
יש דברים שהיו לא סבירים ובכל זאת מצאו חן בעיניי, כמו זה שיש להם הרבה דברים משותפים, כמו האהבה לחתולים וזה ששניהם טבעוניים.
אתם אולי חשובים שזה לא כזה מוזר, אבל בנוסף לזה, יש להם עוד רשימה ארוכה של דברים שמשותפים להם.
יש דברים שהיו רק קצת מעצבנים, כמו המסירות של ליווי, ואיך שהוא לא היה יכול לחשוב על אף בחורה אחרת כשהוא הכיר אותה לפני שנים למרות שהם בכלל לא היו ביחד - זה מעצבן כי זה לא אמין ולא הכרחי לשים דגש על זה מבחינתי.
ויש דברים שממש, ממש, היו מגוחכים בעיניי, ולצערי הם היו חלק משמעותי מהסוף של הסיפור.
מה שאהבתי בספר זה שהוא הצליח לעורר בי תחושת מתח, אפילו שהיו הרבה דברים צפויים שאפשר היה לזהות.
הספר גרם לי לרצות לסיים אותו, כי היו לי שאלות, כי רציתי לראות איך דברים מסוימים נפתרים, ושורה תחתונה - הגילוי של הדברים והדרך שבה הם נפתרו, היה קצת מאכזב.
גם החוסר ביטחון והתגובות הצפויות של בּי.
ככל שאני כותבת יותר על הספר ככה אני משתכנעת שעדיף שאני אעגל כלפי מטה.
כי אני לא רוצה שאנשים יחשבו שהספר הזה טוב כמו "ההיפותזה של האהבה", לדעתי הוא מתחת לזה, וזה בעיקר בגלל הבחירות של הכותבת.
ברצינות, הסיפור עצמו, והרקע, היו כל כך מעניינים, והיה אפשר לבצע אותם בצורה הרבה יותר טובה.
אבל ההתעקשות של הכותבת ליצור דמות נשית שהיא עד כדי כך חסרת ביטחון, עד כדי כך נותנת לעצמה לחבל ולהרוס - גרמה לספר הזה להרגיש הרבה פחות אמין, כשהוא במילא כבר לא הצטיין באמינות.
אני עדיין ממליצה לאנשים שאהבו את ההיפותזה של האהבה לקרוא את זה, כי יש פה הרבה אלמנטים מהנים, אבל אני משערת שכל הדברים שיכלו לעצבן אותי בהיפותזה של האהבה ולא הפריעו לי - הפריעו לי כאן.
וגם הסמאט היה יותר מדי.
וכשזה בא ממני, זה אומר משהו, כי אני חושבת שיש אנשים שהרגישו שהסמאט בספר הראשון היה קצת לא מתאים לאופי של הדמויות, אבל הרגשתי בסדר עם זה.
כאן, למרות שזה עדיין לא הפריע לי ברמה ממש בולטת, כשאני חושבת על זה - הסמאט גם לא בדיוק מצא חן בעיניי ואני כן יכולה לראות פער בין הדמויות ואיך שהן מרגישות לי לבין הסמאט.
זה באמת ספר עשיר במגוון רעיונות ודברים מבדרים, יש פה הומור ומקוריות ואחוות נשים מסוימת, יש פה הפתעות ומכשולים שגורמים לספר להרגיש יותר מותח.
אם הסוף רק היה קצת פחות מוגזם... כאילו, המניע של מי שהיה אחראי לכל הבלאגן, מבחינתי, היה עלוב.
אהבתי את הקשר של הדמויות אבל המונולוג הפנימי של בי היה כל כך מעצבן ונוכחי, ממש עמוד שלם של לבטל את כל החמידות של הקשר שלהם.
אז שורה תחתונה, הייתה לי חוויה חיובית, אבל הסוף של הסיפור מבחינתי, הוא האחראי לכך שספר שברובו הרגיש לי ארבעה כוכבים, מקבל שלושה.
